The Moral Limit

סוף סוף, חודש חדש.

אני אוהבת לכתוב פוסט בחודש חדש, פוסט יחיד שאין מלאנטלפים פוסטים. אני לא יודעת למה אני מעדכנת כל-כך הרבה גם בלי מוזה. אני פשוט אוהבת את זה.

אני כל-כך מתגעגעת לחורף. לא נועדתי לחיות במדבר. אני אלרגית לשמש ולפעמים גם לזיעה של עצמי, מן אפקט חומצה. אני נטולת פיגמנטים, העוד שלי לבן והעיניים שלי בהירות. לא נועדתי לחיות פה. אני שונאת חום, אני שונאת שמש. חום מעייף אותי, מקשה עלי להרדם ולישון וגורם לי לעקצוצים. אני כל-כך חוזרת לאירופה.

אני ישנה בחדר שלי עם מזגן על 23 מעלות ומתכרבלת בשמיכת הפוך שלי. חבל שאין את מוסו לגנוב חום גוף.

יוקי היוקון שלי צד לנו עכשיו כל יום ציפורים, וכל יום מביא הביתה איזה דרור או יונה או ציפורים יפות יותר, בצבע כחול מטאלי ושחור, שאני לא זוכרת איך קוראים לה. הוא נכנס עם אחת הבייתה והיא פתאום עפה לו כשהוא הניח אותה, לכיוון החלון- נתקעה בו - והוא, שאסור לו בעיקרון להכנס למתחם הסלון עם הספות עור והכל רץ מהר לתוכו, עלה על השפה ותפס את הציפור באוויר בגאווה. חתול טוב. חתול צייד. אני כל-כך מרחמת על הציפורים האלה.

הוא צד גם גוזל מסכן של דרור, שיחק איתו, התעלל בו. לחץ לו על הבן כמו צפצפה... בשלב מסויים היצור המסכן התנשם בכבדות, ונמלים התחילו למצוא את דרכן אליו. המצב שלו כבר היה אבוד. אני ממקווה שיוקי הרג אוו לפני הנמלים. איזה מסכן. ויתר הדרורים קראו לו לחזור לקן  אבל הכנפיים שלו כבר היו מרוסקות והוא היה מחורר. היוקון הזה ככ טיגריס. הוא אמנם צייד מעולה והכל, אך להבדיל מנמר למשל, הוא שמן מדי בכדי לתפס על עצים XD.

ועכשיו, משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. זוכרים את מחזה פנטום האופרה של אנדרו לויד וובר?

קצת רקע:

פנטום האופרה הוא רומן אימה גותי בלשי שנכתב על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם לראשונה בשנת 1909. הסיפור עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת, על רקע בית האופרה "לה גרנייה" בפריז.

לרו כתב את הסיפור כרומן בלשי רווי מסתורין, שפורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית. הספר בנוי כחקירה בלשית אותו עורך לרו, וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו, כאשר כל אחת מספרת את נקודת המבט שלה ולפעמים הן מצטלבות. הספר שוזר בתוכו פרטים בדיוניים ופרטים אמיתיים, ונכתב במידת מה כאגדה אורבנית.

מספר סופרים אחרים כתבו את גרסאותיהם לסיפור (הידוע בהם הוא הרומן "פנטום" של סוזן קיי). אחרים כתבו ספרים המפגישים את הפנטום עם דמויות אחרות (ביניהן נמצא גם הבלש הידוע שרלוק הולמס), המשכים לעלילת הפנטום (למשל: הפנטום בניו יורק) וכן סיפורים הנוטלים השראה מעלילת הפנטום.

בעקבות הספר המצליח הופקו מספר סרטים רבים (אפילו סרט אילם משנת 1925 בכיכובו של לון צ'ייני) ובשנת 1986 המחזאי הנודע אנדרו לויד ובר העלה את "פנטום האופרה " על במות ברודוויי והווסט אנד בתור מחזמר, אותו גם הלחין. המחזמר הפך לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים, ומציג הכי הרבה זמן (מ-1986 עד ימינו). ב-2004 יצא סרט קולנוע מוזיקלי בבימויו של ג'ואל שומכר, המהווה עיבוד למחזמר של ובר (בסרט כיכבו ג'ררד באטלר ואמי רוסום).

פנטום האופרה הוא רומן אימה גותי בלשי שנכתב על ידי הסופר הצרפתי גסטון לרו ופורסם לראשונה בשנת 1909. הסיפור עוסק באהבתו הטרגית של גאון מעוות לזמרת אופרה צעירה ומוכשרת, על רקע בית האופרה "לה גרנייה" בפריז.

לרו כתב את הסיפור כרומן בלשי רווי מסתורין, שפורסם בהמשכים בעיתונות הצרפתית. הספר בנוי כחקירה בלשית אותו עורך לרו, וכולל שיחות עם הדמויות השונות ששרדו, כאשר כל אחת מספרת את נקודת המבט שלה ולפעמים הן מצטלבות. הספר שוזר בתוכו פרטים בדיוניים ופרטים אמיתיים, ונכתב במידת מה כאגדה אורבנית.

מספר סופרים אחרים כתבו את גרסאותיהם לסיפור (הידוע בהם הוא הרומן "פנטום" של סוזן קיי). אחרים כתבו ספרים המפגישים את הפנטום עם דמויות אחרות (ביניהן נמצא גם הבלש הידוע שרלוק הולמס), המשכים לעלילת הפנטום (למשל: הפנטום בניו יורק) וכן סיפורים הנוטלים השראה מעלילת הפנטום.

בעקבות הספר המצליח הופקו מספר סרטים רבים (אפילו סרט אילם משנת 1925 בכיכובו של לון צ'ייני) ובשנת 1986 המחזאי הנודע אנדרו לויד ובר העלה את "פנטום האופרה " על במות ברודוויי והווסט אנד בתור מחזמר, אותו גם הלחין. המחזמר הפך לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים, ומציג הכי הרבה זמן (מ-1986 עד ימינו). ב-2004 יצא סרט קולנוע מוזיקלי בבימויו של ג'ואל שומכר, המהווה עיבוד למחזמר של ובר (בסרט כיכבו ג'ררד באטלר ואמי רוסום).

הישגים:

למי שלא מכיר את העלילה (זוהי העלילה של המחזה, שאותו אני מתה לראות, אבל ראיתי את הסרט שיצא ב-2004 בבימוי ג'ואל שומאכר. הסרט קצת יותר מעודן. זה עניין של טעם, אני ממש אהבתי):

פרולוג

המחזמר עצמו נפתח במכירה פומבית, המתרחשת זמן רב אחרי התרחשות האירועים, בה ראול דה-שאניי הזקן קונה תיבת נגינה ועליה פסל של קוף עבור אהובתו, כריסטין. את התיבה ייצר אריק, הוא פנטום האופרה, והמוזיקה שהיא נגנה הקסימה את כריסטין. במכירה מוכרים גם את הנברשת שהפיל הפנטום וכאשר מרימים אותה אל מקומה בראש תקרת בית האופרה, יש פלאשבק לעבר ואז מתחיל סיפור המחזה.

המחזמר עצמו נפתח במכירה פומבית, המתרחשת זמן רב אחרי התרחשות האירועים, בה ראול דה-שאניי הזקן קונה תיבת נגינה ועליה פסל של קוף עבור אהובתו, כריסטין. את התיבה ייצר אריק, הוא פנטום האופרה, והמוזיקה שהיא נגנה הקסימה את כריסטין. במכירה מוכרים גם את הנברשת שהפיל הפנטום וכאשר מרימים אותה אל מקומה בראש תקרת בית האופרה, יש פלאשבק לעבר ואז מתחיל סיפור המחזה.

מערכה ראשונה

האופרה נמכרת לזוג מנהלים חדשים, מר אנדרה ומר פירמין. הללו מגיעים יחד עם הויקונט ראול דה-שאניי, פטרון האופרה, כדי לעמוד על טיבה של הרכישה. הם מגיעים בדיוק בזמן חזרה לאופרה "חניבעל". הדיווה קרלוטה שרה את האריה המרכזית אך מפסיקה באמצע בעקבות "תאונה" שלה, על פי השמועות הרצות בקרב העובדים, אחראי "פנטום האופרה", רוח רפאים מסתורית הרודפת את המקום ומענישה באכזריות את אלה המפרים את דברה. קרלוטה מפסיקה את השיר בזעם, ואחת מהרקדניות מציעה את כריסטין דאה, רקדנית בינונית אך זמרת מוכשרת, כמחליפה לקרלוטה. כריסטין, שקיבלה שיעורי שירה מ"מלאך המוזיקה", קול מסתורי בחדרה, כובשת אל לב כולם ובהופעת הבכורה שלה באופרה הופכת לכוכבת בזירת האופרה של פריז. אחרי ההופעה נכנס לחדרה הויקונט ראול דה-שאניי, חבר ילדות שלה שהתאהב בה בעקבות הביצוע המרגש של האריה. כריסטין מוקסמת מחיזוריו אך מתחמקת מהצעתו לצאת איתה מפני שהיא מחכה לשיעור מהמלאך שלה. הפנטום, שמקנא במחזר הצעיר, מחליט לקחת את כריסטין למאורתו המסתורית ושם לכבוש את ליבה בעזרת המוזיקה כובשת הלב שהלחין. בזמן שמנהלי האופרה וראול מודאגים מהעלמותה של כריסטין וממכתבי איומים שונים שמגיעים אליהם מ"פנטום האופרה", כריסטין נכבשת בקסמי המוזיקה של הפנטום, אך מגלה את הסוד הנורא שהוא מסתיר מתחת למסכה - פנים מפלצתיות ומעוותות. הפנטום נתקף בהתקף זעם ואומר לכריסטין שעכשיו לעולם לא תוכל להיות חופשיה, אך נרגע ומחזיר את כריסטין לבית האופרה אחרי שהשביע אותה להיות נאמנה לו ולחזור מרצונה, ומגלה שהמנהלים התעלמו מתביעתו וליהקו את קרלוטה לתפקיד הראשי באופרה "איל מוטו" ואילו את כריסטין ליהקו לתפקיד אילם. בליל הבכורה של "איל מוטו", מפריע הפנטום באמצע האופרה תוך גערות תוכחה במנהלים שהמרו את פיו ולא שמרו לו את תא מספר 5 כפי שציווה עליהם והטחת עלבונות בקרלוטה. כאשר קרלוטה קוראת לקריסטין קרפדה, הפנטום אומר לה שהיא הקרפדה וכשהיא מתחילה לשיר יוצאים לה קרקורים מהפה. המנהלים ההמומים מכריזים על הפסקה ובלית ברירה מודיעים שכריסטין תחליף את קרלוטה בתפקיד הראשי. עובד הבמה יוזף בוקה, מבחין בפנטום ומנסה ללכוד אותו, אך הפנטום תולה אותו בפלצור הפונג'אבי ומניח לו ליפול אל עבר הבמה. הדבר גורם למהומה רבתי באולם, אותה מנצלת כריסטין כדי לברוח עם ראול אל הגג, מקום בו היא חושבת שהם יהיו בטוחים מעייני הפנטום. שם היא מספרת לו על זהותו האמיתית של פנטום האופרה ועל מפלצתיותו המתבטאת בפני מפלצת ורצחנות חסרת-היסוס. ראול מנצל את חולשתה וכובש את ליבה והשניים מחליטים לברוח מהפנטום. הפנטום מגלה זאת, וברוב זעם מפיל את הנברשת הגדולה, שמתרסקת על הרצפה.

מערכה שנייה

המערכה השנייה נפתחת כחצי שנה לאחר אסון הנברשת. בתקופה זו הפנטום לא תקף וכל צוות האופרה בטוחים שניצלו מהרוח הנקמנית. המערכה עצמה נפתחת בנשף מסכות לרגל השנה החדשה, בו כריסטין וראול מתארסים בסתר. במהלך הנשף מופיע הפנטום, מחופש למוות האדום, הפנטום מכריז בפני המנהלים כי כתב אופרה בשם "ניצחונו של דון חואן" והוראות מדוקדקות כיצד לבצעה. הפנטום דורש, כמובן, שכריסטין תלוהק לתפקיד הראשי. אחרי פרשיה בה הפנטום מנסה לכבוש את לבה של כריסטין בבית הקברות של אביה, על ידי התחזות למלאך המוזיקה ששלח אביה (כריסטין ניצלת ברגע האחרון בידי ראול, והיא מצידה מונעת מראול להתעמת עם הפנטום ולמות), מחליטים ראול והמנהלים להציב את כריסטין כפתיון לפנטום ואז לחסל אותו באמצעות צלף. כריסטין מסכימה להשתתף בתוכנית באי-רצון. מאדאם ז'ירי מספרת לראול מהו מוצאו של הפנטום (בסרט בגרסה האחרונה 2004, מאדאם ז'ירי אינה מספרת את כל סיפורו אלה מספרת ממפגשה איתו בכלוב שבו כלאו אותו הצעונים ולאחר המופע רצח אריק את אחד הצוענים וברח עם מאדאם ז'ירי למרתפי האופרה ושם חי את שארית חייו).

בערב הבכורה של האופרה, בקטע בו הגיבור צריך להופיע מחופש, רוצח הפנטום את הזמר הראשי אובלדו פיאנג'י ולוקח את מקומו. הוא שר עם כריסטין דואט רומנטי מרגש ואז היא מסירה את הברדס שבו הפנטום לבוש ומתגלה שהוא הפנטום ולא פיאנג'י. הפנטום מנצל את הבלאגן וחוטף את כריסטין לפני שהצלף מספיק לעשות משהו. הפנטום לוקח את כריסטין למאורתו התת-קרקעית. מאדאם ז'ירי, הכוריאוגרפית של האופרה מראה לראול את הדרך למאורה של הפנטום. באותו זמן צוות האופרה והקהל מנסים למצוא את המאורה כדי ללכוד את הפנטום.

הסיום

במאורת הפנטום, מנהלים הפנטום וכריסטין ויכוח נוקב, בו רגשותיה של כריסטין כלפי הפנטום נעים בין כעס, שנאה ורחמים. כאשר כריסטין תוקפת אותו

"פרצופך המחריד / לא מטיל עוד עליי חתת / זו נשמתך / בה באמת הנך מעוות"

"Your haunted face \ holds no horror for me now \ It's in your soul \ where the true distortion lies "

הפנטום נחלץ מהמשבר הרגשי באמצעות מציאת קורבן: ראול שבדיוק בא להציל אותה. הפנטום לוכד את ראול ומציב בפני כריסטין אולטימטום: להינשא לו ולחיות איתו לנצח, או שהוא יהרוג את ראול. כריסטין מחליטה להציל את ראול ולחיות עם הפנטום. כריסטין באמת מרחמת על הפנטום ומנסה לגלות כלפיו רוך, חמלה וחיבה כמיטב יכולתה על מנת לחדור אל לבו. היא שרה לו

"חמלתי לך, ייצור של האופל / ידעת חיים אומללים / בשם אלוהים אראה ל‏ךָ‏ / (ש)אינך לבד בין הצללים"

"Pitiful creature of darkness \ what kind of life have you known \ God, give me courage to show you \ you are not alone"

ואז מנשקת אותו נשיקה ארוכה. הנשיקה שוברת את לבו של הפנטום והוא פורץ בבכי. כאשר הם שומעים את ההמון שמגיע ללכוד את הפנטום, הוא מחליט לוותר לכריסטין ולתת לה לחיות עם מי שהיא באמת אוהבת. הוא אומר לכריסטין ולראול לשכוח אותו ולברוח. כאשר ההמון בא ללכוד אותו הוא נעלם ואחת הרקדניות (מג ז'ירי) מציגה בפניהם את המסיכה כראייה כביכול למותו.

ביקורת שלי:

נתחיל מהשחקנית שמופיעה בסרט המחודש (2004) בתור כריסטין דאי - אמי רוסום. יש לה קול מדהים. בהתחלה קיבלתי ממנו השראה עצומה וראיתי בקול של את הקול האידיאלי. עד שראיתי את האופרה של אורפאוס ואאורידיקה. למרות שאחרי, כשראיתי את האופרה מדאם-בטרפליי זאת שמשחקת את מדאם-בטרפליי, ואו, אין עליה. השלמות, הדיוק, הידע, החן והיופי בקול שלה הם מושלמים בצורה מדהימה.

הביקורת האמיתי שלי אבל, מה שכל-כך הפריע לי... המאהב של כריסטין, שבסוף הם מסיימים ביחד... כל-כך, לא אהבתי אותו. "Salve of fashion" על-פי דברי הפנטום, נהנה מההצלחה של הפנטום כמורה של כריסטין והסיבה לקולה המלאכי. הוא אדם שלא יודע להקשיב, הוא מן יהיר כזה ואגואיסט וצר חשיבה ואני לא רואה שום סיבה טובה להתאהב בו... יש לו כסף ופרצוף יפה.

דווקא הפנטום, אני מבינה אותו. אחרי שהתעללו בו בתור ילד כל-כך הרבה בגלל העיוות בפניו, הוא נהיה סוג של מיזנטרופ מטורף. הוא מאוהב בכריסטין והשקיע בה הכל. הוא זה שגרם לקולה להיות כזה. כריסטין כן מתאהבת בו בהתחלה, אבל גם את האישיות של כריסטין אני לא אוהבת. למרות שהיא אומרת שהעיוות האמיתי נמצא בפנים והחיתוניות לא מפריעה לה.... למה היא לא התמסרה אליו כמו בהתחלה כששמעה את הקול שלו ואת מילות האהבה שלו אליה. למה אחרי שראתה את פניו היא כבר לא ראתה בו כמלאך? היא כפוית טובה והיא גם כזאתי אגואיסטית. לא יודעת. ממש לא אהבתי את סוף הסיפור. הפנטום נותר בודד ומסכן כמו תמיד, ודווקא הייתי רוצה שהיא הייתה מתאהבת בו ונשארת איתו, חרף הסילוף בפניו. הוא לא צריך היה להצטייר כדמות רעה בסוף, אם כי המאהב, ראול... הוא דמות שדוחה אותי.

*אנחה* אולי זו רק אני, שהאישיות היא זו שקוסמת לי. שלא יאמרו לכם המשפט שהיופי לא משנה אלא רק האישיות הוא משפט שרק אנשים מכוערים אומרים. מובן שחיצוניות משנה, אבל לאנשים כמוני, האופי הוא חשוב יותר מכל דבר אחר ויש לו קדימות ועדיפות עליונה. הפנטום לא נראה כמו איזה ילדה רזה שחום אפרפר עם תסרוקת פטריה ושפם בר מצווה. לא היה לו כיעור של דחייה כזה. הוא נראה חסון והוא עותה על פניו מסכה היות ומתחתיה נמצא חלק חייתי כזה. זה מאוד Beauty and the Beast כזה. זה פשוט כיעור מכיוון שזה לא אנושי, לא כי זה דוחה כל-כך.

בקיצור, אני בעד לשכתב את המחזה.

מדאם-בטרפליי

ואם כבר, מחזה וכאלה.... מומלץ בחום בחום חבום ללכת לאופרה של מדאם-בטרפליי. התפאורה בו מדהימה ומושקעת בטירוף, השחקנים הראשיים לא נראים כמו גוץ וגוצה והשחקנית הראשית היא באמת יפנית (האופרה היא באיטלקית), התזמורת מנגנת כל-כך טוב וכל-כך יפה.. הזמרים - ואו, בעיקר השחקנית הראשית... אני שווים לה.

אם מעניין אותכם -

רקע:

מאדאם באטרפליי היא אופרה בשלוש מערכות (במקור בשתי מערכות) מאת ג'אקומו פוצ'יני שנכתבה ללברית מאת לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'אקוזה. האופרה מבוססת בחלקה על סיפור קצר מאת ג'ון לות'ר לונג, אשר עובד למחזה על ידי דייוויד בלאסקו. כמו כן, נתבססה האופרה אף על הרומאן "Madame Chrysanthème" מאת פייר לוטי (1887).

