תמיד בתור ילדה, לא לקח הרבה זמן עד שזרים הפכו מכרים ומיד שאלו "את לא חושבת שאת מבזבזת את הילדות שלך?, לא קצת מוקדם לחשוב על דברים כאלו? את עוד תתגעגעי לזמן הזה ותתצטערי שלא ניצלת אותו, שלא היית ילדה, שהחלטת לוותר על השלב הזה". או אנשים שזורקים הערות לגבי זה שאני טועה ושהם יודעים כי הם עברו את זה. הם שוכחים שלהם אמרו אותו דבר, וגם להם ולהם. אבל אין חדש תחת השמש. יש דברים שבכדי להבין ולהפנים צריך לחוות. צלקות מותירות תזכורות, סיפורים, למידה, התפתחות.
מובן שאני מתגעגעת לימים ההם. אבל דווקא בגלל טבע הדברים. מובן שיש הרבה דברים שלא הייתי רוצה לחוות שוב. הנסיון להסביר שהם טועים.
כל האנשים שאמרו לי "את עוד תעשני, את תראי, כולם אומרים 'לי זה לא יקרה'". אבל כבר אז אמרתי שזה נוגד את האידיאולוגיה שלי ונוגד את עצמי, מי שאני. הסברתי שוב ושוב למה אין לי אף סיבה לעשן, למה זה בזבוז כסף, ממכר, שולט במעשן, נגמר, והכי גרוע, גרוע ומזיק לבריאות בכל-כך הרבה דרכים. וכמובן, מסריח ומראה על נפילה ללחץ בשלב מסויים בחיים.
המון דברים נשארו אותו דבר וגם ישארו. אנשים, קשה להם להקשיב לפעמים לילדים. גם לנערים.
משמח אותי לראות ילדים קטנים נבונים. זה מזכיר לי את עצמי וזה משמח אותי. מרגיז אותי לראות ילדים קטנים שחושבים את עצמם. גם כן, כי זה מזכיר לי את עצמי, רק שזה משהו שהשתנה עם הזמן. מי שקרא את הפרק עלי בעבודת השורשים, יופתע לראות עד כמה הייתי מרכז העולם מבחינתי, כמה אהבה עצמית. לא פלא שרכשתי לי כמה אויבים בלי סיבה. ביטחון מופרז זה משהו שאנשים שונאים. זה מערער את שלהם. אני עד היום חייבת להצדיק את עצמי ולהוכיח את עצמי, אבל אז זה היה בלתי יאומן.
העולם שלי תמיד היה מורכב. ומשנה לשנה הוא רק מתרחב והופך מורכב יותר. אני מתחילה לשכוח דברים שאני זוכרת שזכרתי, ואני זוכרת אותם עכשיו רק בגלל עדויות שונות. אבל עד לא לפני יותר מדי זמן זכרתי ממש הכל. את כל הילדות. כאילו היה זה חרוט לי במוח, במקום נגיש.
אבל כאילו יותר מדי מעסיק אותי. אני מתגעגעת לצורת החשיבה והמחשבות שהיו לי פעם. אני רוצה להכנס למוח שלי מפעם.
מצד אחד כל-כך הרבה באמת נותר זהה ומצד שני כל-כך הרבה התפתח והשתנה.
הסיבה שתמיד היו לי עוינים, היא שתמיד עמדתי על שלי. זה לעולם לא השתנה. העקשנות והצורך לעמוד מאחורי הדעות שלי...
יש עוד מה לעבוד על עצמי, לא זה, אבל דברים אחרים, כמו להוכיח את עצמי כשאף אחד לא צריך שום הוכחה ולהפסיק להראות לאנשים מה אני שווה כי זה רק מוריד מהערך. אני יודעת מי אני. למה להוכיח??
אולי יש סיבה לכך שפעם כל-כך אהבתי אותי. ומי שחושב שאני נרקסיסטית, צריך היה לפגוש אותי פעם, בחיי.
אי מניחה שאני אדם מעניין בחיים האמיתיים. כלומר, חייבת להיות סיבה מלבד החברותיות וההקשבה לכך שאנשים נראים לי כאילו הם מתעניינים ונהנים לדבר איתי כשאני מדברת כל-כך הרבה על עצמי.
או שלא הייתי צריכה לומר את זה? -_-
אם הייתי אומרת לכם שאני בעצם בת 14, מה הייתם חושבים?
אה פאק, כתבתי פוסט סיום בצפר והכל. שיט ובגרויות -_- טוב, נניח ואני ממש גאון וקפצתי ישר מכתה ג' או משהו XD
אוף.
"love me, that's all I ask of you"
סתם, אני מבקשת פחות מרוב האנשים. רק שתכבדו אותי. בעצם.
ויוקון קיבל את החיסונים היום. הוטרינר הגיע עד הבית.
מי חמוד.
ואגב, אומרים שאפשר ללמוד הרבה מציורים של ילדים כי הרבה פעמים קשה להם להתבטא במילים. אז למה בוחנים גם ציורים של מבוגרים? נכון לפעמים קשה להתבטא במילים אבל אנשים פרפקציוניזטים גם לא יבטאו את מה שהם רוצים בציור אם לא יתנו להם מספיק זמן.
אני למשל, באיבחון אצל הפסיכולוגית לפני הקפיצת כתה, הייתי אמורה בין היתר לצייר דמות. ציירתי בחורה כי זה הכי קל ונתקעתי על העיניים שיצאו עקומות ביחס לשנייה, אז בסוף ויתרתי ועשיתי לה משקפי שמש כהות והיא די הלחיצה שאסיים.
ואז גם הייתי צריכה להמציא סיפור עליה.
בסופו של דבר היא הסיקה שיהיה לי קשה חברתית, כי בסיפור אמרתי שהיא שמה משקפיי שמש כדי שלא יראו לה את העיניים (שבעצם אמרתי את זה כי העיניים יצאו עקומות, למה שתרצה שיראו אותם). הפסיכולוגית הסיקה מזה שאני כנראה סגורה ולא סוציאלית. אבל גאד, אם לא הייתי בלחץ, הייתי עושה לה עיניים יפות וממציאה סיפור אחר על מישהו שהתאהב בעיניים שלה או משהו. -_-
פסיכולוגים.
אני יודעת שהויקינג יהיה מוצלח מזה.
רוב האנשים במגמות פסיכו\סוציולוגיה הם אנשים שאפילו לא הייתי טורחת לספר להם שיש לי חבר בכלל -_-
לילה טוב
-Infi.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity