The Moral Limit

הבוז ולפעמים היראה מפני התמותה – הם ללא ספק דעות קדומות שמקורן בראשית היסטורית האדם. דוגמא בולטת היא הכתבים אשר נמצאו וקובצו לספר הנקרא "קהלת", אשר למעשה מהווה חלק מאוחר יותר (כתובים) בברית הישנה של התנ"ך.

הטקסט מציג לנו דמות שלכאורה היה לה הכל: "דברי קהלת בן-דוד מלך בירושלם." לאחר פסוק ראשון של הקדמה מתחיל קהלת במונולוג אשר נמתח כמעט לאורך כל הספר.

בהתאם לפרשנות המסורתית, ספר זה נכתב על-ידי ידיו של המלך שלמה עצמו בעת תקופת שלטונות המאוחרת על ממלכת ישראל (970 עד 931 לפני הספירה).

מצד שני, הרבה חוקרי-תנ"ך מודרניים טוענים כי "כתבי הקודש" הללו נכתבו בעידן מאוחר הרבה יותר (בתקופת בית-המקדש השני – 515 לפני הספירה עד 70 לספירה), מאז כלילת השפעה עצומה של פילוסופיה יוונית ופרסית- נוצר אוצר מילים. על-ידי הסקת מסקנה זו אנו מניחים שתיאור קהלת כ"בן-דוד מלך בירשלם" הודבק אל הטקסט בתקופות מאוחרות יותר, כשיטה שתכליתה היחידה הייתה הוספת יוקרה מיוחדת לכתביו יוצאי-הדופן.

חוסר התועלת של כל המאמצים

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל."

הפסוק השני של קהלת-פרק א' די מתמצת במידה רבה את היצירה כולה (המילה הבל [vanity] בהקשר זה מייצגת "חוסר טעם"; לא "גאווה-עצמית"). קהלת חושב על חיי האדם, ומסתכם במסקנה אחת חד-משמעית – "הכל הבל" - חיינו הם בצורה רציונאלית ומבחינה רוחנית ללא ערך קבוע, חוסר משמעות אולטימטיבי, באשר אין להם חשיבות נצחית. למרות זאת, מאוחר יותר בטקסט, מנסה קהלת למצוא לפחות יסוד אחד ההופך את החיים למשתלמים. הוא נחל כישלון חרוץ, ועמדתו הפסימית של קהלת מורגשת לאורך הטקסט כולו.

הוא מעלה את קושייתו המשוכללת ביותר:

-"מה-יתרון לאדם בכל-עמלו שיעמל תחת השמש."

קהלת מסתכל על המעגל של חיי אדם, ומוצא בו חסר משמעות טוטאלי, ללא טעם. הוא שואל את עצמו - - אנשים חיים, אנשים מתים, לשם מה? –אם הכל בסופו של דבר חסר-תועלת, מהו הטעם של מאמצי האדם, והישגיי אנוש?

-"דוד הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת."

החיים ביסודיות עוקבים אחר אותו מעגל חוזר. הם נטולי תכלית, עמומים, לא מאירים ומשלימים שום ערך ריאלי. כך, שה"נצחיות" היחסית של הארץ למעשה מגמדת את הביוספרה שלה; כל החיים הם זמניים, כמו צללים חולפים על זירה (הארץ). שהוא עיקר המחשבה של קהלת - שום דבר מבחינה מעשית משנה. דור אחר דור ממשיכים באותה דרך כפי שעשה הקודם. הוא ממחיש את רעיון חוסר ההשתנות שלו על-ידי הדוגמאות הטבעיות להלן:

-"וזרח השמש ובא השמש ואל-מקומו שואף זורח הוא שם."

-"הולך אל-דרום וסובב אל-צפון סובב סבב הולך הרוח ועל-סביבתיו שב הרוח."

-"כל-הנחלים הלכים אל-הים והים איננו מלא אל-מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת."

קהלת מסתכל על מופתי הטבע (מסלול השמש, הרוח והנחלים) ומוצא שעמום משתמע בקיום חזרתם-הנצחית. מהי מטרתם הסופית?

כוונת קהלת היא לא לבקרם, אלא להצביע על כך שאין להם סוף מכריע וניתן-להשגה באופק. הם מובילים לשום מקום. מלבד זאת, זה מתסכל במידה עצומה שאין ביכולת האדם לשנות או למשול בטבע קיומם.

-"כל-הדברים יגעים לא- יוכל איש לדבר לא-תשבע עין לראות ולא-תמלא אזן משמע."

-"מה-שהיה הוא שיהיה ומה-שנעשה הוא שיעשה ואין כל-חדש תחת השמש."

תהליך מתמשך זה של הטבע גם כן אוחז באנשים. הוא מפיק שעמום לאוזניו ועיניו של האדם, ו"כל-הדברים יגעים" עקב מונוטוניות האירועים. אין שום דבר על פני כדור-הארץ שבסופו של דבר שווה חתירה וקיום בשבילו. זה עשוי להועיל לטווח קצר (בהיותנו חיים), אך בצער רב זה נימוג (במקרה שאנו נפטרים).

-"אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא-יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה."

ללא ספק, הרהורי קהלת הובילו ליגון עמוק ותסכול. הוא הבין לחלוטין – אין דרך יציאה מן המעגל חסר התכלית הזה. הדור הנוכחי אינו זוכר דורות עברו, ואם הוא עושה זאת – הוא עושה זאת רק לגבי קבוצה קטנה של אינדיבידואלים חשובים ביותר בתוך אלפים או מיליונים – ואפילו להם, רק אינפורמציה ציבורית-כללית נזכרת. בראש הדברים הללו, דורות העתיד לא יהיו שונים כלל וכלל, באופן מצער. דמיינו כמה עצוב זה להבין שאף אחד לעולם לא יזכור את המסתורין האישי של לבך – ייסוריך הפרטיים, התקוות והרגשות העמוקות ביותר.

זוהי דעת קהלת על ה"חוסר ערך בכל המאמץ" – אין טעם לחיים אם בני-האדם נועדו למות ולהישכח על-ידי הבאים אחריהם.

חוסר התועלת של החכמה ותועלתה

במשימתו למצוא פשר לחיים, קהלת בוחן את הערך של חכמת האדם. אנו לומדים על חכמתו הרבה של קהלת משלושה מקורות עיקריים:

I ) ). תיאורו כ"בן-דוד מלך בירשלם". הבן המלכותי של דוד הוא שלמה, ללא ספק. שלמה היה ידוע באופן שכיח בשל חכמתו העצומה באופן בלתי-רגיל.

II )). בפסוק 9, של הפסקה האחרונה אשר מסכמת את הספר, המספר אומר:

-"ויתר שהיה קהלת חכם עוד למד-דעת את-העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה."

III)). תיאורו העצמי של קהלת על השגתו של חכמה רבה במשך חייו:

-"דברתי אני עם-לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל-אשר-היה לפני על-ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת."

וכך, קהלת מחליט לנסות לנצל את חכמתו הרבה, בחיפוש אחר תשובות:

-"ונתתי את-לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל-אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע..."

-"ראיתי את-כל-המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח."

קהלת מאמין שחכמתו גרמה לו להבין שהכול נעשה לשווא, שאיפה לכלום. וכך גם לגבי כל איש, ככל שאתה משכיל יותר, ככל שאתה לומד – אתה מבין יותר כמה חסרי-תועלת הם למעשה חייך (באשר הם מסתיימים בסופו של דבר), ובעגמומיות - איך לא תוכל לתקן זאת על-ידי חכמתך או כל ידע ארצי. ללא ספק, קהלת היה נדהם לגלות כמה ההשקפה השתנתה בימינו - מבחינה מושגית ומבחינה טכנולוגית.

-"מעות לא-יוכל לתקן וחסרון לא-יוכל להמנות."

אחרי הכל, מהו הרווח הריאלי של החכמה אם אין במסוגלותו של האדם לשנות או לתקן את טבעם העצוב בעזרתה? –זכרו שאף על-פי שקהלת היה הוגה דעות כביר ורציונליסט – הוא חיי בעת-עתיקה ביותר, שם תיעוש לא היה אפילו מיתוס בינתיים; הטכנולוגיה הייתה פרימיטיבית והמדע בחיתוליו. האפשרות של חיי-נצח מדעיים ללא ספק נראתה לא מציאותית ואפילו אבסורדית בשבילו. אף על-פי כן, עשוי היה הוא לחשוב בצורה שונה למדי אם היה חי בזמנים קצת יותר מודרניים. הוא עשוי היה לקוות אז.

-"כי ברב חכמה רב-כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב."

האדם החכם, לפי קהלת, רואה את "מחסור" ו"עיוות" הטבע בבהירות רבה, בעוד האדם הטיפש איננו – אך אולי "לא לראות" (או: להיות טיפש) עשוי להיות מועדף, מכיוון שזה עשוי לחסוך יגון רב ומכאוב, מפני שבסופו של דבר -  אדם חכם, כמו טיפש – לעולם לא ידע כיצד לשנות את הטבע ולהכריע את ה"גזר-דין מוות הטבעי" שלהם (האם לא כולנו מבקשים לחלוק על דעה זו...?).

-"וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן-הסכלות כיתרון האור מן-החשך."

-"החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך וידעתי גם-אני שמקרה אחד יקרה את כלם."

לפי קהלת, חכמה ללא ספק עולה על טיפשות. אנשים חכמים יש ביכולתם להבחין בין טוב לרע, הם רואים לאן הם הולכים ומסוגלים להבחין, בזמן שהטיפש הוא מנטאלית עיוור - מגששים באפילה, בעיניים עצומות. אך לרוע המזל, מוות בא לכולם. שניהם (אנשים חכמים וטיפשים) נועדו להישמד ולהישכח בשכחה נוראה. כולם מסיימים באפילה.

-"ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם-אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יתר ודברתי בלבי שגם זה הבל."

חרף יתרון הטווח הקצר של החכמה - אם לבסוף גורל אחד מוצא את כל האנשים, מהו הטעם והערך בלהשיג אותה? –בכל מקרה היא תאבד לאדם אשר החזיק בה ביום מן הימים.

-"כי אין זכרון לחכם עם-הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם-הכסיל."

-"ושנאתי את-החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי-הכל הבל ורעות רוח."

חכמים וטיפשים שניהם נועדו להישכח בסופו של דבר מהיסטוריית האדם, וכך גם עקבותיהם. ככה אף אחד אינו משלים יותר מהאחר (מנקודת המבט האינדיבידואלית). לכן שואל קהלת כיצד יכול הוא באמת להחשיב עצמו חכם יותר מהטיפש כאשר שניהם מגיעים לאותו הסוף. הסקת מסקנות זו ללא ספק כורעת תחת עומס של ייאוש עמוק, כפי שבפסוק הבא הוא מכריז על רגשותיו בנוגע לחיים, כפי שהם. הוא למעשה מודה שחייו הפכו די תפלים לגביו, בגלל חוסר-הטעם שבהם, אשר נגרמו אך ורק על-ידי תכונת-הזמניות שלהם – סופם הניכר. (אני תוהה מה היה חושב על להיות בעל תוחלת חיים בלתי נדלית, או לפחות לקבל את היכולת לדחות את המוות לרגע האמת הרצוי ביותר - בהנחה שזה קיים).

לפי דעתי, קהלת כשל לראות את אחד הערכים הכבירים של חכמת האדם. היא חיה ונצחית, לעולם לא חסרת-תועלת. חכמת האדם עוברת מדור אחד לאחר, מחוזקת ומובאת קרוב יותר לשלמות עם כל נשימת חיים חדשה ואנחה גסיסה. אנו מסתכנים ללא סייג, מגלים טכנולוגיות חדשות, יוצרים מדע חדש, מרחיבים את אופקינו ונהנים מהקדמה אשר יום אחד, תוליכנו לישועה מוחלטת. חכמה אינה נשכחת בשום פנים ואופן, לפחות לא ברמת הגזע. זוהי הסגולה המשוכללת ביותר של גזעינו. והיום, ללא צל של ספק – חלקנו מתחילים להבין זאת...

חוסר התועלת של העמל

זהו היבט נוסף של החיים אשר אינם שווים קיום למען. לפי קהלת, העובדה שהאדם עוזב את ירושתו ואת התוצאה של כל מאמציו לאחר מותו - זוהי טיפשות רבה. מה שהאדם מקים, אחרים הורסים. הוא שואל עצמו: "מה הטעם בלעבוד קשה ולהשיג עושר במשך חייך אם לבסוף אתה אמור להשאיר הכל מאחור ליורשך?" (זכרו כי קהלת מתאר עצמו כפי שזה עתה 'מלך על ירושלים' ומתאר את עושרו הפרטי כגדול יותר משל כל איש אחר).

-"ושנאתי אני את-כל-עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי."

וזה לא הולך לשנות איזה סוג אדם הוא יורשיך, או אם הוא באמת ראוי ל'פירות עמלך' או לא, בכל דרך הוא יקבל את הכל, ואת החופש לבזבז זאת על הטוב בעיניו. איזו מחשבה עגומה...

-"ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלט בכל-עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש גם-זה הבל."

קהלת שגה בהנחה שמה שחכמתו הפיקה יבוא בסופו של דבר להסתיים בלא-כלום ויתבטל על-ידי הדור הבא. האנושות מתקדמת – מבחינה מדעית, מבחינה טכנולוגית ובאופן תפיסתי, אף על-פי שבמידה די איטית בזמנו - - לא היה אף לרגע אחד בכל היסטוריית האנשות בו הפיתוח עצר לגמרי, הקדמה תמיד הייתה ותמיד תהיה. והיום, השיעור מאיץ...

כי עפר אתה ואל עפר תשוב        

לבסוף, קהלת מחליט להשוות בין אדם וחיה. במהירות מבין הוא שאין שום הבדל מהותי בין השניים.

-"כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן-הבהמה אין כי הכל הבל."

-"הכל הולך אל-מקום אחד הכל היה מן-העפר והכל שב אל-העפר."

הוא מעלה את העובדה שבני-אדם וחיות מתים באותו אופן, חולקים גורלות, חולקים טבע. לפיכך בסוף, לאדם אין יתרון ממשי על החיה. שניהם חותרים לאותו המקום – עפר, משם הם הופיעו במקור.

-"מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ."

קיימת השערה נפוצה בין אנשים שכאשר חיה מתה – היא מתה לצמיתות, "נשמתה" הולכת מטה עם גופה עמוק לתוך כדור-הארץ, או – מנקודת מבט אחרת – אין לה כלל "נשמה", וכאשר גופה מת, ישותה מתה עימה. מצד שני, כאשר אדם מת – נשמתו ממשיכה במסעה, לגן-עדן או גיהינום (נצרות), העולם הבא באופן כללי.

קהלת יודע שאין שום הוכחה גשמית אשר תאמת את הסברות הללו; לפיכך הוא שם אותם בספק ומתעקש על הסופיות שבמוות.

זה מרתק בפשטות. האם יתכן כי זוהי כפירה והכחשה של העולם הבא של התנ"ך עצמו ולא אחר? ובכן, בפרק 9 – קהלת מסכם את מכלול מחשבותיו ומגיע למסקנתו האולטימטיבית לגבי מוות. הוא מצביע על שתי תכונותיו העיקריות: סופיות והכרחיות.

-"הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזבח ולאשר איננו זבח כטוב כחטא הנשבע כאשר שבוע ירא."

-"זה רע בכל אשר-נעשה תחת השמש כי-מקרה אחד לכל וגם לב בני-האדם מלא-רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל-המתים."

הסקת המסקנות של קהלת היא חד-משמעית: מוות הוא בלתי נמנע והכרחי לכולם, בין אם אתה הוגן או כרוך בחטא, אדוק או חילוני – גורל נורא אחד מחכה לך, ללא יוצא מן הכלל. קהלת ממשיך, ומדבר על הסופיות שבמוות, והבטחת החיים:

-"כי-מי אשר יבחר אל כל-החיים יש בטחון כי-לכלב חי הוא טוב מן-האריה המת."

-"כי החיים יודעים שימתו והמתים אינם יודעים מאומה ואין-עוד להם שכר כי נשכח זכרם."

-"גם אהבתם גם-שנאתם גם-קנאתם כבר אבדה וחלק אין-להם עוד לעולם בכל אשר-נעשה תחת השמש."

לאנשים חיים יש תקווה; החיים עדיין לפניהם, אפילו אם איכות החיים המצופה היא אינה מה שיכלה להיות ואינה בפסגתה. אך המת, מאידך, אינו בר-תקווה כלל. לכן, כלב חי (קהלת בוודאי התייחס לכלב המטונף אוכל-הנבלות אשר חי בפראות בערים ואזורי הכפר, הירוד שבבהמות – מוזכר בספר שמואל א', פרק כ"ד, פסוק י"ד) עם חייו הקטנים ומעוררי הרחמים - הוא למעשה מוטב מהאריה המת, אשר בזמן היותו חי היה הגאה ביותר והמבעית שבחיות, אך כאשר הוא מת - שום דבר מלבד גווייה נרקבת. קהלת מציע שרצוי יותר להיות חי ובזוי (ככלב מעורר רחמים) מאשר להיות מת ומכובד (כאריה כביר) כי הקיום (כחי) לפחות מחזיק בתודעה. המת הוא חסר-תוקף. החיים מחזיקים בידע או לפחות בפוטנציאל להשיגו. הם יודעים למשל כי הם ימותו - אך המת, מצד שני, אינו יודע כלום – בשבילם למעשה אינם קיימים, אין להם כלל שום יכולות מנטאליות לחשוב. למרבה הצער, לעיתים קרובות אין להם אפילו את הפיצוי של להיות נזכרים, ואם יש להם – זה לרוע המזל לא יותר מאשר גמול זמני. כל הדברים האישיים על המת נשכחים בצורה איומה - אהבתם, שנאתם, קנאתם, מעשיהם הטובים, מעשיהם הרעים. הכל נשכח. ולא עוד מחזיקים הם בחלק מכל מה שנמצא "תחת השמש". הם זנחו הכל מאחור. המוות הוא הסוף האולטימטיבי.

המושג של סופיות המוות אפילו מוזכר במקום אחר בתנ"ך, בספר איוב:

-"כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה."

-"לא-ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו."

בכל מקרה, ניתן להסיק כי קהלת הכחיש ללא בושה את הישרדות תודעתנו לאחר המוות.

"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה"

רעיון קהלת במפורש יוצר סתירה פנימית חריפה בהשוואה להרבה פסקאות אחרות של התנ"ך אשר תומכות בעקיפין ברעיון "חוסר-הסופיות של המוות", לדוגמא:

במלכים א', פרק י"ז, פסוק כ"ב - "וישמע יהוה בקול אליהו ותשב נפש-הילד על-קרבו ויחי."

במלכים ב', פרק ד', פסוקים ל"ב-ל"ה - "ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת משכב על-מטתו."

“-ויבוא ויסגר הדלת בעד שניהם ויתפלל אל-יהוה."

“-ויעל וישכב על-הילד וישם פיו על-פיו ועיניו על-עיניו וכפיו על-כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד."

“-וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד-שבע פעמים ויפקח הנער את-עיניו."

במתי (הברית החדשה), פרק כ"ז, פסוקים נ"ב-נ"ג - "והקברים נפתחו ורבים מן-הקדושים ישני אדמת עפר נעורו. ויצאו מן-הקברים אחרי תחיתו ויבאו אל-העיר הקדושה ויראו לרבים."

בספר מעשי-השליחים, פרק כ"ו, פסוק כ"ג – "שעתיד המשיח להענות ולקום ראשון מן-המתים להפיץ אור בעם ובגוים."

רעיונותיו של קהלת סותרות באופן אירוני את עיקר היהדות והנצרות – מכיוון שמהות שניהם בנויה על ההוראה והאמונה של הברית הישנה (הנצרות שונה בכך שמקבלת את הברית החדשה גם כן), תומכת באי היכולת שלה לשגות ותופסת אותה כביטוי לאמת האלוהית המחולטת.

דת היהדות דוגלת ברעיון ההיעדרות של המשיח מבית המלך דוד, בטענה שהוא עדיין עשוי להגיע – וביחד עימו, גם "תחיית המתים", זוהי – אמונה כי באחרית-הימים יקומו למעשה כל מתי ישראל מקבריהם. הנצרות, מצד שני - מאמינה שהמשיח מבית דוד כבר בא - - ישו. הנוצרים מאמינים שישו קם ממותו לאחר שלושה ימים, ביקר את חסידיו, ולבסוף טיפס לשמים.

-"והנה רעש גדול היה כי-מלאך יהוה ירד מן-השמיים ויגש ויגל את-האבן מן-הפתח וישב עליה."

-"ומראהו כמראה הברק ולבושו לבן כשלג."

-"ויבהלו השמרים מפחדו ויהיו כמתים."

-"ויען המלאך ויאמר אל-הנשים אתן אל-תיראן הן ידעתי כי את ישוע הנצלב אתן מבקשות."

-"הוא איננו פה כי-קם כאשר אמר באנה וראינה את-המקום אשר שכב-שם האדון."

-"לכנה מהר והגדתן לתלמידיו כי קם מן-המתים והנה הוא הולך לפניכם הגלילה ושם תראהו הנה אמרתי לכן."

בהתאם להרבה מקורות מסורתיים, ספר קהלת בברית-הישנה היה במקור מועד להישמט מכתבי הקודש, בעיקר עקב הטיעונים הנאמרו לעיל ושלילות נוספות של הרבה ערכי דת. אז כיצד נשאר אחרי הכל? ובכן, הספר למרבה ההפתעה מסתיים עם הפסוקים הללו:

-"סוף דבר הכל נשמע את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור כי-זה כל-אדם."

-"כי את-כל-מעשה האלהים יבא במשפט על כל-נעלם אם-טוב ואם-רע."

מפרשים מסורתיים טוענים שקהלת עצמו כתב את מילות הסיכום הללו כהשלמה עם כל מה שהציג בפסקאות הנזכרות לעיל, והסתכם במסקנה אולטימטיבית: למין האנושי יש מטרת חיים אחת אשר היא השגחה על הדיברות. (האומנם?...)

בכל אופן, מספר רב של חוקרי-תנ"ך מודרניים עומדים על כך שהפסקה המסיימת של הספר הודבקה לזה שנים רבות לאחר שזה נכתב, כך שניתן יהיה לנהוג בזה כאחד מספרי הקודש. הם מתווכחים: לכל אורך הספר מבטא קהלת סקפטיות לעבר ערכי הדת, הבסיסיים ביותר בתנ"ך (ערך החיים, עליונות האדם, שמחה) ומציג גישה דטרמיניסטית עמוקה אשר במידה רבה מנטרלת את המושג החיוני ביותר של רצון חופשי אשר התנ"ך בנוי עליו. בפרק ג', אנו יכולים לראות בבירור את דעת קהלת על "לכל זמן ועת לכל-חפץ תחת השמים", זהו – לאדם אין צורך לבחור בין טוב לרע, מכיוון שזה לא רלוונטי ולא מתגמל, ואם הוא כן בוחר – זה לא משנה - זה נמצא נטול השפעה אולטימטיבית, אשר להכל מתוכנן מראש ומאולץ (חיים ומוות) בשבילו. נראה כי קהלת הכיר בכלליות את האמונה המקראית הנפוצה - ששכר ועונש יחולקו לאינדיבידואלים בנקודה מסוימת במשך חייהם, או לחלופין - בחיי עתיד אשר מעבר לקבר, אך הוא אינו מסכים עימו.

-"יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל."

זוהי במפורש אופוזיציה ישירה לערך קדוש נוסף של התנ"ך – שכר ועונש מוחלטים. התנ"ך במקרים רבים מעודד אותנו להפוך צדיקים, צנועים, יראי-אלוהים, ונאמנים, מכיוון שתכונות אילו יתגמלו אותנו רבות, ואפילו ישפיעו בצורה מועילה מאוחר יותר על השיפוט האלוהי שלנו ולא אחר בעולם הבא. להיות "רע" וחילוני, מצד שני – יביא לידי מותנו בטרם-עת, סבל ואובדן, ואפילו – סבל נצחי (יותר נפוץ בנצרות). דוגמא ניכרת תומכת בערך של "שכר ועונש" היא הכתבים של הנביא יחזקאל, אחר התגלות האלוהים, הוא מעביר את הודעתו מאלוהים לבני ישראל (בעת מתן הגמול החדש – גמול אישי במקום גמול דורות):

-"הנפש החטאת היא תמות בן לא-ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת רשע עליו תהיה."

-"כל-פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר-עשה יחיה."

-"החפץ אחפוץ מות רשע נאם אדני יהוה הלוא בשובו מדרכיו וחיה."

קהלת הוא ניהיליסט טוטאלי; אז כיצד אין עקבות לפסימיות שלו ולגישה הקריטית בפסקה הבלתי רגילה המסיימת את הספר? – זה מציג רושם מלאכותי אמין, אשר נותן לנו להניח שאין שום דבר חוץ מניסיון עלוב לנסות ולהתאים את דעות וכתבי קהלת אל המוסכמה המקראית. בנוסף על כך, הפסקות המסיימות של הספר ניתנות על-ידי המספר, ניתוק משונה של מונולוג הגוף-הראשון של קהלת אשר ללא-הרף משל בספר כולו.

אפילוג

הכתבים הנמצאים בספר זה בפירוש מבהירים לנו שאנשים התחילו לחשוב על מטרותיהם בחיים מלפני אלפי שנים. זה עכשיו ברור שמספר אינדיבידואלים לא-קונפורמיסטים תיעבו ואף פחדו מן התמותה המאיימת, ולא ראו ערך ממושך בחיים, כפי שהם למרבה הצער זמניים. קרוב לוודאי שנדרשה כמות עצומה של אומץ-לב להתמודד מול החברה האורתודוכסית של תקופתם, המוגנת בצורה מעורפלת מאחורי סייגי הדת שלהם ואמונה עיוורת. האינדיבידואלים האלה נקראו לעיתים קרובות "אימורטאליסטים", או סנגורים/חולמים על תחולות-חיים בלתי-נדלות, המתייחסים למוות כסוף מוחלט. הם חולקים על "המוותאיסטים", אשר מקבלים ומקדמים בברכה את פני המוות כחלק טבעי בחיים ו/או שער לעולם הבא. באשר לקהלת עצמו, סה"כ אנכרוניזם פשוט, הרי שללא ספק יכול היה הוא להיות תומך גדול של עיקרון האימורטאליזם בימינו. אם תקראו היטב את כתביו, במהרה תגלו עד כמה מן מחשבותיו העמוקות ביותר ודעותיו עולות בקנה מידה אחד עם העקרונות  האימורטאליזם המודרני.

בקלות מוסקת המסקנה כי קהלת התייחס למוות לא רק כסיום חייו, אך גם סיום קיומו הכולל, וכל זמן שחיים הם זמניים, המשמעות היחידה טמונה במה שלבסוף יצא מהם – מוות, שכחה. תסכוליו העמוקים ורגשותיו השליליים לעבר החיים נגרמו על-ידי המחסור בתקווה בלבד.

לפיכך, ההבדל היחיד בין קהלת ואימורטאליסטים מודרניים זה שקהלת אינו ראה שום אפשרות ביצוע מדעית / פריצת דרך טכנולוגית המגיעה "להצילו" בזמן הקרוב ("מעות לא-יוכל לתקן וחסרון לא-יוכל להמנות..."). וכך עם ייאוש עצום הוא החליט כי הטבע אינו יכול להשתנות בעבורו: "אין-טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו..." קהלת בהחלט אהב לחיות ותעב את המוות בכל ליבו, כפי שלעולם אינו יכול היה לקבל את העובדה שחייו ה"קטנים" והיקרים יסתכמו באופן מצער בניתוק איום.

כמה מצערת העובדה שלעולם לא עלתה בדעתו שהאדם עשוי יום אחד לאסוף מספיק 'חכמה' כביכול, לכבוש את השידפון של המוות הלא רצוני. ובכן, זה ללא ספק לא קרה בזמנו. אף על-פי כן, אולי בשביל האימורטאליסטים המודרניים מחכה גורל שונה לגמרי...

ביבליוגרפיה של פרק זה:

~ התנ"ך, פרקים: קהלת, איוב, יחזקאל, מלכים א', מלכים ב' – ציטוטי פסוקים וביסוס הפרק.

~ הברית החדשה, פרק: מתי– ציטוט פסוק וביסוס הפרק.

~ ספר מעשי-השליחים – ציטוט פסוק וביסוס הפרק