הייתי מעט קטנה יותר כשהאמנתי שסבי אבי יהיה נוכח בחתונתי בבוא היום. הוא כבר הספיק לדעוך ועתה אני יודעת שאף לא כל פירותיו יהיו שם. אצלי במשפחה זה היה סטנדרטי.
כולם מאריכים חייהם ואת אשר חיים, חיים הם בשמחה. עוד לא הצלחתי לעכל את מה שרובכם נמנעים מלנסות...
הצלחתי להוכיח שניתן לעזור גם למי שאינו מעוניין כלל לעזור לעצמו, שמקבל עליו את גזר הדין שחרט לו הטבע. הצלחתי.
אבל עתה זה קשה עוד יותר. מישהו אחר שאינו מעוניין לדבר או אולי כבר איננו מסוגל. סוף הוא לא סוף אם הוא גם התחלה. סוף הוא סוף אם חפצים בעוד. ואם לאו, ...אם לאו, הסוף כבר מאחור. נקודה ללא דרך חזרה. נקודה בה גם שביב של תקווה והתגברות על מכשול יוליכו היישר אל תוך בור גדול עוד יותר ויותר, והסופיות כבר הגיעה בעיקרון, זה בסך הכל עוד לא מוחלט.
בהשוואה לפיסיקה, זה כמו רגע אין סוף בקבל לוחות טעון במעגל חשמלי סגור המחובר למקור מתח. לאט המתח ירד עוד ועוד. הוא מגיע ל-0 ברגע אינסוף. לפי-כך, הוא יורד באסימטוטה, מעולם לא מגיע לאפס, כיוון שרגע אין סוף לא בדיוק רגע ממשי, אך בשלב מסויים המתח כה קטן שהשפעתו כל-כך זניחה כך שהוא למעשה אפסי.
למה כל ממתקי הקקאו המשובחים מארצות שונות. למה כל שנות העבודה והרווח, והמאכלים, והשמחות. מדוע אם כל ידעך כמו שמחת החיים.
והטוב והרע. כאחד הם.
הכל הבל.
עוד לא הצלחתי לעכל אובדן בעל סיכוי החזרה הממוקם בגרף על נקודת האינסוף באסימפטוטה.
עוד לא הצלחתי לעכל מוות
I never will
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity