The Moral Limit

בשנה האחרונה למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על עצמי ועל מה טוב לי.

יהיו שיגידו שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם לא הייתי אמיתית כל-כך.

עברתי שינוי גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.

ברור לי שיש גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.

בסופו של דבר- העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.

השיעור הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים בעצמנו.

תמיד ידעתי שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.

אותה הפעם לא קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן לפלס דרך דרך הכלוב הזה.

Harsh times require harsh modus operandi

אני מדברת על מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.

באותו יום יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.

אילולא דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.

כמו שאמרתי, הערב עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.

עם זאת, אני מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.

הפעם הראשונה והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו בזמן שאני איבדתי אותה.

החטא הנוסף, אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.

בגילי ממש לא מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.

בלי קשר, אכילה לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.

למדתי שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.

גיליתי שאני מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.

לפני זמן מה אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה הקאתי את נשמתי.

פעם אולי הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק אותו בכוח.

שיניתי אורח חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.

נאלצתי לעבור שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים, למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד, להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.

הפכתי מאדם שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא ונכון.

ירדתי 7 קילוגרמים בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות, "משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.

יש 2 דברים לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו', וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת- ולשנות אורח חיים.

המשקל שלי לא רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו ימנע את הדרדור שלה.

השליטה הזאת ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.

לאחרונה, עם השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים שלי.

מאז שהתחלתי לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר לנצל ומתבכיינת על כל דבר.

אולי הם לא עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן טבעי בלי לשים לב.

אז זהו שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.

עתה אני רק מבחינה בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח לי אחרת.

הוא מראש לא יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.

אז-

"I'm just a good person, not more, not less"

לא קיים יותר. אין יותר good person. אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.

חשוב לי שלא תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.

על אחד השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.

אף אחד בכלל. אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד; וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.

אני למדתי שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.

יש דברים שלא אומרים.

יש דברים שלא אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.

מעבר לזה למדתי שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי אפשר.

אנשים הם לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא ראיתי זאת.

קיימים שני סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי, ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון (לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של אחד על האחר.

עם זאת, זה עשוי להשמע לכם סותר, אבל זה לא...

יש אדם אחד, מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך, במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל מצב בכלל.

האמון שלנו נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.

הוא היחידי שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...

...כי אנחנו חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.

אומרים שבמערכת יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.

אך תמיד חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".

עם כמה שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:

אנחנו אותו החבל. אנחנו יכולים להיות לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו, מלפפים זה את זו, מאוחדים.

וכל איחוד פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...

אנו תלויים אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.

למעשה, חוסר תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.

עברנו את המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.

בסופו של דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו. שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק. הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.

למדתי שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא ביחד.

המחשבה שפגעתי בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.

גם פה לא ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה, אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.

זהו ללא ספק השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.

"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"

– An SMS from my dearest.

חיי השתנו. אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה להיות לי טוב יותר.

בשנה האחרונה נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה, ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.

מדובר בשלושה מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.

אני לא יכולה להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.

השנה סיימתי מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח, והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה, אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.

פגעתי באדם אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים טובים.

זה היה הדבר הקשה באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה. אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה. להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.

בסופו של דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת, ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי להתמודד.

המסע השני אל פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל. ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי 19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.

עד אז היה זה ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.

גם את זה עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.

הנקודה הבולטת פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.

ועתה, הדבר השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.

גיליתי שאני הרבה יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני... אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.

אני עושה מה שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).

בכל אופן, עדיף לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.

את הקרובים לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.

אך כל השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.

היום הכל שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.

אני פתוחה יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית יותר, רעה יותר, אני יותר.

אז קבלו את ה-

NEW AND IMPROVED ME

אני מי שאני בזכות עצמי, ולא בזכות אף אחד אחר.

לא חונכתי להיות מה שאני. לא חונכתי לחשוב איך שאני חושבת. לא חונכתי לאהוב את הדברים שאני אוהבת. למעשה, רוב הדברים שאני, הם די הפוכים ממה שחונכתי להיות.

העולם, לעולם לא יקבל אותי איך שאני. מספיק קשה לו לקבל את מה שאני נותנת. זה מתבטא במספר האנשים שמחליטים לסבוב אותי, שמצטמצם כשמדובר על אורך זמן.

יש לא מעט דברים בי שהייתי משנה. הרבה תכונות שאתם לא אוהבים בי, שלמעשה אני חולקת את אי החיבה שלכם אליהם. המון פעמים אמרתי לעצמי שזהו, אפסיק להיות כך, ואהיה אחרת, אך ברגע האמת, אני פשוט מתפרצת החוצה, וגוברת על כל מחשבה ורצון להיות משהו אחר, משהו שאני לא.

אני אימפולסיבית, רגשנית מצד אחד וחזקה מאידך, פחדנית מנטאלית מבחוץ אך אמיצה כמו שאתם לא מדמיינים מבפנים, לא מסוגלת להביע את עצמי בעל-פה בזמני לחץ או אובר-רגישות, אבל מנסחת את עצמי בדקדקנות וקפדנות בכתב, בכיינית ללא יכולת שליטה עצמית, ילדותית הרבה פעמים, לא הגיונית (לפי צורת החשיבה וההגיון של כל בן אדם שנחשב נורמאלי או מוסרי), ערמומית ומתנשאת. כן, אני מאמינה שאני יותר טובה מכם, כנראה מכולכם.

כל חיי אני מרגישה שאני רוקמת מזימות, ועוטה מסכה יפה שנוח להתבונן בה. לפעמים היא מחליקה ובמבט חטוף רואים חלקיקים שבי. אני פוחדת להיות אני בעולם. כי העולם היפה שלנו, העולם המרושת בערכי חברה ומוסר לא מסוגל לקבל יצור שכל-כך מרוכז בעצמו ורגיש להפליא מחד, ומאידך, כל-כך קר ולא איכפתי.

לחקור להארכת ואיכות חיים, האם אני באמת רוצה לעשות את זה בשביל הקהילה, או שמא, רק בשביל עצמי? רק לי חשוב החופש הזה? הרי רוב האנשים ששומעים את הרעיונות הנפלאים האלה בכלל בזים להם. בצורה מגוחכת הם מטיפים לי שמוות זה הדבר הכי טבעי ונכון "חלק מהחיים" הם אומרים. חלק מהחיים שלכם אולי. אני מסרבת לקבל את זה. ואם אמות, זה אפילו לא יהיה בידיעה, בידיעה שהייתי רוצה לקחת איתי, שעשיתי כל דבר שיכולתי, נאבקתי לממש את החלום שלי, הדבר היחיד שחשוב באמת. כמה עצוב. אני צריכה להתמודד עם המחשבה הזאת יום אחרי יום. תארו לעצמכם. אולי משהו בי כבר מת.

במסע שלי בחיים, במאבק לחופש האבסולוטי, נתקלתי במספר רב יחסית של אנשים שלמדו להעריך אותי, גם את החלקים הקטנים שראו מבעד למסיכה, בניגוד לרוב, יש את אלו שקיבלו אותי חרף המבטים החטופים.

יום אחד, נתקלתי באדם שעטה את אותה המסיכה. גיליתי עניין. ואז, דרך חרירי העיניים של המסיכה זיהיתי משהו מאוד מוכר. זהיתי את עצמי.

מסכתו נפלה והוא עמד שם ערום לגמרי מולי, בעולם שרק שלנו, בעולם שאנחנו יצרנו לבדינו. בעיני המתבונן, עולם כזה יהיה גיהינום אולי, חשוך, מפחיד ומרושע. אך בשבילנו, זהו גן-עדן, העולם המושלם שלנו, המואר והאסטרלי, הקסום והיפייפה. שם המסכה מתמוססת לגמרי, ואני עומדת שם, בלי מסכה, ובלי אף כיסוי, והוא מתבונן בי, בגופי החשוף, ומולו עומדת שדה, וכל מה שהוא רואה, זה הדבר היפה ביותר שראה. עמדנו שם בעולם השמיימי שלנו, פעורי עיניים ולגמרי עירומים, צמודים אחד לשניה, ודרך עינינו אנחנו רואים את השתקפותינו. ממש כמו ראי, התנועות הן זהות, המבט אותו מבט... אפילו בחירת המסיכה- המסכה היא אותה מסכה, והגוף החשוף, זהה. בחיי, אין דבר יפה ממנו. התקרבנו. התמזגנו. שתי העולמות נפגשו והפכו אחד ואין דבר עוצמתי יותר ומדהים באומניוורס כולו. אף שמש, גדולה ככל שתהיה לא זוהרת כל-כך, אף סופר-נובה כה עוצמתית, אף גלקסיה כה מרשימה ואף התנגשות גלקטית לא הרסנית כל-כך, ולהפך בעלת יכולת ליצור כל-כך הרבה. אנחנו אלוהים בעולם שלנו, אלוהים לעצמינו, ואחד לשניה.

רק שנינו, עם תהום כל-כך עמוקה בתוכינו, שבדרך לא מוסברת מתמלאת בזמן איחוד, ואנחנו יושבים על ההר הגבוה ביותר, בראש האומניוורס, צופים על העולם המוכר והמרוחק כל-כך, ואין בו יופי כמכלול, רק בדברים הקטנים, בהכל יש יופי, לכן אני יכולה לכתוב על הכל. אספנו לעצמינו את כל היופי של הדברים הקטנים, ואיתם הרכבנו את העולם היפה שלנו, שרק נבנה כל הזמן.

עומדים זה בזרועות זו, בלי מסכות ובלי בגדים, באהבה אינסופית מתנשאים מעל הכל, ורק דבר אחד חשוב באמת.

נגד כל העולם, אל מול כל האנושות והמוסר ומה שהעולם האנושי מגדיר כהגיון, הרגש שלנו מבוסס על הגיון, כנראה הגיון קצת אחר, ואחרי הכל, הרבה יותר הגיוני ונכון. ושנינו יודעים, שאין שום דבר יותר נכון, יותר אמיתי, יותר מיוחד, עוצמתי וקסום- משנינו יחד. התמזגות של הדבר הכוחני הזה, הרסני מצד אחד... אך יותר מהכל, creators, that's what we are.

הכאוס שבנו יביא אותנו לחופש בו נועדנו לחיות, ביחד, כאחד.

כמה חום ואהבה יש בי.

וכמה קור, שאתם תגדירו- 'רשע'. כי אחרי הכל, חוץ מזה, מה עוד באמת חשוב?

אין לכם אף סיבה לאהוב אותי, אני בסך הכל אשליה. יפייפיה, מוכשרת, חכמה ומיוחדת. אבל אני הרבה יותר, ולאו דווקא איך שהייתם רוצים להאמין.

ולמרות שלא אחשוף בפניכם *אותי*, גם אם מאוד ארצה, תחשבו עכשיו, אם אתם רוצים לאהוב אותי, את מה שאני כן נותנת, או לא.

Because that is all you're going to get.

such a wonderful thing they are.

Kisses in the rain, kisses of the passion, kisses of the softness, and kisses of the love.

Kisses on the cheek, or kisses on the forehead, kisses on the letters to stamp the love.

Dry kisses, wet ones, and lustful ones as well, an acceptable signal for love.

Kisses of the ancients, kisses of youth, kisses of the old and kisses of approval of reciprocal love.

Romantic, first kiss, last kiss, kiss of the one love.

Was it curiousity the drove them to couple their tongues?

Who was the first to create this of magic? How is it known now to every odious scum?

As the curious tongues found their pathes through soft lips, the tastes and splendor addictivly have subduded us to consume on them and crave for more.

Missing them.

Kisses.

Don't steal my photo, or my thoughts.

בזמן האחרון, ממש טוב לי, הבנות שאיתי נהדרות, הבוסית שלי נראית די גאה בי, המשובים שלי היו מעולים ומעבר, עד כמה שזה אירוני, הפעילות שעשיתי על השואה הייתה טובה מאוד, והבוסית גאה בי, התקבלתי לתפקיד שרציתי במודיעין חיל האוויר, והבוסית ממש רוצה שאקח חופש, וחשבתי לנסוע לפסטיבל השנתי Wacken Open Air שבגרמניה, שנראה לי אדיר, ואפילו In Flames יהיו שם, וגם Tristania ו- Amon Amarth ו- Turisas ו- Epica ו- DragonForce ו-Lacona Coil ו-Enslaved ו-Hammerfall ועוד!!!

מצאתי אפילו איך להשיג כרטיס, כשפתאום נפל לי האסימון... אם באמת עברתי למודיעין ח"א, זה אומר שאני מתגייסת ביולי כבר, וזה אומר שאני לא יכולה לנסוע ל-Wacken...

חשבתי ללכת לפחות ל- Paradise Lost בת"א, ואולי לפסטיבל אירופאי אחר ביוני.

יש בהלסינקי פינלנד את Tuska Open Air בין ה-26 ל-28 ביוני שזה הרבה פחות טוב, אבל יש את Eluveitie ויש את Ensiferum עם הסולן של Norther ויש את Immortal, אה ואת Calisto. אבל זה אומר לטייל קצת בפינלנד, שזה מגניב, ואמור להיות שם מכירה של כל מני דברים נדירים מגניבים, ובכלל זה פינלנד. חוץ מזה, זה אומר לפגוש את Chrigel :)

מחר הוא ייתקשר אלי.

יש לי בפינלנד חברים, ככה שיש לי גם מקום לישון...

אה. אני כבר חשבתי מספר שנים על קעקוע שאוכל לעשות, שיהיה לו ערך סנטימנטאלי, איזה סמל שעליו לא אתחרט, וחשבתי לעשות על העורף את הסימבול של ה-Evenstar.

אה, ציירתי על זה כדי שלא תשתמשו בזה.

בכל אופן, בלי האפור באמצע.

חשבתי אולי לתת לעצמי עד סוף שנת השירות, לראות שאני לגמרי בטוחה.

מי שלא ראה שר הטבעות או קרא את הספרים, עשו זאת. זה מסמל איזושהי דילמה (ניגוד ערכים) בין שתי ערכים מאוד חשובים לי, אהבה מול חיי נצח.

וסתם שיר ממש ממש ישן שלי, בו נתקלתי

אצילה

כיין ישן

הנשמר במרתף

שיקוי אהבה נושן

מריח שכרה נוטף

מתיקות מטפטפת

עתיקה דיה להטיף

מלכים כבקטיפה עוטפת

לשאת דמם תציף

תשמח לבבות

תבשם אמת לאמר

תחפש המחפש טהורות

אשר ילגום עד הטעם המר

Infy

לאחרונה דווקא די טוב לנו, כך אני מאמינה. לי לפחות טוב.

אני לא יודעת איך זה קרה, מה בדיוק גרם לזה.

אני לא יודעת לגמרי who's secretly lurking here... אולי זה מה שקרה, אבל קשה לי להאמין.

מה שלא יהיה, כרגע טוב, אני מעדיפה לשמור על זה סטטי.

אולי זה ההבנה לצורך שלי בריחוק קל, אולי זה הרצון הטוב והתמים לפתוח דף חדש ואולי זה קומץ הזיכרון הטוב מהעבר...

אני מקווה שיישאר ככה.

למרות הריחוק הקל בניסעת האוטובוס, המעט שהיה היה נחמד.

ועכשיו ניכר כי זה לא סיפור שאני הולכת לבר עד עשר.

אולי זה איפשהו האדישות, קור הרוח or even the slight of revealed arrogance that made it so, מקווה שזה יישאר כך.

מה שלא קרה, תודה לכן...

אה כן, מתנצלת על השילוב המוזר של האנגלית, פשוט לא מצאתי דרך טובה יותר להתנסחות.

התחלתי לעבוד על ציור עכשיו, הוא עוד ממש ממש לא גמור, יש לי עוד הרבה לעבד בו, אבל רק שתראו.

אולי אתן לכם לקנות את האפשרות לקעקע את עצמכם עם זה ^^

אז מה דעתכם על השדה\סקיובוס שלי?

שמתי לב שמעבודה לעבודה, היא נעשית חלקה יותר...

אה כן, מתנצלת על השילוב המוזר של האנגלית, פשוט לא מצאתי דרך טובה יותר להתנסחות.

מי מגיע עוד שעה לטברנה? תביאו טיפים איתכם, יש ברמן שמוכן לשים מטאל D: קוראים לו בוק.

חידה. איזו חיה, גם אם נחסל את כל הפרטים שלה- עדיין תוכל להיווצר שוב?

תחשבו על זה, אל תזרקו לי תשובות שאתם יודעים שזה לא באמת נכון. יש לזה תשובה חד משמעית.

Me.

היה לי ממש נחמד לפגוש את איליה, האחד. ראיתי אותו יום לפני כנס רשותי שהיה לי.

אני חושבת שנסעתי איזה 10 פעם לפחות את אילת תל-אביב באוטובוס מתחילת מרץ.

וסתם, לתת נפח לפוסט, שיר שכתבתי לפני כמה שנים טובות:

The Blind Scribes

והנה השניות עוברות להן לאיטן;

תקתוק השעון מתחזק עם הזמן...

השעה עתה הגיעה ויכולה אני לברוח

הזמן ממשיך לרוץ -

                   אך לקום,

         כבר אין לי כח

                   הזדקנות.

מה אם אמשיך לחכות, שדברים יקרו, ואז, בשלבים יישומיים, לאחר שכל מה שחיכיתי שייקרה כבר קרה, כבר יהיה מאוחר מדי בשבילי, וחסר פואנטה.

או מה אם עד שנמצא פתרון להזדקנות, אני כבר אהיה אחת.

רע לי. ואני לא עושה עם זה כלום. אני רק מחזיקה מעמד. כמו תלויה על ענף שברירי מעל תהום. לא ברור מה ייקרה קודם, ידיי יחלשו ואני אפול או שמה הענף פשוט יישבר. כי ברור שלא אחזיק מעמד פה, עד שהכל ייגמר.

ואין מי שייחלץ, זה הכל בידיים שלי. צריך רק לקחת יוזמה ולטפס למעלה, גם אם זה אומר להשאיר מאחור את כל התיק עם הדברים החשובים שהיו יכולים לבוא איתי במצב אחר, במצב שבו הכל יכול להגמר, או אפילו למטה, אם צריך.

"העיקר להשאר עם מה שחשוב, הכל חוץ מהחיים".

יש בי צורך לעדכן באופן כפייתי, מחכה לאיזו תגובה, כאילו שזה מה שיוציא אותי מזה. הבלוג הזה זה כמו סמים. אני מכורה אליו, זה הפורקן שלי ודרך ההתמודדות שלי, למרות שהיא לא יעילה ואף מזיקה (כמה זמן זה לוקח, נגיד עכשיו יכולתי לישון או לפחות להכין הדרכה) וזה מכניס אותי לאשלייה שזה באמת עוזר. כאילו אלוהים יגיב לי כמה שאני בסדר ואיך הכל ייסתדר.

עדי, למה את מחכה בדיוק? תעשי עם עצמך משהו.

כשאין לי מה לעשות, או יותר נכון כשלא בא לי לעשות, שזה רוב הזמן, אני אוכלת, או כותבת פה. אני רוצה להגמל מהתדמית שהדבקתי לעצמי של המעדכנת הכפייתית, אבל זה לא בראש מעייני.

אם משהו היה מונע ממני להכנס לדירה שלי ולהרגיש בה כאילו היא לא באמת שלי או סתם להרגיש בה לא בנוח, לא רצוייה או לפחות רצוייה פחות מהאורחים האינסופיים שמגיעים אלינו יום ולילה ונראים מתאימים יותר לדייר פה ממני, ואני שלא רק לא יכולה לארח, גם לא מרגישה בנוח להכניס את עצמי, אם משהו היה מונע ממני להרגיש ככה, לא הייתי מתמרמרת בפוסט כפייתי עכשיו. 

אני מנסה לבלות פה עכשיו כמה שפחות. וזה מה שייצר את הבעיה מלכתחילה, אבל עכשיו המצב שונה. עכשיו אני לא פה לא רק כי יש לי דברים טובים יותר לעשות, אלא כי רע לי פה. ממש רע לי.

כשהן יוצאות, ואני ממהרת כמו מטורפת להיות ב-10 בלילה על הדקה בדירה, כאילו היא הייתה אוטובוס שעוד שניה יברח לי, אני מרגישה לא בנוח לצאת, כי הן בטח ביקשו אישור לעצמן ולא לכולן. ואני לא יודעת מתי יחזרו ואם הן בכלל ביקשו אישור.

מצחיק שהבעיה עם האירוח נבעה מכך שלשותפות יש בעיה עם זה. ועכשיו, את האישורים צריך לקבל מהבוסית, ולא מהשותפות. אז הן יכולות לבקש לארח, וכמובן שלא ייסרבו להן. מי אמר שלי נוח עם זה.

אני כבר ישנה מלא זמן על הספה כי על הזין שלי לסדר את המיטה שלי ואת האזור שלי, אני כבר דחוף צריכה לכבס... למה אני מתעצלת? זה לא ענין של עצלות. פשוט לא בא לי לעשות את זה כשהן ליידי, ועד שהן לא ליידי- למה שאהיה בדירה?!?! אין מי שיחזיק אותי פה ברצועות הלשנה בלתי נראות שאוחזות אותי חזק למקום וממגנטות אותי לשולחן הסעודה בכל פעם שמישהי אוכלת.

ואז כשבאים לי כל יום אורחים שלא שאלו אותי בכלל אם זה בסדר, ובלי מילים מעיפים אותי מהספה שלי, אני מוצאת את עצמי כותבת פוסטים מטופשים שנשמרים בטיוטא ולא מתפרסים, רק כדי שאוכל לחשוב איפה אני בעצם יכולה לישון, כי גם אם הייתי רוצה לסדר את המיטה באמצע הלילה, הבנות לא- כי הן יתעוררו ויבקשו שאעשה זאת מחר.

אני אדם טוב אם כשהן מדברות שעה בטלפון או קוראות ספר עם אור דולק כשאני מתה מעייפות והן שואלות מדי פעם אם זה בסדר ואני אומרת כן? לא נראה לי. סתם לא נעים לי לומר לא!

מפריע לי שהמוח שלי מתבשל ומייצר תאים לא נחוצים כל לילה בו המיטה מסודרת, מתחת ל-3 מטענים וטלפונים.

מצחיק אותי ששואלים אם זה בסדר שאישן על הספה כשאני רק חיכיתי שיפנו לי אותה.

מרגיז אותי שהשתמשו לי בקרם האורגני בלי אישור, ועוד בהרבה ממנו, כנראה יצא יותר מדי והתחילו למרוח על הצוואר ומה לא, וקלטתי שזה היה הקרם שלי אחרי שראיתי שהתרוקן קצת כשאני לא פתחתי אותו. כל זה, אחרי עניין ההטפה על זה שאני צריכה לבקש לפני שאני משתמשת בדברים. שזה כמובן אחרי שבאמת הייתי כל פעם שואלת ואמרו לי "בטח! מה את שואלת בכלל?".

אני לא יודעת במה להשתמש, במה לא.

לא יודעת איפה הדברים שלי.

הכי אני לא יודעת

למה אני עוד פה???

Sad Inf.

נ.ב. כמה אנשים שאלו אותי מה אני עושה, כל-כך הרבה, ואז כולם שואלים אם טוב לי, ואומרים שהכי חשוב זה שאני מסתדרת עם האנשים, והעיקר אני אומרת שהכל טוב. הכל לא טוב 

עיתון אזורי

היה זה 2 לפנות בוקר, לילה אם תרצו. טום החל שוקע עמוק בתוך חלומותיו המתוקים; סוף-סוף סיים לעבור לדירה החדשה, דירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו, מאי. כל-כך הרבה לילות עברו מאז הלילה בו ישן טוב בפעם האחרונה. תשישות הציפה אותו ושום דבר בעולם לא יכול היה להעירו. כך לפחות הוא חשב עד אשר חלומותיו החלו מזעיפים תוכנם וקולה של מאי נשמע זועק כאשר אחד מהעיתון דקרהּ בבטנהּ…

הוא פקח את עיניו, לא מופתע למצוא עצמו שוב ער לאור עמום של שמי לילה המשתקפים דרך התריסים הפתוחים. הוא גישש למכשיר הנייד הסדוק שלו ובחן את השעה. המכשיר הורה 03:02, לקח לו זמן לקלוט. הוא החל לתהות אם אי פעם יצליח לישון כשלפתע שוב נשמעה אותה אנחת כאב, כמו בחלום. היה זה קולהּ של מאי. הוא התיישב במהרה במיטתו, הדליק את מנורת הקריאה שסנוורה אותו ודאג להפיל את חבילת הטישו מהכוננית. הוא החליק את אצבעותיו המיומנות על המכשיר הנייד והחל לחייג את המספר של שכנו. באופן מטריד, הוא נזכר שיותר זול להתקשר מהבית. הוא זרק את המכשיר על המיטה וחייג במהירות מהמכשיר הפרימיטיבי שעל הכוננית המבולגנת.

צלצול, עוד אחד... חמישה צלצולים – בדיוק כשעמד לנתק נשמע קולו המעט צרוד של בן "הלו?...". קולו היה מופתע, וודאי עקב השעה הבלתי צפויה הזאת לקבלת שיחת טלפון...; באופן מפתיע נשמע היה כאילו בן ערני עד מאוד, משמע, התנשף כאילו הטלפון הושיעו זה עתה טום מחלום נוראי, על אחד מהעיתון שדקר את חברתו למשל...

"היי! הכל בסדר שם?!" שאל טום בדאגה שהלכה וגברה. "על מה אתה מדבר?! יש סיבה מוצדקת לכך שאתה מתקשר אלי ב-" הייתה שתיקה לרגע "- 03:07 בלילה?!" שאל בן ברוגז. "מאי! היא- " החל טום לומר בפאניקה כשבן קטע אותו "מאי עסוקה!". "אה-למה אתה מתכוון, 'מאי עסוקה?!' ", שאל והרים גבה. "אני מתכוון- שמאי עסוקה! בחיית, טום! לילה טוב!" התעצבן בן - "אל תנתק!!!" השחיל טום לפני שהספיק לנתק. "מה!" התעצבן בן. קולהּ של מאי נשמע שוב, "...מה לכל הרוחות היא עושה?!" התעקש. "מה לכל הרוחות היא עושה..." מלמל בן לעצמו "- נכנסת להריון! זה מה שהיא עושה!". הייתה שתיקה מעיקה. טום הרגיש את קרביו מתהפכות בו. לאחר רגעים מספר נרתם לומר מה שהרגיש באותו הרגע, רק שיצא לו משהו קצת אחר שנשמע היה כמו.. "אה". "אה!" חזר בן בזלזול, "לילה טוב טום!" סיים וניתק.

טום ישב ללא ניע במיטה וחיכה שמשהו יקרה. כשנוכח לדעת שכלום לא קורה, תחב ראשו בכר והחל לדמיין את בן מגיע ופורץ בכעס ואשמה על כך שהוא אחראי לריב החדש שלו עם מאי... טום קפץ בבהלה למשמע דפיקות בדלת. אחר, החל ליבו דופק. הוא נותר דומם אך יכולה היה לחוש כי בן מסוגל לשמוע את קול דפיקות הלב מבעד לדלת. "טום... זאת אני" נשמע לפתע קולה של מאי. "אה! אני בא" מיהר להשיב ורץ לדלת. הוא פתח אותה וליבו עוד פעם בו בחזקה.

הוא הסתכל המום מעט במאי אשר הייתה לבושה כותונת לילה צנועה ושערה הארוך והכהה היה פרוע מעט. לאחר שחיכתה מעט בקוצר רוח, שאלה באי נעימות "אני יכולה להיכנס?". "אה-הו-כן, וודאי" הוא ניעור וצעד אחורה בכדי לאפשר לה להיכנס. הוא סגר אחריה את הדלת והלך אחריה לסלון, "תרגישי בבית" הוא אמר באוטומטיות שנשמעה מגוחכת והחווה לעבר הספה. היא התיישבה והוא הביא לה כוס מים. "תודה" היא ענתה ובהתה בנקודה בלתי מוגדרת. הוא התיישב לידה. "אני מצטערת שהערנו אותך..." היא פנתה אליו לפתע. "אה, זה כלום, אני כבר רגיל... מצטער שהתקשרתי...הממ...באמצע" אמר כשמאס לבסוף מלשקול מילותיו. הוא הרגיש חום קורן מפניו יחד עם אודם קל שלשמחתו לא נראה בחשיכה. "זה לא אתה אשם..." אמרה, ורוקנה ריאותיה מאוויר " – הסכמנו שנספר על התינוק רק אחרי שנתחתן!" היא פלטה בכעס רב כך שנשמע היה הדבר קימעה כצעקה גבוהה. טום היה המום "אה-מה-להתחתן אמרת..!" אמר בהפתעה בטון של ספק שאלה. "ועוד לא הספקתי להיכנס להריון והוא רץ לספר!" התעלמה מאי. "אה-זה לא לגמרי אשמתו, אני –" כשמאי קטעה אותו "אל תפיל את זה עליך, זה הסכם שהיה בינינו!". הוא שתק.

 הם שתקו דקות ארוכות כשהטלפון צלצל והבהיל את שניהם. מעט מים נשפכו למאי. "ה-" טום ענה, "תן לי אותה!" קטע בן ברוגז. הוא העביר לה את השפופרת פעור עיניים. היא לקחה את השפופרת ונאנחה. "די עם השטויות, אז נפלט! – קורה!" החל מיד בן לומר. "יופי! קורה! קורה שאני מתעצבנת! קורה!" היא הייתה כל-כך עצבנית כך שהכוס בידהּ, אשר לגמה ממנה אולי לגימה, נטפה לכל עבר עם תנועות ידיה. גם בן היה עצבני, טום יכול היה לשמוע בבירור כל שאמר מצידו השני של הקו "את מטריפה אותי את יודעת! עד שפגשתי אותך לא רבתי עם אף אחד בחיים! וגם לא התעצבנתי כל-כך! תמיד אני אשם נכון?!". "אוֹח! אין לי כוח לשטויות שלו" ניתקה מאי.

טום ישב ערני לגמרי, בניסיון לעכל את שאירע. "איכפת לך אם אני אישן פה הלילה?" ניתקה אותו מאי ממחשבותיו. "את יודעת שאם יש משהו שהוא ממש שונא זה שלא מקשיבים לו, זת'ומרת גם שמנתקים לו ככה..." ענה בלי קשר. היא באה לענות כשהדלת נפתחה בגסות ובן עמד שם בתחתוני בוקסר, ללא ספק עצבני.

"בן!" זעמה מאי. "מי זה בן לכל הרוחות..." מלמל בן בזעם בעוד הוא מתקרב אליה. "על מה אתה מדבר?! א– " החלה שואלת עם הבעת שאלה על המשפט המגוחך. משפטהּ נקטע והפך ליבבה רמה של כאב כשנפלה ארצה, אוחזת בבטנה וזרועותיה, ניכר כי הן מדממות. טום נזדעזע וקפא במקומו. היא הביטה בטום במבט השואל להבנה וחמלה. הוא החזיר לה מבט מבין ומבועת עד אימה. שניהם הסבו מבטם אל בן. הוא הסתכל על מאי בזלזול וזעם, על מבטה האחרון של אכזבה וכעס, כאשר צנחה ארצה לשלולית הדם השותתת אשר החלה מתפשטת אט סביב גופהּ הצנום.

טום רצה לצרוח, לברוח, להכות, לבכות, להגן, לעשות משהו! אך הוא היה קפוא במקומו, המום, כשלפתע הסב אליו בן את מבטו. לראשונה נראה היה הוא קר ורצחני, עם התער המטונפת בידו, נוטפת ארגמן על אצבעותיו האוחזות בחזקה בסכין.

טום אילץ עצמו לאגור את כל כוחותיו, רק בכדי לצרוח. הוא צרח בחזקה ועיניו עצומות. כאשר פקח אותן, מצא עצמו עטוף זיעה קרירה. היה ריח חזק של דם תקוע באפו. הוא היה שרוע על הרצפה. הגופייה הלבנה שלו הייתה מוכתמת בדם. הוא הרגיש שטף של דם זורם אל פיו ומישש לגלות שאפו מדמם. שמיכת הפוך הייתה מכווצת בגוש בצד המיטה והשמיכה הדקה נתפרשה חצי על השטיח, עליו זרוק היה העיתון האזורי, עם התמונה של חברו הטוב על השער, אשר זכה בתואר הטבח הטוב ביותר באזור, וכתבה מייגעת נוספת על פיצול אישיות. השעון המעורר צלצל, שש וחצי בבוקר. עוד שעה מגיעה המשאית לקחת את הארגזים האחרונים לדירה החדשה, שירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו, מאי.

עדי ברמן

Sojourn at the Astrals

Bracing the feet to an unearthly ground

neglected roads of mundane

Here foreign footprints were never found...

Denudation of the mask of locality;

Here beating of hearts melodize sound-

Exposure of purity allies

the thick air of sweetness to respirate no bound.

No bounds or barriers

No truth or false

No need in carriers

to spread no spoken word.

The full moon of the preyers 

is hidden from the eye.

The silhouettes whisper, the trite ray errs

Every journey of the sun of suns

Endless, timless

its recurrence mans

intoxication of divinity

indifferent lands

mesmerize covertly again,

towards impeccable infinity it runs

and the eternal stories, in mind-full of thoughts, it ends 

Inf.

הזכויות על השיר שמורות לי

אני כמעט בטוחה שכבר פירסמתי את זה. זה נכתב בינואר 2007 אבל עשיתי לזה כמה עריכות. אשמח לפידבאקים, בעיקר אם יש לכם מה להוסיף או לתקן. אבל מה שבא לכם. בנוסף אני שמחה להודיע שמצאתי כתבה שכתבתי בכתב יד לפני יותר מחצי שנה ולא מצאתי עד שסידרתי את הניירת, לפחות משהו טוב יצא מזה, ככה שבאחד מהפוסטים הבאים אני אפרסם (זה בעברית).

The Individual Human by Adi Berman

What identifies each person other than what is viewable by eyesight, is of course each one’s individual ethos. The entire world one knows, all the information, including: feelings (both verbal and mental), thoughts, technical data and so anything and everything of which one can think - is stored in his brain, and commonly used in terms of cognition (consciousness), mind and even soul.

What makes one, one of a kind is the unique life-experience that he and only he has gained. When I say experience, I do not only speak of the experience that we know, remember and define as ‘yielding-an-experience actions’. When I say experience, I speak of all technical actions ever taken by us, including the winks we daily do, the swallowing action and even the breathing action as well as all the rest of the trivial actions done by us. I also speak of the experience of  ‘choosing’ to walk on W and X floor blocks, and not on Y and Z floor blocks. I speak of any single minimal and minor action. Nonetheless, each thought one has, relies on his experience, and each thought is a whole new experience to affect the next.

Each person as an organism was born as a subconsciously-egoistic creature, and hence all actions ever taken by one, consciously, subconsciously or unconsciously, were taken under the dictating enforcement of chemical reactions that seek for the best way to assure the survival of this individual creature as it is, relying of course on evolutional aspects, while keeping the mind development accorded to the person’s same unique experiences.

How come then we all born differently? Well, not only each fetus lies in different wombs of different mothers, in different positions, in different places and different conditions; and additionally, each one is born in different times by different people, in different ways, to a different air of different places - - each one’s very first life-experience is different by start. I speak of no other than genes.

Our genetical information is to determine our first life-experiences analysis, of which from we develop. We all analyze all events by pre-experience gained, all relying on the very first information we had that naturally has also been ultimately designed to make us survive.

© All rights reserved to Adi Infernity Berman.

January 2007.

Current Edition: July 2008

אני לא יודעת למה, אבל בשיר נטשה, שמבצע דיוויד ברוזה (של יונתן גפן?), זכורים לי כמה קטעים שנחרטו לי בראש מפעם, שנראו לי מאוד יפים.

יש מספר קטעים וביניהם "אולי בגלל שמלת שיפון כחולה אשר לבשה..." ו"היא הייתה לי חוף, כשהים שלי זעף"  אשר גורמים לי לדמיין את עצמי בשמלה הכחולה מפולין שבר קנה לי במתנה, שהוא היה רוצה לראות אותי בה כל יום בחייו או משהו, עומדת בחוף, והוא מסתכל ובא אוהב מאחורי ומחבק ואנחנו צופים בגלים המתנפצים שמתיזים עלינו.

אוקיי, מה לי ולשירים ישראלים בכלל, אתם שואלים את עצמכם, אז לא הרבה. בקשו ממני לשיר באיזה פסטיבל ואחרי שהודעתי שאני לא מאמינה שאהיה ובטח לא לחזרות וכאלה, בסוף התעקשו ומנסים להוציא ממני שיר אחד, ורוצים שזה יהיה שיר אהבה, איזה קלאסה ישראלית. אני עם "ההכרות הגדולה שלי" עם מוסיקה ישראלית, מחפשת משהו. חשבתי לשיר את וידוי של יהודית רביץ שוב, כולם אהבו ממש את הביצוע, אבל אני חושבת שזה יותר אהבה עיוורת ולא מוצדקת. לא נראה לי מתאים לט"ו באב כל-כך, יותר מדי כאב וכאלה.

תכלס אבל, המילים לא משהו עמוק מדי, אבל לדעתי צנוע ונוגע מאוד וסה"כ ממש יפייפה, תכלס שיר יפה, אני אוהבת אותו, אולי גם כי הוא נורא נוסטלגי עבורי, היה נשמע בבית בתור ילדה קטנה.

נטשה

חבל שלמורה שלי לפיתוח קול קוראים נטשה, זה מעיק מעט על הדמיון בעודי שרה את השיר הזה. זה אולי היה הולך לפני 20 שנה.

נחשו מי כתב את זה-

חמיקה

במרחבי שדות שיפון

תפסה היא את עיניי

ליבי המה ברון

אך נכלמתי והיא

חמקה מבין אצבעותי.

רוחות עזות של סתיו

ברכו את בוא החורף הקרב

יחפה היא רצה אליו

ואני אחריה,

בסתר לה עורב.

אך היא נעלמה לה

ועורה הרך

בין הקפור והשאלה

נחבא כבתוך שלג

צחור, וזך

 ותדעך

איזה עצוב זה שכרגע הבגרויות היחידות שלי עם 100 עגול זה באנגלית בע"פ וספורט -_- יש לחכות עד אמצע ספטמבר עד שאני לדעת ציונים שלי.

ותמונה שלי מ-2004. נמ פורים

לילה טוב נמנמ

עדי

(אינפי. אינפי!!)

באמצע המטלה מייגעת של סידור הניירת, נתקלתי בסיפור קצר שכתבתי לפני שנתיים כמעט. מקווה שעוד לא פרסמתי אותו, כי עשיתי עריכות קטנות. אל תצפו למשהו, זה סתם חביב.

עיתון אזורי

היה זה 2 לפנות בוקר, לילה אם תרצו. טום החל שוקע עמוק בתוך חלומותיו המתוקים; סוף-סוף סיים לעבור לדירה החדשה, דירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו, מאי. כל-כך הרבה לילות עברו מאז הלילה בו ישן טוב בפעם האחרונה. תשישות הציפה אותו ושום דבר בעולם לא יכול היה להעירו. כך לפחות הוא חשב עד אשר חלומותיו החלו מזעיפים תוכנם וקולה של מאי נשמע זועק כאשר אחד מהעיתון דקרהּ בבטנהּ…

הוא פקח את עיניו, לא מופתע למצוא עצמו שוב ער לאור עמום של שמי לילה המשתקפים דרך התריסים הפתוחים. הוא גישש למכשיר הנייד הסדוק שלו ובחן את השעה. המכשיר הורה 03:02, לקח לו זמן לקלוט. הוא החל לתהות אם אי פעם יצליח לישון כשלפתע שוב נשמעה אותה אנחת כאב, כמו בחלום. היה זה קולהּ של מאי. הוא התיישב במהרה במיטתו, הדליק את מנורת הקריאה שסנוורה אותו ודאג להפיל את חבילת הטישו מהכוננית. הוא החליק את אצבעותיו המיומנות על המכשיר הנייד והחל לחייג את המספר של שכנו. באופן מטריד, הוא נזכר שיותר זול להתקשר מהבית. הוא זרק את המכשיר על המיטה וחייג במהירות מהמכשיר הפרימיטיבי שעל הכוננית המבולגנת.

צלצול, עוד אחד... חמישה צלצולים – בדיוק כשעמד לנתק נשמע קולו המעט צרוד של בן "הלו?...". קולו היה מופתע, וודאי עקב השעה הבלתי צפויה הזאת לקבלת שיחת טלפון...; באופן מפתיע נשמע היה כאילו בן ערני עד מאוד, משמע, התנשף כאילו הטלפון הושיעו זה עתה טום מחלום נוראי, על אחד מהעיתון שדקר את חברתו למשל...

"היי! הכל בסדר שם?!" שאל טום בדאגה שהלכה וגברה. "על מה אתה מדבר?! יש סיבה מוצדקת לכך שאתה מתקשר אלי ב-" הייתה שתיקה לרגע "- 03:07 בלילה?!" שאל בן ברוגז. "מאי! היא- " החל טום לומר בפאניקה כשבן קטע אותו "מאי עסוקה!". "אה-למה אתה מתכוון, 'מאי עסוקה?!' ", שאל והרים גבה. "אני מתכוון- שמאי עסוקה! בחיית, טום! לילה טוב!" התעצבן בן - "אל תנתק!!!" השחיל טום לפני שהספיק לנתק. "מה!" התעצבן בן. קולהּ של מאי נשמע שוב, "...מה לכל הרוחות היא עושה?!" התעקש. "מה לכל הרוחות היא עושה..." מלמל בן לעצמו "- נכנסת להריון! זה מה שהיא עושה!". הייתה שתיקה מעיקה. טום הרגיש את קרביו מתהפכות בו. לאחר רגעים מספר נרתם לומר מה שהרגיש באותו הרגע, רק שיצא לו משהו קצת אחר שנשמע היה כמו.. "אה". "אה!" חזר בן בזלזול, "לילה טוב טום!" סיים וניתק.

טום ישב ללא ניע במיטה וחיכה שמשהו יקרה. כשנוכח לדעת שכלום לא קורה, תחב ראשו בכר והחל לדמיין את בן מגיע ופורץ בכעס ואשמה על כך שהוא אחראי לריב החדש שלו עם מאי... טום קפץ בבהלה למשמע דפיקות בדלת. אחר, החל ליבו דופק. הוא נותר דומם אך יכולה היה לחוש כי בן מסוגל לשמוע את קול דפיקות הלב מבעד לדלת. "טום... זאת אני" נשמע לפתע קולה של מאי. "אה! אני בא" מיהר להשיב ורץ לדלת. הוא פתח אותה וליבו עוד פעם בו בחזקה.

הוא הסתכל המום מעט במאי אשר הייתה לבושה כותונת לילה צנועה ושערה הארוך והכהה היה פרוע מעט. לאחר שחיכתה מעט בקוצר רוח, שאלה באי נעימות "אני יכולה להיכנס?". "אה-הו-כן, וודאי" הוא ניעור וצעד אחורה בכדי לאפשר לה להיכנס. הוא סגר אחריה את הדלת והלך אחריה לסלון, "תרגישי בבית" הוא אמר באוטומטיות שנשמעה מגוחכת והחווה לעבר הספה. היא התיישבה והוא הביא לה כוס מים. "תודה" היא ענתה ובהתה בנקודה בלתי מוגדרת. הוא התיישב לידה. "אני מצטערת שהערנו אותך..." היא פנתה אליו לפתע. "אה, זה כלום, אני כבר רגיל... מצטער שהתקשרתי...הממ...באמצע" אמר כשמאס לבסוף מלשקול מילותיו. הוא הרגיש חום קורן מפניו יחד עם אודם קל שלשמחתו לא נראה בחשיכה. "זה לא אתה אשם..." אמרה, ורוקנה ריאותיה מאוויר " – הסכמנו שנספר על התינוק רק אחרי שנתחתן!" היא פלטה בכעס רב כך שנשמע היה הדבר קימעה כצעקה גבוהה. טום היה המום "אה-מה-להתחתן אמרת..!" אמר בהפתעה בטון של ספק שאלה. "ועוד לא הספקתי להיכנס להריון והוא רץ לספר!" התעלמה מאי. "אה-זה לא לגמרי אשמתו, אני –" כשמאי קטעה אותו "אל תפיל את זה עליך, זה הסכם שהיה בינינו!". הוא שתק.

 הם שתקו דקות ארוכות כשהטלפון צלצל והבהיל את שניהם. מעט מים נשפכו למאי. "ה-" טום ענה, "תן לי אותה!" קטע בן ברוגז. הוא העביר לה את השפופרת פעור עיניים. היא לקחה את השפופרת ונאנחה. "די עם השטויות, אז נפלט! – קורה!" החל מיד בן לומר. "יופי! קורה! קורה שאני מתעצבנת! קורה!" היא הייתה כל-כך עצבנית כך שהכוס בידהּ, אשר לגמה ממנה אולי לגימה, נטפה לכל עבר עם תנועות ידיה. גם בן היה עצבני, טום יכול היה לשמוע בבירור כל שאמר מצידו השני של הקו "את מטריפה אותי את יודעת! עד שפגשתי אותך לא רבתי עם אף אחד בחיים! וגם לא התעצבנתי כל-כך! תמיד אני אשם נכון?!". "אוֹח! אין לי כוח לשטויות שלו" ניתקה מאי.

טום ישב ערני לגמרי, בניסיון לעכל את שאירע. "איכפת לך אם אני אישן פה הלילה?" ניתקה אותו מאי ממחשבותיו. "את יודעת שאם יש משהו שהוא ממש שונא זה שלא מקשיבים לו, זת'ומרת גם שמנתקים לו ככה..." ענה בלי קשר. היא באה לענות כשהדלת נפתחה בגסות ובן עמד שם בתחתוני בוקסר, ללא ספק עצבני.

"בן!" זעמה מאי. "מי זה בן לכל הרוחות..." מלמל בן בזעם בעוד הוא מתקרב אליה. "על מה אתה מדבר?! א– " החלה שואלת עם הבעת שאלה על המשפט המגוחך. משפטהּ נקטע והפך ליבבה רמה של כאב כשנפלה ארצה, אוחזת בבטנה וזרועותיה, ניכר כי הן מדממות. טום נזדעזע וקפא במקומו. היא הביטה בטום במבט השואל להבנה וחמלה. הוא החזיר לה מבט מבין ומבועת עד אימה. שניהם הסבו מבטם אל בן. הוא הסתכל על מאי בזלזול וזעם, על מבטה האחרון של אכזבה וכעס, כאשר צנחה ארצה לשלולית הדם השותתת אשר החלה מתפשטת אט סביב גופהּ הצנום.

טום רצה לצרוח, לברוח, להכות, לבכות, להגן, לעשות משהו! אך הוא היה קפוא במקומו, המום, כשלפתע הסב אליו בן את מבטו. לראשונה נראה היה הוא קר ורצחני, עם התער המטונפת בידו, נוטפת ארגמן על אצבעותיו האוחזות בחזקה בסכין.

טום אילץ עצמו לאגור את כל כוחותיו, רק בכדי לצרוח. הוא צרח בחזקה ועיניו עצומות. כאשר פקח אותן, מצא עצמו עטוף זיעה קרירה. היה ריח חזק של דם תקוע באפו. הוא היה שרוע על הרצפה. הגופייה הלבנה שלו הייתה מוכתמת בדם. הוא הרגיש שטף של דם זורם אל פיו ומישש לגלות שאפו מדמם. שמיכת הפוך הייתה מכווצת בגוש בצד המיטה והשמיכה הדקה נתפרשה חצי על השטיח, עליו זרוק היה העיתון האזורי, עם התמונה של חברו הטוב על השער, אשר זכה בתואר הטבח הטוב ביותר באזור, וכתבה מייגעת נוספת על פיצול אישיות. השעון המעורר צלצל, שש וחצי בבוקר. עוד שעה מגיעה המשאית לקחת את הארגזים האחרונים לדירה החדשה, שירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו, מאי.

עדי ברמן

וסתם תמונה ממש מוזרה מהמסיבת סיום בה אני עושה איזה סיבוב ראש משעשע ופרצוף מוזר שכנראה ניסה להביע "XD".

ואני רוקדת בצורה מאוד מוזרה ואני לא זוכרת למה. כולם בתמונה המקורית יצאו מוזר.

always seem more starful.

They also seem more lightened to me.

The milky way illuminates my own.

(תודה לאיליה שצילם)

I've technically finished school quite a while ago.

I've officially finished school at Monday of June the 30th.

I will practically finish only at July 14th.

No more I am a high-school student.

No more will I have middle-of-class-dreams to fulfill.

Those which didn't come true by now, never will.

Is this now the beginning of my life?

Or is it now the sound of freedom?

No for both.

My life has been chaotic and they are likely to keep moving at this same chaotic path.

Freedom...

I can't recall what's being bored like, I will be free once I do.

I've met so many people, have been through so many things, have studied so much, have been through so much pressure, suffered such hard times, jubilated at moments so unforgettable and amazing, gained so much experience and imbibed sweetest memories to fuel me up to keep going when times are tough.

I know it has been nothing compared to what my life has to offer, but I will use all I have as tools now.

Wishing myself a challenging life, with no limits and endless happiness.

I wish you all, beloved ones and companions, to be there forever, happy, with me.

~Infernity

תקציר למעוניינים:

סיפור קצר, קצת קיצוני, קומי ומבדר ועם זאת פסיכוטי ובמידה מסויימת אף מאוד עצוב. דובר הסיפור, ילד צעיר, בתחילת היסודי, ילד אינטיליגנטי אך תמים מאוד, אשר מסתכל על חייו הזוועתיים בצורה ילדותית ותמימה ורואה את המציאות באור אחר... צורת החשיבה שלו משעשעת מאוד, אך עם זאת מהצד ניתן להבין כמה כאוב המצב.

חרף סופו הטרגדי של הסיפור, כשכתבתי את הפאנץ' - התגלגלתי מצחוק דקות ארוכות.

מקווה שתהנו...

עוגייה

אמא אמרה שלא נכניס יותר קטשופ לבית. היא צעקה עלי כי היא גילתה למה הוא נגמר כל כך מהר. בכל בוקר הייתי אוכל קערה של קטשופ. אבל זה רק בגלל שאין יותר שוקולד. בגלל שאחות שלי הבינה שהיא שמנה אז היא אמרה לאבא ואמא לעזור לה להיות רזה. אז כבר לא קונים שוקולד. היא תמיד תוקעת אותי עם כל הבעיות שלה. טוב, היא באמת הייתה קצת שמנה. טוב אולי יותר מקצת. אבל עכשיו היא גם נראית חולה. היא אוכלת רק חסה ואם יש, גם קטשופ. כי זה כל מה שנכנס הביתה. אני שונא חסה. אז אני אוכל רק קטשופ. אבא ואמא תמיד הולכים לאכול במסעדות, לי אומרים שאני קטן מדי. אני לא יודע אם אני נראה חולה כי אני אוכל בעיקר רק קטשופ או כי אני לא אוכל שום דבר אחר. כמעט. אבל עכשיו אני בטח אמות, לא קונים יותר קטשופ. דווקא די אהבתי קטשופ. אני חושב שאני אלך לגור אצל מלכה, השכנה. יש לה תמיד עוגיות. היא גם מאוד נחמדה. אני לא מבין למה כולם אומרים לי להתרחק ממנה. העוגיות שלה כל-כך טעימות, תמיד גורמות לי להרגיש שאני נוסע בעולם של צבעים ותמיד שמח לי ויש המון חברים ואיכשהו תמיד אני אחר כך מתעורר ואני לא יודע איפה אני, וכל המשפחה עומדת סביבי ושואלים המון שאלות ואני לא יודע מה להגיד ואני רק רוצה עוד עוגייה! שמעתי שאולי מלכה עוברת לגור רחוק מפה. שאלתי לאן, למרות שאני לא טוב בגיאוגרפיה. אבל רק ענו לי "למקום בטוח". אני לא מבין איזה מקום יכול להיות יותר בטוח מהשכונה הפצפונת והמשעממת שלנו. אני תמיד חושב אם מלכה שמה ילדים בתוך העוגיות. אני חושב שכל הצבעים האלה זה הדמיון של הילדים בעוגיות. אולי בגלל זה אמא ואבא פוחדים, הם חושבים שהיא תהפוך אותי גם כן לעוגייה. לפחות אחות שלי בדיאטה, ככה היא לא תאכל את העוגייה הזאת ולא תדע שחשבתי שהיא שמנה. פעם אחת ששכבתי איפה שלא ידעתי וכולם היו מסביב, שאלו אותי על העוגיות. התחלתי לספר אבל כולם רק היו ממש מודאגים ולא הקשיבו לתשובות, רק אמרו שצריך לשים את מלכה בכלא. אנשים היום כל כך טיפשים. מה, היא מכינה עוגיות טובות מדי? כבר לא קונים את העוגיות המגעילות מהבית קפה בשכונה ליד? ככה מיכל אמרה לי, היא החברה הכי טובה שלי ולא איכפת לי שכולם אומרים שהיא טיפשה ועוד איזה משהו שלא הבנתי. היא סיימה בית ספר לפני חצי שנה. אמרו לי שהיא פדלופילדית. אני צריך לשאול אותה באמת מה זה אומר. לא הקשבתי יותר מדי לכל הדברים שאמרו לי אז בחדר עם האור הלבן, כולם היו ממש מודאגים ועצבניים. שאלתי איזה צבע הייתי רואה אם מלכה הייתה מכניסה את עצמה לתוך העוגייה. אני לא יודע מי זה היה אבל אני זוכר ששמעתי מישהו אומר בשקט "כחול" ואז צוחק לעצמו ואז אמא צעקה עליו והוא שתק. אני בכל אופן, דווקא חשבתי ירוק. יש לה בבית מנורות מוזרות עם ציורים של עלים שתמיד נורא אהבתי. זה עשה מין אור ירוק. הייתה לי בחילה כשהתעוררתי כל פעם מוקף באנשים, הייתי חייב את העוגייה כדי שארגיש יותר טוב. זה מוזר, אני חושב שפעם אחת הייתה מישהי שנראית ממש כמו אמא ליד אמא. יכול להיות שבדקתי את זה, פשוט אמרתי לה על הקטשופ. אז הבנתי שגם אמא וגם האישה הזאת הגיבו באותה צורה, ביחד אפילו. כמו תזמורת, הן התעצבנו ואמרו שלא קונים יותר קטשופ. אני חושב שראיתי כפול, כי אז גם ראיתי את אבא עומד ליד, ליד אבא בעצם... כל החברים שלי בכתה צוחקים עלי שיש לי משפחה מוזרה ושאני מוזר והשכונה שלי היא של עניים ממסומסמים. לא הבנתי בדיוק למה הם מתכוונים. אולי הם ראו את מלכה ממיסה ילד לתוך העוגיות או משהו. או אולי הם התכוונו לעוגיות עם השומשום. אוי, לא אהבתי את העוגיות עם השומשום. הכל נהייה לי שחור. אני חושב שהיא הכניסה את אבא של הילד מאפריקה או משהו, כי הדמיון שלו לא היה צבעוני. הרבה דברים גדולים רדפו אחרי אז פעם אחת זרקתי על אחד מהדברים האלה אבנים. כשהתעוררתי, לא היו מסביבי הרבה אנשים וגם לא אבא ואמא. הייתה רק מישהי עם משקפיים גדולות בצבע סגול ובצורה של משולשים. היה לה אודם כהה כזה בצבע דומה והשיער שלה קצת הפחיד אותי כי הוא היה כתום כזה וזה הזכיר לי את הצבע של הפלאפון של אמא שהיא תמיד אומרת לי להתרחק ממנו כי הוא עושה קרינה. לא רציתי שהשיער שלה יעשה לי קרינה. למרות שלא היה פה אף אחד חוץ ממנה, היה אור לבן. לאישה קראו לה רינה. היא אמרה שהיא סיכופלגית. היא אמרה שהיא חברה שלי. אני לא יודע אם רציתי להיות חבר שלה אבל רק הנהנתי רוב הזמן, היא הייתה די מפחידה והיה לה ריח חזק של בושם של זקנות. היא סיפרה לי שהתינוק של חנה וריקו מהבניין שליד זה שמולנו, מת היום בשעות המאוחרות של הבוקר. אני לא ידעתי למה היא מספרת לי את זה. הרגשתי לא בנוח. הוא היה די חמוד. אני זוכר שממש פחדתי באותו רגע. אבל הייתי מאוד סקרן. שאלתי אותה מה קרה לו. היא הסתכלה עלי במבט חמור, יותר מהמבט שעשתה לי המורה מירית בהתחלה של השנה שקשקשתי לה ביומן. רק רציתי להוסיף את השם שלי לרשימה של התלמידים בכתה. אני הגעתי לבית הספר רק אחרי כמה ימים שהתחילו ללמד וזה לא אשמתי שאני רק בכתה א' ולא בדיוק יודע לכתוב... הסיכופלגית אמרה לי שהתינוק מת מפציעות קשות ושאלה אותי אם אני יודע מה זה אומר. "שההורים לא שמרו עליו מתי שהיה במגרש משחקים?" שאלתי. אבל אז היא אמרה עם קול כזה כאילו היא ממש כועסת אבל עדיין חברה שלי- "לא. זה אומר שהאבנים שזרקת עליו פצעו אותו והוא דימם למוות!". הרגשתי קצת אשם. פתאום שמעתי קול מוכר, של בכי. זה היה הקול של אמא, הסתכלתי מסביב, ואז ראיתי מאחורי שהיה חלון שקוף לחדר ליד. אמא עמדה שם ובכתה ואבא חיבק אותה והעיניים שלו רק נצצו. אני התחלתי לבכות. אני לא יודע למה, פרצתי בבכי איום והתחלתי לצרוח. הדלת נפתחה ובאו איש זקן מאוד, לפחות בן ארבעים, ועוד איזה אישה שנראתה בגיל של מיכל. שמעתי שהאיש אמר לאבא שהוא צריך לעשות לי כמה בדיקות. אמא לא הפסיקה לבכות ואני נעמדתי ובכעס ובכי בעטתי בכסא. האיש תפס לי את היד חזק. זה ממש כאב. "זה כואב לי!" צעקתי, "עזוב אותי!" אבל הוא לא עזב. אבא חיבק את אמא חזק "אמא!!!" צעקתי. הסיכופלגית נשכה את האצבעות שלה ואז ראיתי את האישה שבאה עם האיש שהחזיק אותי, היה לה מזרק ביד. "אוה אוה אוה!!! לאאאא!!!" צעקתי, ניסיתי לברוח, שנאתי זריקות, אבל הוא החזיק אותי חזק. הרגשתי דקירה. אני לא יודע מה היה אחר כך. אולי משהו התחרבש. כשהתעוררתי, או לפחות חשבתי שהתעוררתי, כבר לא ראיתי כלום. אני כבר לא שומע, לא רואה, לא זז. אני לא מרגיש שאני נושם. אני לא בדיוק מרגיש. הכל מין שחור כזה. חשבתי שאולי אני מת, אבל אז נזכרתי שאני לא אמור לחשוב. אני חושב שאני עוגייה.

הסיפור הזה נכתב לכבוד תחרות הסיפור הקצר של העיתון האזורי, וזכה. פורסם במדור יוני 2006.

כל הזכויות שמורות, לי - - עדי ברמן

עכשיו (נובמבר 2008) הסיפור משתתף גם בתחרות כתיבת סיפורים מצחיקים של ישרא-בלוג, בבלוג "כתיבה יוצרת".

עכשיו (דצמבר 2008), הסיפור משתתף גם בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע" של ישרא-בלוג ומעריב לנוער, נמצא בבלוג "סיפורים עם סוף מפתיע".

Walkway through Pale Nights

Tonight's a moonless night.

My favourites nights they are.

In which I can walk through this sandy desert; at winter at least,

guided only by the endless light of the infinite suns

that shine, and some are already long gone.

They all lie, somewhere in time and so far away in space.

I remember the nights

so far from modern lights.

The way so white and clear

and the stars, astonishing,

breathtaking,

neck-killing.

I could lie underneath the velvet looking sky

until the sun should burn, beginning to turn my skin into acid

and brighten too much the light path to my eyes.

I could live in this darkness.

The stars are so beautiful.

They keep me charmed,

wondering

and small.

So small... realizing how small I am

every time I raise my sight to see this eternity

up above me

so far away

and yet touch-close.

I will reach them one day

die into the sun

and fade like them,

the non-eternal ancient masses of marvelous energy balls.

The sun lies waiting for a call.

-Infernal Eternity

אוף, אחרי שהתבאסתי כל-כך על פוסט הארוך שכתבתי לאהובי, לפחות התנחמתי בשיחת הטלפון הלילית. את הפוסט הארוך כתבתי אחרי שיחת טלפון וכל-כך התרגשתי.

אני כל-כך מתגעגעת.

אבל המרחק עושה לו טוב.

בעיקר כשזה אירופה הקרה.

יהיה כל-כך טוב לראות אותו כשיחזור סוף סוף.

אין לי כוח לשחזר את כל הפוסט. חבל. הוא היה נהדר.

היה אתמול את התצוגת אופנה. הרי לכם תמונות. ניצלתי את כמות האיפור המטורפת בעיניים לעוד תמונות. אני ככ עייפה. פיזיקיף, לא כיף.

המעצבת של הנשף פאנק היא אלבינה צ'יזיק. קרדיט.

מאחורי הקלעים

אני מתפרעת

יש עוד תמונות אבל אני אשמור אותם לבודדת בפוסט ;) תיחלו לעוד פוסטים.

אז ככה, "מה קורה לך, אינפי?" אתם בוודאי שואלים את עצמכם לאחרונה.

המ.

מוסו נסע לפולין

אינפי מתגעגעת למוסו

אינפי אוהבת את מוסו

אינפי אוהבת-לכתוב

אינפי עמלה וכתבה פוסט געגועים ואהבה

ישרא אזלו משמן-אינטרנט

ישרא החליטו-לשפץ

חלון-הפוסט של אינפי נתקע

המחשב של אינפי נפל בעקבותיו

אינפי חיכתה בסבלנות וסובלנות

אינפי חיכתה לילה ויום

ישרא תיקנו את הבעיה

הבעיה-הנוכחית אמנם לא-נפתרה

המחשב כפוי-טובה

החלון תקע אחרים

המחשב איבדתקווה

אינפי סגרה את המחשב

אינפי הדליקה את המחשב

אינפי מאוכזבת

שמן-האינטרנט חזר

הפוסט אמנם כבר לא קיים

אינפי מאוכזבת

אינפי מתגעגעת

אינפי אוהבת את מוסו

אוף, אני כותבת כמו עילגת. אני מתה לכתוב, והלוואי ויכולתי לעשות רק את זה -_- לצערי, אין לי..

מי שממש נחמד, יכול לחפש לי לינקים לאתרים הרשמיים ביותר של כל הלהקות ברשימת להקות בצד שמאל, שלא מקושרים עוד לאתר הרישמי. להקות אנדרגראונד נטולות אתר רשמי לחלוטין- אם זה בטוח, אז את האתר הכי רשמי שאתם מוצאים, גם אם זה מייספייס.

מי יתן ויהיה לי מחוך.

אני מתה להקשיב לדיסקים החדשים של In Flames ו - Eluveitie . לצערי עוד לא יצא לי :(

וסתם, לראות עד כמה אתם מכירים אותי, זוכרים את שבעת החטאים?

תאווה

זללנות

חמדנות

עצלנות

זעם

קנאה

גאווה

?

תגדירו מ-1 עד 10 עד כמה כופרת אני לכל אחד מן החטאים, כש-10 זה הכי כופרת, ו-1 זה בכלל לא.

מוזמנים לנמק את תשובותיכם :)

הממ. זהו תעסוקה לכם כרגע.

החדר הקאוטי שלי זועק. והמיטה שלי גם

לילה טוב.

אינפי

Prologue

There stood a grave, in the empty grove. The script on the tomb was old and some of the words were missing. It didn't really matter, for the tongue was ancient and known to only several commoners on the realm. The wind that constantly stroke the Weeping Willow at the grove, seemed like an eternal sound of the nature's cry. The buried is a honorable lady who once ruled the realm. She was loved by her people, but a cruel vicious traitor, had poisoned her with fatal venom and stole her crown.

Legends say, that since she died, the world has changed. There are various versions to the tale, but no one truly knows. The only thing known, is that time is not the same, as well as the language. All the dead queen's saying were as if changed to a sophisticated tongue, known as Fraena (on the queen's name), which only few could still understand. As for the time... no one can explain what happened, but it lost its balance, and certain things happen either faster or slower than normally would have, without any logical relation between the events.

The realm of Endar had been under the rule of the cruel tyrant king for many years before he mysteriously died by an unknown cause. Despite the injustice during the three centuries of cruel Verin's reign, the times now seem to be worse. A fight on the crown has begun and  it seems that everything that has to do with time, turns more and more odd. People get killed in the war on the crown and time drives people out of their minds creating chaos upon land. The fear and awe at the hearts of everyone requires a change; a savior perhaps. If a solution is not to solve things soon, doom is all Endar will have, and the realm shall be no more.

1 - Meeting Point (The Oak next to the main well of Siks City)

She knew he will be there, waiting for her. He promised. She was yet to know him as well as she believed to. She did not even know herself as she does today. She however, thought otherwise.

She sensed someone standing behind her for a glimpse of a second when... "Woah!" she dashed to the touch of his hand on her shoulder. "You scared me!" she muttered. The stress didn't last for long. As soon as their gazes met, they both smiled overwhelmed.

"It has been a while, Veldril" he said calmly. He could only see the beginning of the widening of her smile, for she hugged him then immediately "O, stop being so formal! Olath!". "Heh" was his constrained in an apologizing manner only response.

"What took you so long!" she asked rhetorically and yet expecting an answer as she lost grip moderately. "Ah, the portal, it didn't transfer me..." he said. "What portal?! why didn't you walk it?!" she said impatiently mad for the lost of time. "I did eventually," he replied "but those portals are too fun for me to miss". She laughed, "The childness in you, how sweet". "Of course" he answered quietly.

2 - Veldril & Olath

Veldril is a beauty, an ideal woman by all means. She stands tall, slim and firm and possesses outstandingly beautiful features as well as charming emerald eyes to match the fire-red long hair of hers. Her pale skin, as lucid as her gifted mind. Soft lips and sharp thinking. She knows no evil ways though. As clever as she was, her emotion is stronger than her lucid thinking; so strong she can sense the pain of others by just touching them.

Olath... His emotion-rational balance is opposed to Veldril's. An extremely sensitive man, to himself and his environment, and yet never does it overtake the lucid thought and rational that happen to be the truest and most correct. His well built body as if crafted by a skillful sculptor. His face, not as pretty, but graceful. His grey deep eyes imply on his strong personality that's determined and admirable. A man of fight and yet peace, a fight of mentality, within inner conflicts and against the corrupted society. His greasy dark hair, reached the back of his neck, carved the white face in a wavy frame.

Veldril and Olath, two Outsiders with strange a history.

They met in a time glitch. She was already hundred, and yet she was younger than him, who was only born at Queen Fraena's death day.

He never saw The Realm of Endar in it's good times, but he could sense it once he met Veldril. This had made them close companions.

The odd time changes caused their unmeeting occur, and time after another they as if never met, and yet they did know each other, for that did not change.

לא, אל תשאלו. יש לי מוזה. אני אמשיך כשיתחשק לי. החלטתי לכתוב סיפור בהמשכים פחות מתוסבך. מקווה שילך. ברגע שאין בעיה של זמנים, הכל יותר קל. HURRAY. אני גאון.