אוקיי, נורא רציתי לענות על השאלון הקודם, כי זה נושא שתכלס נורא חשוב לי ומעסיק אותי מאוד, אבל לא יצא לי בגלל האי רצון לעשות פוסט ירוד מאוד, אבל החלטתי עכשיו להעתיק ת'שאלות הנה, ואם כבר מוד לשאלונים גם השאלון הנוכחי אחר כך:
עד איזה גיל תרצי לחיות?
ללא גבולות. עד שאני אחליט, לנצח כל עוד דעתי צלולה כנראה.
האם את מפחדת להזדקן?
לא פוחדת, פשוט לא מעוניינת.
קמטים ושיער שיבה: הישג להתגאות בו, או פגם אסתטי שיש לטשטש מייד?
כלי שמצביע על הזדקנות פיזית וחולשה שיש לתקן (לא את מה שמצביע אלא את הפגם). באופן אישי, אני הייתי מעדיפה כמובן להשאר בעלת מראה צעיר. אם שיער השיבה שלי יהיה לבן, אני אשיר אותו, זה ממש מגניב שיער לבן לדעתי. גם ככה מחרפן אותי שהשיער שלי לא בלונדיני בגוון לבן.
איך את מסתדרת עם אנשים זקנים?
כל עוד הם שומעים מה שאני אומרת ומתפקדים נורמאלי, בסדר אני מניחה...
מה לדעתך הדבר הכי נפלא בלהזדקן?
רכישת ידע.
מה לדעתך הדבר הכי נורא בלהזדקן?
חולשה, מה שמוביל למוות.
איזו סבתא את חושבת שתהי?
רעננה ויפה עם הרבה ידע ומה להתגאות. אולי עד אז אלמד ממש להצטנע.
מה הדבר הכי חשוב שלמדת מסבא וסבתא?
ששוקלד הוא לא באמת לא לילדים?
אילו דברים היית רוצה ללמד את הנכדים שלך?
ערכים: כבוד, נימוס, הערכה והכי חשוב, סקפטיות. לדעת להטיל ספק, לבחון ולהבין מה נכון ומה לא, לעמוד על הדעה ולשקול לפני ההכרעה.
הסתכלתי בתשובות של רבים לשאלה הראשונה. לא הופתעתי כלל אך התאכזבתי שוב לראות שאוטומאטית אנשים כותבים טווח ממוצע של בין 60 ל-120. אנשים כותבים 60 כי הם חושבים שהם לא רוצים לסבול ולהיות זקנים ממש. אנשים כותבים 120 כי זה הישג מרשים שתמיד מייחלים לו כל שנה מאז שאתה נולד עד יום ציון הולדתך האחרון. אנשים כותבים 75-85 כי זה מרשים, מכובד וממוצע נורמאלי. אנשים מראש מגבילים את עצמם ואומרים שהם רוצים למות בגיל זה וזה. אבל...
שואלים עד מתי אתם רוצים חיות??? שאלה היפותטית בה מאפשרים לכם לבחור עד מתי שתרצו!!! האם תסתפקו ב-80 שנה? ומה אם הייתם נראים כמו בגיל 25 והייתם בריאים והייתם חיים בעולם העתידי הזה שכולם מדברים עליו עם מכוניות מעופפות ומלונות ברחבי הגלקסיה וגן חיות של חייזרים... לא הייתם רוצים לראות איך יהיה העתיד, להביא אותו? ללמוד? לחוות? לשמוח? לדעת הכל? לחקור? לחיות בלי גבולות מבלי להגיע למצב בו אתם אומרים "אה שיט, הגעתי לגיל 85, זה מתי שרציתי למות". גאד! זה שזה מקובל, לא הופך את זה לטוב!