גרסתה הראשונה של האופרה עלתה על הבמה לראשונה ב-17 בפברואר 1904 בבית האופרה לה סקאלה שבמילאנו. האופרה הייתה מחולקת לשתי מערכות ולא נתקבלה באהדה רבה על ידי הקהל. ב-28 במאי של אותה השנה הוציא פוצ'יני לאור גרסה חדשה ומשופצת. בגרסה זו המערכה השנייה, שבמקור הייתה ארוכה מאוד באופן חסר פרופורציות, חולקה לשני חלקים וכן נערכו בה שינויים נוספים. בצורתה החדשה "מאדאם באטרפליי" קצרה הצלחה גדולה, ואף יצאה את גבולות אירופה והוצגה במטרופוליטן אופרה בניו יורק בשנת 1907. פוצ'יני המשיך וערך שינויים בפרטיטורה במהלך השנים שלאחר הבכורה וכך נוצרו גרסאות שונות. כיום מקובלת "הגרסה הסטנדרטית" בשלוש מערכות, היא הגרסה המוכרת שאותה נהוג לבצע.

האופרה כיום נחשבת לאחד מנכסי צאן הברזל של האופרה והיא מועלית דרך קבע על כל בימות האופרה בעולם. האופרה אף הוקלטה פעמים רבות וראויות לציון במיוחד הקלטות המופת של מאריה קאלאס בתפקיד באטרפליי (עם ניקולאי גדה בתפקיד פינקרטון ותחת שרביטו של הרברט פון קאראיאן) ושל רנאטה סקוטו בתפקיד הראשי (עם קרלו ברגונצי בתפקיד פינקרטון ורולנדו פנראי בתפקיד שארפלס, תחת שרביטו של סר ג'ון ברבירולי).

עלילתה של האופרה מתרחשת בעיר נגסקי, ועל פי החוקר האמריקני ארתור גרוס היא מבוססת על אירועים שאכן התרחשו בעיר בשנות התשעים המוקדמות של המאה ה-19. זמרת האופרה היפנית הנודעת מיורה טאמאקי זכתה בתהילה עולמית בעבור ביצועיה כצ'ו-צ'ו-סאן, גיבורת האופרה, ואף ניתן למצוא פסל בדמותה, לצד פסל של פוצ'יני, בגן גלאבר שבנגסקי.

העלילה (ממש בקיצור):

בנג'מין פרנקלין פינקרטון, מלח בצי האמריקני, נושא לאישה בטקס יפני מסורתי, מתוך יצר הרפתקנות ורהבתנות, גיישה בת חמש עשרה בשם צ'ו-צ'ו סאן, (ביפנית "גברת פרפר"), אותה מכנה הוא באנגלית "מאדאם באטרפליי". משנקרא הוא לשוב לארצות הברית, מבטיח לה כי "ישוב בעונת הקינון של אדום החזה" אך למעשה אינו מתכוון כלל לשוב. צ'ו-צ'ו סאן, המאמינה אמונה עיוורת באהבתו, מחכה לו יחד עם בנה שנולד בינתיים מנישואים אלו, ואינה שועה לדברי הקרובים לה המנסים לשכנעה כי האמריקני נטש אותה.

לאחר שלוש שנים חוזר פינקרטון לנגסקי, אך בלוויית אשתו החדשה שלה נישא בארצות הברית. פינקרטון בא על מנת לקחת את ילדו, שעל קיומו שמע מהקונסול שארפלס. חלומה של באטרפליי נשבר באחת לנוכח המציאות, והיא מבקשת מפינקרטון ומקייט, אשתו, להיפרד מבנה ביחידות בטרם יקחוהו ממנה. היא מבקשת לפגוש אותם כעבור חצי שעה על הגבעה.

באטרפליי משלחת החוצה את משרתתה ונפרדת בסצנה קורעת לב מבנה. לאחר מכן שמה בידיו בובה ואת דגל ארצות הברית וקושרת מטפחת סביב עיניו. באטרפליי קוראת אז את הכיתוב החרוט על הפגיון של אביה: "ימות בכבוד מי שאינו מסוגל לחיות בכבוד" ולאחר מכן מתאבדת בביצוע מעשה ספוקו ("חרקירי").

פינקרטון, שבינתיים נמלא חרטה, נכנס בסערה לביתה של באטרפליי על מנת לבקש את סליחתה, אך מאחר את המועד.

אני הזלתי כמה דמעות בסוף. אהבתי את הדמות של מדאם ברטפליי. מאוד התחברתי לסיפור משום מה. אולי בגלל השירה והמוסיקה, אני לא יודעת. אבל אני ממש אוהבת אופרות.

אתמול שרתי בערב יום השואה. חבל שאז זה היה צריך לבוא, אבל לא יכולתי להתעלם מהכמות הכל-כך עצומה של קרדיט שקיבלתי אחרי זה. אין לי מילים לתאר לכם. גם למבקרים לא היו. הצמרמורות דיברו בשבילם. אני גאה בעצמי.

חבל שיש יום שואה.

אגב, הסרט הפסנתרן, ראיתי אותו פעם שנייה אתמול. סרט חזק. שווה לראות. לא לבעלי לב חלש.

ומכיוון שהזכרתי 2 דברים בפוסט הקודם עליהם לא קיבלתי פידבקים, אני אשים שוב:

מי שממש נחמד, יכול לחפש לי לינקים לאתרים הרשמיים ביותר של כל הלהקות ברשימת להקות בצד שמאל, שלא מקושרים עוד לאתר הרשמי. להקות אנדרגראונד נטולות אתר רשמי לחלוטין- אם זה בטוח, אז את האתר הכי רשמי שאתם מוצאים, גם אם זה מייספייס.

וסתם, לראות עד כמה אתם מכירים אותי, זוכרים את שבעת החטאים?

תאווה

זללנות

חמדנות

עצלנות

זעם

קנאה

גאווה

?

תגדירו מ-1 עד 10 עד כמה כופרת אני לכל אחד מן החטאים, כש-10 זה הכי כופרת, ו-1 זה בכלל לא.

מוזמנים לנמק את תשובותיכם :)

והבטחתי תמונה, אז הנה, עם כמה שזה מגניב שהעיניים שלי משנות צבע על-פי הדברים שנכנסים לי לגוף, מצב רוח ומזג-אוויר - הייתי מעדיפה שהעיניים שלי תמיד היו בצבע הזה:

העיקר אמא אמרה שעם כל השחור הזה לא רואים לי את העיניים.

אני נראית פה די רוסיה משום מה.

אני רבע ליטאית, אז יש בי צד סובייטי. afer all.

ואו, זה היה פוסט ארוך.

אני רק אוסיף שיר שאני מקשיבה לו הרבה עכשיו, תקשיבו לו, שיר מדהים. קוארים לו The Mundane and the Magic של Dark Tranquility:

Seen through these dreamless eyes
Blind buildings storm through the sky
Silhouettes this dividing world
Guarding the eternal secrets

Where is the flame to haunt you,
And who do you answer to?
My lies are always wishes
Lies that make me
See beyond the rational
Accept the fate that nothing is meant to be
Be the least connected
Stay true to the last original

Apply layers to reality
Things only you can see
Add a beat to normality
To tap the core of insanity

I let my dreams cross over
To days of endless grey
If I could merge the mundane and the magic
We'd forge the new unknown
I let my dreams crossover
To nothingness and back again
If I could merge the mundane and the magic
Where is the dark I came to find?

In light of days as time will find you
Memories will never let you get closer
The silent sighs
The useless company
Wish for darkness and death again

In the face of ignorance and fear
I cast it right back
Some things were never there to begin with
Objectivities you denied

Apply layers to reality
Things only you can see
Add a beat to normality
To tap the core of insanity

I let my dreams cross over
To days of endless grey
If I could merge the mundane and the magic
We'd forge the new unknown
I let my dreams crossover
To nothingness and back again
If I could merge the mundane and the magic
Where is the dark I came to find?

-Infernity