The Moral Limit

יש עכוב קל עם פוסט-פינלנד כי לקח לי שנים להעלות את התמונות

אז, אני כבר הספר לכם מה נמשך עם הרשות.

אני ואבא הלכנו לשמורת חוף אלמוג, כדי לבקש התנצלות על שקרא לי אבי גדליה (מנהל השמורה) באופן לא ישיר אך מובהק, גנבת ושקרנית.

הגענו, והקופאיות לא נתנו לי להכנס. הן טענו שקיבלו הוראה מיעל לא לתת ליל הכנס ולהודיע לי שהגעתי.

היא ידעה שאני רוצה לבוא, אך היא הייתה בטוחה שבאתי בשביל לקחת את ההדרכות. ברגע שנודע לה, היא אמרה שהיא רוצה לתאם כדי לראות מה אני לוקחת (היא מחליטה לנפח את עניין הגנבה).

אמרתי לקופאיות שלא באתי בשבילה בכלל, אך הן ראש קטן, רותי קיבלה הוראה, לא להכניס אותי מיעל וינקלר. אני בכלל לא רואה איך מנהלת מרכז הדרכה יכולה לתת הוראה לקופאית...

אבא כבר הוציא כסף לשלם על כרטיסים כדי שנוכל להכנס. הן התחילו לחשוש, כי הן לא יכולות לסרב כך ללקוח. ומיהרו לקרוא למהל השמורה, אבי. הוא הכניס אותנו לבסוף.

בשיחה איתו הוא כלל לא התנצל, כי דבק בגרסתו שקיבלתי ממנו ציוד, ואמר שהסיבה שלא ענה למייל האחרון שלי היא שחליט שזה נושא מינורי שאין מה להתווכח עליו והנושא מבחינתו סגור.

כששאלתי אותו לפשר הדברים שאמר שמהם משתמע שאני גנבת ושקרנית, הוא אומר "לא אמרתי את זה, זה מה שאת מחליטה להבין מזה". אני וכל יתר האנשים שקראו את זה...

לאחר מכן פניתי לכיוון מרכז ההדרכה לקחת את ההדרכות שלי, והוא חסם את דרכי ולא אפשר לי לעשות זאת.

פנינו והלכנו.

מאוחר יותר התברר לי שגם יש עניין לא לתת לי את תעודת המדריך מטעם משרד החינוך שמגיעה לי.

אם זה יקרה, הם יכנסו לצרות. זה כבר לא חוקי, אחרי שעברתי את הקורס, הם מחוייבים לתת לי את התעודה, כבר שנה שהם חייבים לי אותה.

חזרתי אתמול בלילה (עכשיו זה כבר שלשום), הביתה. הייתה לי חופשה מדהימה וממש במקום, חבל שהייתה כה קצרה... אם הייתי יודעת שאני מסיימת את שנת השירות כל-כך מוקדם, והשירות כל-כך מאוחר, הייתי כבר נשארת עוד יותר. למרות שהכיס שלי שמח שחזרתי לארץ הזולה.

כל הטיול הזה עלה לי 4,335 שקל ( שזה עדיין פחות מהמחשב שלי ^^).

היה שווה הכל.

בקרוב, פוסט פינלנד.

*** 

לגבי הפוסט האחרון, תוספת, כי אני לא רוצה טעם מר בפוסט שלי על פינלנד.

DISCLAIMER

כל הטקס להלן הינו פיקציה וכל קשר של המאורעות המתוארים, הדמויות והשמות המוזכרים למציאות הינו מקרי לחלוטין!

קיבלתי בפינלנד אימייל ממנהל שומרת חוף אלמוג, אבי גדליה, בו הוא מבקש ממני להחזיר את הציוד שניתן לי להדרכה , שכלל שנורקל, מסכה וסנפירים שאני לטענתו הבטחתי באופן אישי להחזיר בתום השירות.

אני כתגובה, אמרתי שאני מצטערת, מעולם לא קיבלתי ציוד זה. השתמשתי בסנפירים של מרכז ההדרכה אשר עליהם כתוב מסיבה לא ברורה את שם אחת מבנות הקומונה, במסכה של מרכז ההדרכה או הקופה (שהוחזרה מיד לאחר כל שנרקול) ושנורקל שלי מהבית.

הוא ענה לי שחבל שזה מה שאני עונה כי אני הבטחתי לו באופן אישי לה חזיר לו את הציוד שהוא נתן לי במו ידיו. בנוסף הוא כתב שנסיוני בחיים דל ושהדבר ניכר בהתנהגותי ושחבל שאלמד מנסיון חיים רע. (בקיצור קורא לי שקרנית וגנבת).

אני עניתי שמעולם לא הבטחתי להחזיר ציוד שלא ניתן לי, ושהוא יכול לשאול את כל הבנות שהיה לי שנורקל שלי, ואם היה לי ציוד, לא הייתי מוצאת את עצמי בחצי מהשנרקולים בלי סנפירים (כי אחת הבנות הפכה אותם לשלה השנה ע"י כתיבת שמה עליהם, והם היחידים שהתאימו לי), ושלא הייתי מוצאת את עצמי כל פעם הולכת לקופה בכדי לבקש שנורקל. הוספתי שלא ידבר עלי כך כשהוא לא זוכר, ושכנראה התבלבל עם מישהי אחרת.

עד היום לא קיבלתי תשובה.

אני לא יודעת אם הוא על דעת עצמו החליט לומר את זה, או שיעל הרעילה אותו וסיפרה לו שקרים, או ששמע מילות רעל עלי מגורמים ברש(ע)ות.

כך או כך, עתה תהיה לי בעיה להכנס לשם (היות והוא מנהל השמורה).

אני שונאת את רשות הטבע והגנים.

פעם הייתי גאה להיות חלק מגוף זה, אך היום אני סולדת מרוב האנשים שם.

לא כולם, ממש לא.