אם לא הייתם מזדקנים?? "מה, היה משעמם, מי רוצה לחיות כל-כך הרבה.." אז זהו! מי שמשעמם לו עכשיו- ישעמם לו עד שיוציא את עצמו מזה, אני אדם שלא זוכר מה זה שיעמום ומייחל לרגע בו לא יהיה לו מה לעשות. האם אני רואה את זה קורה? אולי אחרי שאדע שיש לי נצח לחיות בו, אמצע לי רגע לנוח ולחשוב מה באמת כדאי לעשות, במקום כל הזמן לעשות ולעשות.
לבוא ולומר לאנשים כמוני ש"לא נכון! ישעמם לכם מתישהו!" זה פשוט לא בסדר, את זה אני אחליט. אני אחליט מתי אני רוצה למות וכפי שזה נראה לי, לעולם לא אגיע לשלב כזה. אם לכן נראה הגיוני שיש לכם נכדים שעומדים ללדת אבל אתם בגיל שקבעתם לכם לרצות למות בו, ולא איכפת לכם מהנינים בכלל, אתם מוזרים. אנשים לא סקרנים זה מטריד. ולצערי זה רוב האנשים. הם סקרני לגבי התחת של השני, רכילות, מי הוריד לבריטני את הראש, מי חבר שלי מי..... לא פלא שאני ידועה בשכבה בתור "החופרת" אנשים בלי טיפת סקרנות מעבר לריבוע שבו הם חיים, לא איכפת להם ממה הם בנויים, לא איכפת להם למה בעצם הם יצורים חברתיים או למה בכלל נוצרה חברה ולמה רק חלק מהיצורים החיים חיים בחברות שכאלה ומה שונה בנו ממינים אחרים. לאנשים לא איכפת ואף מטריד אותם שלאחרים כן איכפת, שחס וחלילה זה לא יהפוך לנושא מעניין אבל חופר מדי בשבילם שהם לא בקיעים בו אבל זה נושא פופולארי!
טוב, my point, הבנתם.
אמארטל Imomtal
אני אהיה אמא להרבה דורות ואצפה בכולם. נמ. Go tech, go tech, go, go, go tech!.
שאלון II:
האם את לחוצה ממבחנים?
לרוב די.
מה היה הציון הכי נמוך שלך?
נכשל
מה היה הציון הכי גבוה שלך?
משהו כמו 180 או ציון מגוחך כזה שמורים משום מה מאפשרים בשאלות בונוס בקוטר כל המבחן.
האם את לומדת למבחנים?
משתדלת.
האם זה מפריע לך כשאת מקבלת ציונים גרועים?
כן ולאמא יותר.
לדעתך, האם את מזלזלת במורייך?
לא.
עד כמה את מקשיבה בשיעור (1-10)?
משתדלת 10 לרוב, למרות שלפעמים יוצא שאני נרדמת ואז אני רק חולמת שההקשבה שלי היא 10. למרות שיש שיעורים שאני קולטת רק מילות מפתח וכאלה ואז אפשר לומר שההקשבה שלי שואפת ל-4.
האם את אוהבת ללמוד?
ללא ספק.
מהו ממוצע הציונים שלך?
אני אדע באמצע ספטמבר. אבל בכתה ח' זה היה 97 D: נמ ואז בי' זה ירד ל-96 או 95, יא' - 92... עכשיו בטח שמונים ומשהו.
האם נכשלת פעם במבחן? כמה קיבלת באותו מבחן?
כן. קיבלתי נכשל. -_-
מז"א כמה קיבלתי? זה משנה?
אני זוכרת מבחן אחד שלא למדתי אליו כל-כך בתנ"ך כי אמרתי שיהיה בסדר והמורה הבין שלא למדתי ברגע שהתפקעתי מצחוק באמצע המבחן בגלל משהו דבילי ולא מצחיק שכנראה נראה היה מצחיק בגלל הלחץ. המורה זרק כמה מילים רעות, אני המשכתי לצחוק, סיימתי ת המבן ובסוף קיבלתי הרבה יותר נמוך ממה שחשבתי.
אבל זה בסדר, במתכונת קיבלתי 95, והגישו אותי על 90 שזה 5 נקודות מעל מה שבאמת מגיע לי על-פי יומן המורה מסתבר. לדעתי מגיע לי 95, אבל אני לא יכולה לבכות על 90, שזה מקצוע שבכתה י' עוד האמנתי שאכשל בו.
אני לא יודעת למה, אבל בשיר נטשה, שמבצע דיוויד ברוזה (של יונתן גפן?), זכורים לי כמה קטעים שנחרטו לי בראש מפעם, שנראו לי מאוד יפים.
יש מספר קטעים וביניהם "אולי בגלל שמלת שיפון כחולה אשר לבשה..." ו"היא הייתה לי חוף, כשהים שלי זעף" אשר גורמים לי לדמיין את עצמי בשמלה הכחולה מפולין שבר קנה לי במתנה, שהוא היה רוצה לראות אותי בה כל יום בחייו או משהו, עומדת בחוף, והוא מסתכל ובא אוהב מאחורי ומחבק ואנחנו צופים בגלים המתנפצים שמתיזים עלינו.
אוקיי, מה לי ולשירים ישראלים בכלל, אתם שואלים את עצמכם, אז לא הרבה. בקשו ממני לשיר באיזה פסטיבל ואחרי שהודעתי שאני לא מאמינה שאהיה ובטח לא לחזרות וכאלה, בסוף התעקשו ומנסים להוציא ממני שיר אחד, ורוצים שזה יהיה שיר אהבה, איזה קלאסה ישראלית. אני עם "ההכרות הגדולה שלי" עם מוסיקה ישראלית, מחפשת משהו. חשבתי לשיר את וידוי של יהודית רביץ שוב, כולם אהבו ממש את הביצוע, אבל אני חושבת שזה יותר אהבה עיוורת ולא מוצדקת. לא נראה לי מתאים לט"ו באב כל-כך, יותר מדי כאב וכאלה.
תכלס אבל, המילים לא משהו עמוק מדי, אבל לדעתי צנוע ונוגע מאוד וסה"כ ממש יפייפה, תכלס שיר יפה, אני אוהבת אותו, אולי גם כי הוא נורא נוסטלגי עבורי, היה נשמע בבית בתור ילדה קטנה.
נטשה
היום אני יודע שהיא לא היתה קדושה
עמדתי לבדי והיא היתה שם
אולי בגלל שמלת שיפון כחולה אשר לבשה
קראתי לה נטשה
בלילה קרח היא נתנה אביב בחלוני
גם בחלוף שנים דמותה לא משה
והיא קיבלה אותי כמעט כמו שאני
קראתי לה נטשה
הו-הו-הו... נטשה...
יצאנו לטיול ארוך ביער מטורף
גם את מה שלא אמרתי חשה
היא היתה לי חוף כשהים שלי זעף
קראתי לה נטשה
הו-הו-הו... נטשה...
חבל שלמורה שלי לפיתוח קול קוראים נטשה, זה מעיק מעט על הדמיון בעודי שרה את השיר הזה. זה אולי היה הולך לפני 20 שנה.
נחשו מי כתב את זה-
חמיקה
במרחבי שדות שיפון
תפסה היא את עיניי
ליבי המה ברון
אך נכלמתי והיא
חמקה מבין אצבעותי.
רוחות עזות של סתיו
ברכו את בוא החורף הקרב
יחפה היא רצה אליו
ואני אחריה,
בסתר לה עורב.
אך היא נעלמה לה
ועורה הרך
בין הקפור והשאלה
נחבא כבתוך שלג
צחור, וזך
ותדעך
איזה עצוב זה שכרגע הבגרויות היחידות שלי עם 100 עגול זה באנגלית בע"פ וספורט -_- יש לחכות עד אמצע ספטמבר עד שאני לדעת ציונים שלי.
ותמונה שלי מ-2004. נמ פורים
לילה טוב נמנמ
עדי
(אינפי. אינפי!!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity