The Moral Limit

כולכם מכירים את רחל המשוררת. רק עכשיו בדקתי את השם שלה, שלא לרגע אחשוב ששם משפחתה הוא במקרה "HAMESHORERET".

רחל בלובשטיין סלע.

אני כאילו כל-כך מזדהה עם שירים ועם זאת כל-כך שונאת אותם. שונאת אותה על שכתבה את זה, שונאת את השירים ואוהבת אותם.

אולי כי זה כמו האמת שאני כל-כך שונאת בעצמי. זה כל-כך מדוייק, ומצד אחד "למה לא אני כתבתי את זה" ומצד שני "מי מספר על מה שהוא כל-כך נרתע ממנו בעצמו".

אני מדברת בעיקר על זה:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

ההזדהות, ההבנה.

אני כל-כך שונאת אותה על זה.

ואתם לא צריכים לדעת את זה