אך כל האנשים שהיו מעלי שם, יעל וינקלר, הבוסית שלי, מנהלת מחו"ה אילת, אבי גדליה, מנהל שמורת האלמוגים, שם יושב מרכז ההדרכה, דורון ניסים, מנהל המחוז החדש ואף מולי, הבחור מהתק"ם שלקה לפתע בשיכחון וסטה נגדי בכדי לשמור על המוניטין שלו.

אני לא יודעת מה קורה לכולם, אבל משהו פה מסריח.

לא אשלם אגורה אחת לרש(ע)ות הטבע והגנ(ב)ים יותר.

כבר מזמן לא עידכנתי.

התחלתי לשחק שוב ב-NWN, פשוט משחק מדהים. הפעם לדמות שלי קוראים Avariel Melfe'yn. מצאתי סוף סוף אזכור ל Drizzt ול-Wulfgar במשחק, באיזה ספר. שמרתי אותו בחפצים שלי. אני משתדלת לא לדלג יותר על אף משימה. אנחנו בעולם הממלכות הנשכחות.בהמשך יש גם את האלפים האפלים ולולת', מלכת העכביש, האלה המרשעת. (כל זה נשמע רע בעברית).

רק רציתי לעדכן לפני שאני נוסעת לפינלנד, ולספר למה סיימתי את שנת השירות בטרם עת.

רק לפני, כל סוף הוא גם התחלה, ועכשיו אני נוסעת לפינלנד עם בר ל-12 יום. לראות את Tuska Open Air Metal Festival, לפגוש את Chrigel, הסולן של Eluveitie, ולצאת עם הלהקה ביחד עם Finntroll לעיר, וכמובן לבית הקיץ של המארחים שלנו.

כמעט הכל כבר ארוז... אשתדל לצלם כמה שיותר. וכזאחזור, קצת חופש גדול בשבילי :).

DISCLAIMER

כל הטקס להלן הינו פיקציה וכל קשר של המאורעות המתוארים, הדמויות והשמות המוזכרים למציאות הינו מקרי לחלוטין!

עבר זמן רב וחודשים ארוכים, עם המון עניינים ממש לא נעימים, מתסכלים ואף outraging עם השותפות לקומונה, וסבל רב. בעקבות המקרה להלן החלטתי להעיר את תשומת לב הבוסית:

יש לנו שעת עצר של השעה 10 בלילה, ואני רק הגעתי מאוחר לעיר, מגיעה לדירה ב-10 ומספר דקות, לגלות שהדירה נעולה וריקה, אני מתקשרת אליהן, והן לא יודעות מתי יחזרו. אני תקועה בלי מפתח, לכן ביקשתי שיתקשרו אלי כשיחזרו, כך שאוכל לפחות לישון בדירה כפי שחלה עלי החובה. עד אז אחכה אצל בר. בחצות כבר הלכתי לישון אצל בר, ואמרתי שמקסימום הן תעירנה אותי. התעוררתי לצליל שעון המעורר בבוקר המוקדם, שמתי את השעון מוקדם מכיוון שהייתי צריכה להגיע לבית-ספר מחוץ לעיר להדרכה ולא ידעתי מתי ואיך. קמתי ב-6 וחצי בבוקר. בשעה 7 תכננתי להתקשר, בשעה שידעתי שאז כבר יהיו ערות. 8 דקות לפני 7 קיבלתי טלפון מאחת הבנות. שאלתי איפה הן ישנו, "בדירה", "למה לא התקשרתן אלי?" שאלתי "שכחנו". נהדר. אז שאלתי "מתי צריך להיות איפה?" "בשעה 8 בבה"ס ***" "איך אני מגיעה לשם "עם אוטובוס מועצה" "אוקיי.......... מתי?! מאיפה לקחת אותו?!" "ב-7 מבית החולים". יופי, 8 דקות לפני מודיעים לי שאני צריכה להיות רחוק מהדירה. נאלצתי לשלם על מונית. הגעתי בחמישה ל-7.

בשעה 7 ושתי דקות, אני עוד שם, מתקשרת לבנות. "איפה אתן?" "בדרך" שמעתי, מאוחר יותר התברר לי שאמרו "בדירה". "או-קיי.....". 7 ועשרה אני מתקשרת שוב, אין תשובה. 7 ועשרים, הן מתקשרות חזרה. "לא אמרתן להיות בבית החולים בשעה 7?" "7 וארבעים". "לא! אמרתן 7! חוץ מזה, אי אפשר בחיים להספיק להיות בשעה 8 אם לוקחים את האוטובוס של 7 ארבעים!" "לא יודעת.". יופי. אז יצא שחיכיתי מחמישה לשבע עד עשרים ל-8, הוצאתי כסף על מונית והתארגנתי בבוקר כמו מטורפת. הדפים שהכינו להדרכות היו מלאים טעויות, הן תחביריות, עברית, ניסוח מספר שגיאות כתיב בודדות וכמובן בעיות בחומר עצמו. כמה נפלא.

סיפרתי את זאת בטלפון לבוסית והיא החליטה ליזום שיחה שלנו איתה. אחת הבנות רצתה להתחיל. נתתי לה את הבמה.

היא החלה לומר כמה בעצם הן לא סובלות אותי, כמה מגעיל להם להיות איתי, כמה אני לא נותנת כבוד מינימאלי שמגיע לבן-אדם, כמה אינסוף נסיונות נתנו לי ואני כל פעם מחדש יורקת בפרצוף. היא דיברה אולי 20 דקות ואמרה הכל מספר פעמים בניסוחים שונים ודומים, כאילו משתדלת להביע את השנאה כלפי. אני שתקתי והקשבתי.

אמרתי לעצמי שהפעם לא אתן לדמעות לרדת עקב הבל פיה, אך ברגע שפתחתי את הפה הקול שלי יצא שנוק, והחלו לרדת לי הדמעות ללא כל בקרה. התחלתי בכך שאמרתי שאני מרגישה אותו דבר כלפיהן. זה סיכם את עניין התחושה, עכשיו לתכלס, התחלתי לספר על כל הדברים שהן עושות, הדברים שהפריעו לי והן נתנו תשובות ותירוצים בחזרה. מובן שאני לא הייתי 100% אבל עמדת הכוח שלהם הפכה אותי כאיל לאדם שפל. הבוסית כמובן לאט החלה לצודד בהן. היא השתדלה לעשות זאת שלא בצורה מובהקת.

פלאשבאק:

ברגע שאמרו לי שאני אהיה לוחמת סנפיר, גיליתי שהקורס הראשון, שאליו אלך, נפתח באמצע יולי. את שארית ימי החופש שלי לקחתי על חופשה לפינלנד, החופש הוא מה-24 ליוני עד ה-6 ליולי כולל. כשגיליתי את תאריך הגיוס, הבנתי שמאז יום החופש האחרון ועד הגיוס, יש לי 10 ימים. שנת השירות הייתה אמורה להמשך עד סוף אוגוסט. דיברתי עם מולי מהתק"ם לשאול אם מגיע לי חופש לפני הגיוס, והוא ענה שכן, כשבועיים-שלושה, וכשאקבל את צו הגיוס, להראות אותו לבוסית, יעל וינקלר, שהיא רכזת ההדרכה, ואבקש את כל עשרת הימים מאז החזרה מהחופשה. יוצא כמובן שאם הייתי נוסעת קודם, היה לי יותר חופש, אבל הסתכלתי על הצד החיובי, עוד מעט הסוף, השנה הייתה קשה מאוד עבורי. הכנתי את עצמי נפשית ועזרתי את כוחותי האחרונים לחודש האחרון. אפילו סימנתי לעצמי טבלת יאוש.

מאוחר יותר גיליתי שהקורס נפתח רק בספטמבר, מה שאמר שאצטרך להשאר עד סוף אוגוסט.

החלטתי לא לספר ליעל. כששמעה שאני אמורה להתגייס במרץ (תחילה חשבו לשים אותי במועד בקורס השני, רק ששנת שירות, שירות צבאי של שלוש שנים*וגם* גיוס ממש ממש ממש מאוחר - - לא בא בחשבון! היא קפצה מעל הגג כששמעה "מה, דחו לך את הגיוס?" "לא!"). בסוף, הבנתי שהגיוס הוא בספטמבר, ולא יכולתי לשאת זאת.

התקשרתי למולי מהת"קם (תנועה קיבוצית *משהו*), הוא אחראי על שנות השירות באופן כללי. יש כולה 2 אנשים בערך בתק"ם. סיפרתי לו כמה קשה לי, עם יעל, ועם הבנות שאיתי. סיפרתי לו שדחו לי את הגיוס ואיך עזרתי כבר כוחות אחרונים ואין לי עוד כוח. הוא יודע שיש בעיות. ביקשתי ממנו אישור לסיים את שנת השירות לאחר שאני חוזרת מפינלנד.

בסופו של דבר הדבר אושר. הוא אמר שהוא מקווה שאני אשאר עד הסוף וניסה לשכנע, ואמר על איך בטח ארגיש אם אצא באמצע לעומת איך ארגיש אם אצליח לסיים את זה ולעבור את הקושי הזה ולהתעלות עליו. הוא אמר שהוא מקווה שלפחות אשאר עד סוף יולי. אמרתי שאחשוב על זה. הנחתי שכנראה לא אחזור, או אם כן, לזמן קצר, ותלוי ביחס ומה שיקרה. הודיתי לו על האישור וכך הוקל עלי. ידעתי שאני לא אהיה חייבת לחזור אם לא ארצה. לא סיפרתי לאף אחד, כי עוד לא החלטתי, ולכן לא היה זה רלוונטי מבחינתי.

בחזרה לאותה שיחה עם יעל והבנות:

בשלב מסויים שאחת הבנות צעקה עלי ושאגתי חזרה "את אל תצעקי עלי!!" ובעיניים שלי סופת ברקים וערפל כבד. (אגב, הייתה הדוברת, והמצודדת, רוב הזמן הייתה זו אותה אחת שדיברה).

יעל טענה שחבל שלא הגענו לשלב הזה לפני מספר חודשים כך שנוכל לתקן זאת, אבל תכלס, כל השנה היה גרוע, והיו אינספור שיחות כאלה ואינספור פיצוצים ואינספור דפים חלקים. זה פשוט עוד מקרה.

באותו רגע החלטתי, אחרי פינלנד, ךא אחזור. אם כך הן מרגישות כלפי, אין לי סיבה.

"אז יש לי חדשות טובות בשבילכן ובשבילי," אמרתי לבנות ואז הסתכלתי על יעל "אה וגם בשבילך": "דיברתי עם מולי וביקשתי אישור לצאת אחרי שאני חוזרת מפינלנד! זהו לא תראו אותי יותר!".

יעל נראתה מופתעת "מה זה?! רגע, למה חדשות טובות בשבילי?", "לא, התכוונתי שחדשות בשבילך, התכוונתי שחדשות בשבילך, שתדעי, שלא יהיו לך תכניות עלי". אבל היא לא השתכנעה והמשיכה לחקור, "מה נפגעת?!" שאלתי. היא ענתה בחיוב ובירברה על למה לא הודעתי לה ואיך מולי קשור בכלל.

המסקנה הייתה כמובן שאין מה לעשות, לא נותר זמן והבנות מתעבות אותי לא פחות ממה שאני אותן אם לא הרבה יותר. כל אחת רואה את הדברים אחת ואני נותרתי כמו תמיד לבדי, נלחמת בכולם.

הלכתי לטברן, הפאב של עידן, שתיתי פאוליינר, הבירה הקבועה.

עברו כמה ימים שקטים. הייתי צריכה לדעת שמדובר בשקט שלפני הסערה.

יעל רצתה לדבר איתי.

"מה הקטע?" היו המילים הראשונות שיצאו לה מהפה. ידעתי שזו לא תהיה שיחה נעימה עוד לפני כן. "מה הכוונה?" שאלה. "מה הקטע שאת עוזבת עוד שבועיים?!" "א-" "למה לא עכשיו?" "-" "לא טוב לך פה, למה למשוך את זה" סוף סוף היה רווח מספיק גדול שאפשר לי לדבר- "כי אני לא רוצה לעזוב עכשיו" "אין טעם שתישארי" "מה את רוצה, שאני אעזוב עכשיו?" "לא, אני רציתי שתשארי עד סוף אוגוסט כמו כולם".

(אגב ההורים דיברו עם מנהל המחוז דורון ניסים וסיפרו לו על תאריך הגיוס, ועל זה זרע לי ועל השיחה עם מולי).

אני לא מעוניינת להשאר עד אז. היא החלה שוב לברבר, כמה אני לא לויאלית, שאין לי כבוד, ואיך אני כל פעם מחדש יורקת לה בפרצוף ואיך אני לא פונה אליה אף-פעם (תראו מה קורה כשאני כן- היא מצדדת בכולם חוץ ממני). היא לקחה פה משהו אישית ללא ספק, כמו שהיא תמיד עושה. "את מדברת עלי כאילו אני חלאה!" אמרתי בשוק " לא חלאה, אבל.." (משהו שאני לא זוכרת).

תמיד הייתי לוקחת כל דבר שאמרה ללב. הייתי מרגישה רע עם מה שאמרה והייתי שמחה כל-כך כשהייתה גאה בי. התאמצי והשקעתי ועבדתי טוב. אבל זה לא מספיק כי לה בכלל חשוב הקומונה, הלהיות תקוע אחד בתחת של השני. אבל הפעם, הפעם לא היה לי איכפת, שמתי, תסלחו לי זין ענקי על כל מה שהיא אמרה, והיה לי חיוך גדול בעיניים, *אין לה איך לדפוק אותי יותר, היא עכשיו נאבקת למצוא איזה משהו בשביל סיפוק אחרון* חשבתי. כל מה שאמרה כמעט גרם לי לצחוק, איך היא יצאה מדעתה, ואיזה שטויות היא מדברת. לשם שינוי המילים שלה לא היו תורה קדושה, אלא משהו כמו "פפפפפפפפט".

היא הציבה לי 2 אופציות, לסיים בסוף אוגוסט או לסיים בו ברגע.

השיחה נגמרה בזה שסיימתי את שנת השירות. פשוט כך. שבועיים לפני המועד.

היא החלה לעשות שיחות טלפון לכל העולם ואחותו, אני התקשרתי לספר להורים איך באופן כה מגוחך התגלגלו הדברים. אולי התפרצה אצלה סכיזופרניה בגללי, אולי התמוטטת עצבים בעקבות זה שלא שולטת בי כמו בובה על חוט כמו שהייתה רוצה.

לאחר שסוף סוף סיימה, בקשתי ממנה בכתב, הצהרה שהיא אינה מעוניינת שאמשיך את שנת השירות יותר. "אני לא מוציאה אותך, את מוציאה את עצמך" היא אמרה לי. "לא... אני לא מוציאה את עצמי כי אם זה תלוי בי, אני מסיימת עוד שבועיים". "לא, אמרתי לך, או בסוף אוגוסט, או עכשיו". "אני קיבלתי אישור ממולי לצאת עוד שבועיים- לא עכשיו" ואז היא התפרצה "מה! מה את בכלל מבקשת ממולי! מולי אין לו את הסמכות הזאת בכלל! אם את בכלל בן-אדם את צריכה לפנות אולי!..." "טוב."

אחרי שקיבלתי את החזרי ההוצאות שמגיעים לי, היא אומרת לי בנועם כאילו נותנת צ'אנס אחרי שהבינה שלא מזיז לי מה שאומרת, בנימה של רעיון מקורי "מה דעתך להשאר עד סוף אוגוסט?". "לא" אמרתי ויצאתי החוצה, התקשרתי למולי. סיפרתי לו את המאורע.

באופן מפתיע ביותר, קיבלתי סטירה בפרצוף. הוא ענה שראשית, באמת אין לו את הסמכות הזאת, ושהוא בכלל לא זוכר שיחה כזאת איתי. הוא אמר שהוא זוכר שאמרתי שאני מתגייסת ביולי וביקשתי חופש לפני הגיוס. אמרתי לו, שזו הייתה שיחה ישנה יותר ואני מדברת על השיחה האחרונה, בה סיפרתי שדחו לי את הגיוס, ואני מבקשת לצאת קודם. מסתבר שהוא שכח, או השכיח לחלוטין את השיחה ומבחינתו מעולם לא התקייימה, כי לא יכול להיות שאמר דבר כזה, כיוון שאין לו את הסמכות.

מה קרה? כנראה שיעל ביררה וגילתה שבאמת אין לו בסמכות, התקשרה אליו, הוא הבין שטעה ולכן הכחיש הכל ואמר שלא היו דברים מעולם. לו רק הייתי מקליטה את השיחה. כמה זה עצוב, בחיי.

אוקיי, עוד אחד עכשיו נגדי, מי יכול לעזור לי, מנהל המחוז, דורון ניסים. הוא עזר לי בעבר.

חייגתי אליו. התחלתי לספר לו את הסיפור. עוד לא הייתי קרובה לסיום הסיפור, והוא התנפל עלי שמה אני רוצה, למה אני בכלל הולכת למולי. שאלתי אותו, "מה, גם אתה עכשיו נפגע?!" "בטח!" והתחיל עם זה שהם עזרו לי! והזיזו את העולם בשבילי, ונתנו לי, והביאו לי 5 כרטיסי טיסה שלא מגיע לי - שבעצם כן הגיעו לי, כי הייתי צריכה להגיע לקורס שלהם בכרמל כל פעם מוקדם בבוקר לכן אישרו לי טיסות, הרי יתר הבנות מקבלות כל חודש טיסות הבייתה, כי הן לא גרות קרוב כמוני, אני קיבלתי טיסות לקורס שהיה רחוק. קיבלתי אישור עוד כשהיה מנהל אחר ולקח להם איזה 8 חודשים לתת לי החזרים! פתאום לא מגיע לי?! הוא אמר שאם אני רוצה את העזרה של מולי, אז ללכת למולי, ולא אליו.

"מה את רוצה?!" הוא שאל.

"כלום! תודה רבה על העזרה אני לא רוצה יותר כלום!"

(אה, אגב, יעל גם התעצבנה שאני אף פעם לא פונה אליה עם הבעיות וכשביקשתי הצהרה, היא פתאום אומרת שאם יש לי בעיות, לפנות לדורון - היא מעוניינת לדעת על הבעיות, היא לא באמת אוהבת להתמודד איתן).

כמו שחשבתי, יעל עשתה לדורון שטיפת מוח, סיפרה לו את הצד שלה, את צד הבנות- והצד שלי נשכח שם, הוא אפילו לא טרח להקשיב עד הסוף.

הוא איש טוב, מאוד נחמד, קשוב ואדיב- עד שצריך להתמודד עם האאוטקאסט.

אנשים יכולים להיות חברותיים ונחמדים וטובים מאוד - כי זה נוח. ברגע יש מישהו שכולם נגדו, יהיה יותר נוח לשתף פעולה, לזרום ולהעיף אותו, כי אין לו את התמיכה והוא חלש, ולא יוצא רווח מלהיות נחמד עליו. זהו טבעם של הרוב.

וכמובן שהרבה יותר רווחי לו להיות לטובתה, מכיוון שהיא עוד תעבוד שם הרבה שנים, ואני גם ככה מסיימת. מה שבטוח, שאני לא אחזור.

רשעות הטבע והגנבים. עכשיו הכל מובן.

כך יצא שסיימתי את שנת השירות כשאף אחד בעמדת כוח אינו מסייע.

הטיול סיום לגולן, טיול מים שאמור היה להיות נחמד- לא הורשתי לצאת אליו, אחרי פאקינג שנה של התנדבות, והשקעה.

מועדונית הרווחה, ילדים בכתות א' עד ג' שאני מעבירה להם חוג טבע פעם בשבוע, נותרו לי 2 מפגשים איתם, מפגש בנושא דגים ומפגש סיום.

ביקשתי לפחות לסיים את המעודונית, "לא! זהו! סיימת!" היא ענתה. מבחינתי זה לא בא בחשבון, רק שלדאבוני, לא הספקתי לסיים את ההדרכה לגמרי ותכננתי ללכת למשרד מחוז, שם אני איני רצויה יותר.

לכן הגעתי אל המועדונית, לשם שינוי ללא מדים של רשות הטבע והגנים. הילדים הבחינו שמשהו לא בסדר? למה את בלי החולצה? מה קרה? מה עושים היום?

סיפרתי להם שסיימתי באופן מפתיע מוקדם יותר, ולכן אני אאלץ להפרד מהם. הכנתי לכל אחד ברכה אישית עם מדבקות זוהרות וסוכריה על מקל. פרסתי עוגת שוקולד טעימה, שיחקנו משחקים ועשינו סבב של מה שהם הכי שכרו והכי אהבו. הם העלו כל מני דברים, ולבסוף אמרו הכל, הם אהבו הכל.

הם רצו שאחזור, כי להם לא יצא להפרד ממני כראוי. קבענו לשבוע אחרי, כרגיל.

שיחקנו את כל המשחקים שהכי אהבו, אכלנו שוקולד והם נתנו לי אלבום יפייפה עם ציורים מושקעים וצבעוניים שציירו וברכות מרגשות מאוד, וכמה תמונות מהטיול בעמודי עמרם.

המדריכות אמרו לי שהייתי יוצאת מן הכלל, שהילדים ממש אוהבים אותי, וכל יום שואלים מתי אני באה, ונהנים, וכל הזמן רוצים לשחק את המשחקים שאני מעבירה להם,  שהייתי קשובה, אוהבת, מעניינת ואהובה עליהם. הם פשוט הרעיפו עלי כל-כך הרבה מחמאות שארגיש מתנשאת אם רק אכתוב פה הכל. המדריכות נהדרות והילדים ממש חמודים.

הם ניסו לשכנע אותי לחזור, ורצו שאשר, וביקשו שאגיע בשבוע הבא. סיפרתי להם שבשבוע הבה אני בפינלנד וביקשו שבכל זאת אבקר אותם ^^. הם חסמו לי את הכניסה, והחזיקו לי את הידיים והרגליים ולא רצו לתת לי לצאת. הם אמרו שלעולם לא ישכחו אותי ואני אמרתי שאשתדל לבקר.

גיליתי שעד היום יעל לא הודיעה בכלל למועדוניות או לאשת הקשר מהמתנ"ס שסיימתי. אם לא הייתי טורחת להודיע בעצמי שסיימתי, אם לא הייתי מופיעה, האשמה והכעס היו נופלים עלי, על זה שאני לא אחראית להודיע שאני לא אגיע, שעזבתי בלי לומר מילה, כשבעצם, לכאורה נאסר עלי להמשיך, ואני פשוט מצאתי את עצמי עם מחוייבות אישית לילדים.

אני חייבת לומר שכל השנה שברתי את הראש בהכנת שיעורים בשבילם והיה לי מאוד קשה. אבל כמה שהילדים קשים. הם פשוט כל-כך חמודים והם ממש ריגשו אותי. תמיד הייתי מגיעה 10 דקות לפני הזמן. אני שונאת שמאחרים לי. אני שונאת לאחר.

אני אשתדל באמת לבוא לבקר אותם.

ואגב, לא הייתי לגמרי לבד. בר תמיד היה פה לצידי, למרות שהוא היה חלק מהבעיה (של הבנות ויעל). ההורים עזרו לי בלי הרף, והגנו עלי. וגם החיילות, בנות אותו הצוות, תמכו בי, וראו שאני נאבקת לבד בסיפור וצידדו בי. לצערי זה לא הספיק.

אולי הפסדתי במאבק, אבל הנה הסיפור, מנקודת המבט שלי, שהעולם ידע... גם אותו.

נ.ב. החיילות יזמו לי מסיבת פרידה ביום ראשון. כשיצאתי מהמועדונית, ראיתי את אחת החיילות "נפגש היום?" שאלתי "מחר.." "מה?! אני הבנתי שזה היום!" "לי ידוע שזה מחר, תשאלי את *מי שארגנה*". התקשרתי אליה מאוחר יותר. מסתבר שהם לא יכולות באותו יום. נהדר, פעם רביעית שלא מודעים לי על מפגש שהתבטל, רק חבל שהפעם זה מיועד בשבילי, וופס, לא אמרו לך שהתבטל? זה נדחה ליום למחרת, אך גם זה לבסוף כשל, מסיבת הפרידה תהיה הרבה זמן לאחר הפרידה, לאחר שאחזור מפינלנד.

בטח כבר יהיה לי רשיון נהיגה עד המסיבה.

דיברתי עם Chrigel בטלפון, ועכשיו אני יודעת סוף סוף איך לבטא את השם שלו! זה יותר כמו חריגל אבל לא בדיוק. כריגל. נמ. אין לזה ממש אות בעברית. אני יכולה לבטא את זה, ואתם כנראה שלא ^^

בכל אופן הוא אמר שהוא יישמח ךפגוש אותי, והוא מנסה להשיג לי כרטיסים חינם ל-TOP! פסטיבל המטאל בהלסינקי! כלומר, שאהיה אורחת ^^ יש לי שם חברים, בפינלנד ככה שיוצא שאני מוציאה רק על טיסות ונסיעות.

הוא אמר שאם אגיע הוא ייתן לי את הדיסק החדש מתנה ^_____^

איך הכרנו? עוד כשהיו להקה מחתרתית ולא מוכרת, דיברנו במייספיס, ולאט הם הפכו למאסטרים של פולק :)

קצת תמונות מהשנת שירות

אני - נראית קצת צ'אבי OO, אוריקה - אורי, נייט- נתנאל וג'ן - ג'ניפר

הפריצה לטקסס ראנץ':

הבלשית...

אורי רוצה לכרות לי את הראש עם ענף בעודי מתאפצת

אלברט הבין שזה לא יעבוד אז לקח אותי לחבל התלייה

אהההה!

wanted, ms beautiful hair

נמ?

בביטלס, הפאב החדש, פאב חמוד, אבל מחירים, פי 2 מיתר הפאבים! מעט לפני 18. מצחיק, נכנסנו ביום שישי בלילה כשהם בעיקרון מכניסים מ-23

אני, למעלה, נייט, למטה, ג'ן, ואוריקה - ברגעים מוזרים

אני שמחה! ואפרין- כנראה גם...

תמונה יפה, אני, ג'ן ונועה

אני?! שי, הנורמאלית, הדריכה אותנו בקורס האזורי, מדהימה, ונייט, ?!!

תמונה ביזארית, אני, שי והחזה

ג'ן, אני, הבוסית- יעל, שי, נייט, ואוריקה

היו עוד מלא תמונות, אבל אין לי כוח להקטין ולהעלות את כולם.

OMG I'm so addicted

תראו כמה פוסטים כבר עשיתי החודש!

חשבתי לכתוב פוסט ליום-כדור הארץ, הופתעתי לראות שזה הנושא החם, אנחנו מארגנים הפנינג ממש מגניב בחוף אלמוג, מטעם הרשות, אבל מי רוצה לכתוב על זה. פשוט תבואו

Infernity

בזמן האחרון, ממש טוב לי, הבנות שאיתי נהדרות, הבוסית שלי נראית די גאה בי, המשובים שלי היו מעולים ומעבר, עד כמה שזה אירוני, הפעילות שעשיתי על השואה הייתה טובה מאוד, והבוסית גאה בי, התקבלתי לתפקיד שרציתי במודיעין חיל האוויר, והבוסית ממש רוצה שאקח חופש, וחשבתי לנסוע לפסטיבל השנתי Wacken Open Air שבגרמניה, שנראה לי אדיר, ואפילו In Flames יהיו שם, וגם Tristania ו- Amon Amarth ו- Turisas ו- Epica ו- DragonForce ו-Lacona Coil ו-Enslaved ו-Hammerfall ועוד!!!

מצאתי אפילו איך להשיג כרטיס, כשפתאום נפל לי האסימון... אם באמת עברתי למודיעין ח"א, זה אומר שאני מתגייסת ביולי כבר, וזה אומר שאני לא יכולה לנסוע ל-Wacken...

חשבתי ללכת לפחות ל- Paradise Lost בת"א, ואולי לפסטיבל אירופאי אחר ביוני.

יש בהלסינקי פינלנד את Tuska Open Air בין ה-26 ל-28 ביוני שזה הרבה פחות טוב, אבל יש את Eluveitie ויש את Ensiferum עם הסולן של Norther ויש את Immortal, אה ואת Calisto. אבל זה אומר לטייל קצת בפינלנד, שזה מגניב, ואמור להיות שם מכירה של כל מני דברים נדירים מגניבים, ובכלל זה פינלנד. חוץ מזה, זה אומר לפגוש את Chrigel :)

מחר הוא ייתקשר אלי.

יש לי בפינלנד חברים, ככה שיש לי גם מקום לישון...

אה. אני כבר חשבתי מספר שנים על קעקוע שאוכל לעשות, שיהיה לו ערך סנטימנטאלי, איזה סמל שעליו לא אתחרט, וחשבתי לעשות על העורף את הסימבול של ה-Evenstar.

אה, ציירתי על זה כדי שלא תשתמשו בזה.

בכל אופן, בלי האפור באמצע.

חשבתי אולי לתת לעצמי עד סוף שנת השירות, לראות שאני לגמרי בטוחה.

מי שלא ראה שר הטבעות או קרא את הספרים, עשו זאת. זה מסמל איזושהי דילמה (ניגוד ערכים) בין שתי ערכים מאוד חשובים לי, אהבה מול חיי נצח.

וסתם שיר ממש ממש ישן שלי, בו נתקלתי

אצילה

כיין ישן

הנשמר במרתף

שיקוי אהבה נושן

מריח שכרה נוטף

מתיקות מטפטפת

עתיקה דיה להטיף

מלכים כבקטיפה עוטפת

לשאת דמם תציף

תשמח לבבות

תבשם אמת לאמר

תחפש המחפש טהורות

אשר ילגום עד הטעם המר

Infy

לאחרונה דווקא די טוב לנו, כך אני מאמינה. לי לפחות טוב.

אני לא יודעת איך זה קרה, מה בדיוק גרם לזה.

אני לא יודעת לגמרי who's secretly lurking here... אולי זה מה שקרה, אבל קשה לי להאמין.

מה שלא יהיה, כרגע טוב, אני מעדיפה לשמור על זה סטטי.

אולי זה ההבנה לצורך שלי בריחוק קל, אולי זה הרצון הטוב והתמים לפתוח דף חדש ואולי זה קומץ הזיכרון הטוב מהעבר...

אני מקווה שיישאר ככה.

למרות הריחוק הקל בניסעת האוטובוס, המעט שהיה היה נחמד.

ועכשיו ניכר כי זה לא סיפור שאני הולכת לבר עד עשר.

אולי זה איפשהו האדישות, קור הרוח or even the slight of revealed arrogance that made it so, מקווה שזה יישאר כך.

מה שלא קרה, תודה לכן...

אה כן, מתנצלת על השילוב המוזר של האנגלית, פשוט לא מצאתי דרך טובה יותר להתנסחות.

התחלתי לעבוד על ציור עכשיו, הוא עוד ממש ממש לא גמור, יש לי עוד הרבה לעבד בו, אבל רק שתראו.

אולי אתן לכם לקנות את האפשרות לקעקע את עצמכם עם זה ^^

אז מה דעתכם על השדה\סקיובוס שלי?

שמתי לב שמעבודה לעבודה, היא נעשית חלקה יותר...

אה כן, מתנצלת על השילוב המוזר של האנגלית, פשוט לא מצאתי דרך טובה יותר להתנסחות.

מי מגיע עוד שעה לטברנה? תביאו טיפים איתכם, יש ברמן שמוכן לשים מטאל D: קוראים לו בוק.

חידה. איזו חיה, גם אם נחסל את כל הפרטים שלה- עדיין תוכל להיווצר שוב?

תחשבו על זה, אל תזרקו לי תשובות שאתם יודעים שזה לא באמת נכון. יש לזה תשובה חד משמעית.

Me.

היה לי ממש נחמד לפגוש את איליה, האחד. ראיתי אותו יום לפני כנס רשותי שהיה לי.

אני חושבת שנסעתי איזה 10 פעם לפחות את אילת תל-אביב באוטובוס מתחילת מרץ.

וסתם, לתת נפח לפוסט, שיר שכתבתי לפני כמה שנים טובות:

The Blind Scribes

והנה השניות עוברות להן לאיטן;

תקתוק השעון מתחזק עם הזמן...

השעה עתה הגיעה ויכולה אני לברוח

הזמן ממשיך לרוץ -

                   אך לקום,

         כבר אין לי כח

                   הזדקנות.

מה אם אמשיך לחכות, שדברים יקרו, ואז, בשלבים יישומיים, לאחר שכל מה שחיכיתי שייקרה כבר קרה, כבר יהיה מאוחר מדי בשבילי, וחסר פואנטה.

או מה אם עד שנמצא פתרון להזדקנות, אני כבר אהיה אחת.

רע לי. ואני לא עושה עם זה כלום. אני רק מחזיקה מעמד. כמו תלויה על ענף שברירי מעל תהום. לא ברור מה ייקרה קודם, ידיי יחלשו ואני אפול או שמה הענף פשוט יישבר. כי ברור שלא אחזיק מעמד פה, עד שהכל ייגמר.

ואין מי שייחלץ, זה הכל בידיים שלי. צריך רק לקחת יוזמה ולטפס למעלה, גם אם זה אומר להשאיר מאחור את כל התיק עם הדברים החשובים שהיו יכולים לבוא איתי במצב אחר, במצב שבו הכל יכול להגמר, או אפילו למטה, אם צריך.

"העיקר להשאר עם מה שחשוב, הכל חוץ מהחיים".

יש בי צורך לעדכן באופן כפייתי, מחכה לאיזו תגובה, כאילו שזה מה שיוציא אותי מזה. הבלוג הזה זה כמו סמים. אני מכורה אליו, זה הפורקן שלי ודרך ההתמודדות שלי, למרות שהיא לא יעילה ואף מזיקה (כמה זמן זה לוקח, נגיד עכשיו יכולתי לישון או לפחות להכין הדרכה) וזה מכניס אותי לאשלייה שזה באמת עוזר. כאילו אלוהים יגיב לי כמה שאני בסדר ואיך הכל ייסתדר.

עדי, למה את מחכה בדיוק? תעשי עם עצמך משהו.

כשאין לי מה לעשות, או יותר נכון כשלא בא לי לעשות, שזה רוב הזמן, אני אוכלת, או כותבת פה. אני רוצה להגמל מהתדמית שהדבקתי לעצמי של המעדכנת הכפייתית, אבל זה לא בראש מעייני.

אם משהו היה מונע ממני להכנס לדירה שלי ולהרגיש בה כאילו היא לא באמת שלי או סתם להרגיש בה לא בנוח, לא רצוייה או לפחות רצוייה פחות מהאורחים האינסופיים שמגיעים אלינו יום ולילה ונראים מתאימים יותר לדייר פה ממני, ואני שלא רק לא יכולה לארח, גם לא מרגישה בנוח להכניס את עצמי, אם משהו היה מונע ממני להרגיש ככה, לא הייתי מתמרמרת בפוסט כפייתי עכשיו. 

אני מנסה לבלות פה עכשיו כמה שפחות. וזה מה שייצר את הבעיה מלכתחילה, אבל עכשיו המצב שונה. עכשיו אני לא פה לא רק כי יש לי דברים טובים יותר לעשות, אלא כי רע לי פה. ממש רע לי.

כשהן יוצאות, ואני ממהרת כמו מטורפת להיות ב-10 בלילה על הדקה בדירה, כאילו היא הייתה אוטובוס שעוד שניה יברח לי, אני מרגישה לא בנוח לצאת, כי הן בטח ביקשו אישור לעצמן ולא לכולן. ואני לא יודעת מתי יחזרו ואם הן בכלל ביקשו אישור.

מצחיק שהבעיה עם האירוח נבעה מכך שלשותפות יש בעיה עם זה. ועכשיו, את האישורים צריך לקבל מהבוסית, ולא מהשותפות. אז הן יכולות לבקש לארח, וכמובן שלא ייסרבו להן. מי אמר שלי נוח עם זה.

אני כבר ישנה מלא זמן על הספה כי על הזין שלי לסדר את המיטה שלי ואת האזור שלי, אני כבר דחוף צריכה לכבס... למה אני מתעצלת? זה לא ענין של עצלות. פשוט לא בא לי לעשות את זה כשהן ליידי, ועד שהן לא ליידי- למה שאהיה בדירה?!?! אין מי שיחזיק אותי פה ברצועות הלשנה בלתי נראות שאוחזות אותי חזק למקום וממגנטות אותי לשולחן הסעודה בכל פעם שמישהי אוכלת.

ואז כשבאים לי כל יום אורחים שלא שאלו אותי בכלל אם זה בסדר, ובלי מילים מעיפים אותי מהספה שלי, אני מוצאת את עצמי כותבת פוסטים מטופשים שנשמרים בטיוטא ולא מתפרסים, רק כדי שאוכל לחשוב איפה אני בעצם יכולה לישון, כי גם אם הייתי רוצה לסדר את המיטה באמצע הלילה, הבנות לא- כי הן יתעוררו ויבקשו שאעשה זאת מחר.

אני אדם טוב אם כשהן מדברות שעה בטלפון או קוראות ספר עם אור דולק כשאני מתה מעייפות והן שואלות מדי פעם אם זה בסדר ואני אומרת כן? לא נראה לי. סתם לא נעים לי לומר לא!

מפריע לי שהמוח שלי מתבשל ומייצר תאים לא נחוצים כל לילה בו המיטה מסודרת, מתחת ל-3 מטענים וטלפונים.

מצחיק אותי ששואלים אם זה בסדר שאישן על הספה כשאני רק חיכיתי שיפנו לי אותה.

מרגיז אותי שהשתמשו לי בקרם האורגני בלי אישור, ועוד בהרבה ממנו, כנראה יצא יותר מדי והתחילו למרוח על הצוואר ומה לא, וקלטתי שזה היה הקרם שלי אחרי שראיתי שהתרוקן קצת כשאני לא פתחתי אותו. כל זה, אחרי עניין ההטפה על זה שאני צריכה לבקש לפני שאני משתמשת בדברים. שזה כמובן אחרי שבאמת הייתי כל פעם שואלת ואמרו לי "בטח! מה את שואלת בכלל?".

אני לא יודעת במה להשתמש, במה לא.

לא יודעת איפה הדברים שלי.

הכי אני לא יודעת

למה אני עוד פה???

Sad Inf.

נ.ב. כמה אנשים שאלו אותי מה אני עושה, כל-כך הרבה, ואז כולם שואלים אם טוב לי, ואומרים שהכי חשוב זה שאני מסתדרת עם האנשים, והעיקר אני אומרת שהכל טוב. הכל לא טוב 

מדי פעם, אני חוזרת לאותה בועית ישנה, לבית, שאחרי הכל, כמה שטענתי שיכול להיות טוב יותר, זה עדיין הבית החם והאוהב והמוכר, עם המשפחה שלי, הריח של הבית, המיטה שלי, הפינה שלי, החתול שלי... המקום עם האנשים שאת פרצופם הייתי רואה מדי יום ולא נותנת לכך חשיבות גדולה... הרוטינה שכל-כך שנאתי, היא נראית כל-כך הרבה יותר טוב כשאני לא חלק ממנה, שאני קופצת לבקר. הכל טוב במינון.

פתאום אותם פרצופים חסרי משמעות מתעניינים, שואלים, נחמדים, סקרנים.

חזרתי היום מכנס הרשות של יום המדע. זה נשמע נחמד, רק שזה פחות טוב ממה שזה. לשמוע הרצאה שלמה על כך שהאירוס נמצא בסכנת הכחדה, כל היום לשבת בהרצאות מוקפת אנשים שרובם לא מתעניינים אלא מצטדקים, שותקים ונלחמים בעפעפים שמתעקשים לכסות את העיניים, כל זה בעודי חולה, ומרגישה לא נעים לקנח את האף ולהשתעל כל דקה וחצי - זה באסה. זה עוד אם נזניח את העובדה שקמתי ב-3 וחצי בלילה כדי להגיע בזמן להסעה של 4 ורבע בבוקר שיצאה מאילת אל בית דגן.

גם האוכל שאכלתי היום, רק לחשוב על זה עושה לי בחילה, אז אני לא אפרט.

אני רק אתן לכם שתי טיפים- כל הבגטים המוכנים שנותנים לכם, בכנסים, במיונים לצבא וכל מני- אל תאכלו אותם לעולם, קל וחומר אם אתם צמחוניים, אחרת תופתעו לגלות שבסנדביץ' החביתה יש גם, הפתעה, חתיכות של טונה וכיוב.

ובלי קשר- לעולם אל תאכלו בורגראנץ'\בורגר-קינג\מקדונאלדס. אני לא אפרט אפילו...

חזרתי והגעתי ישר למקום נוסף בו אני לא יכולה לקנח את אפי הדולף, הצגת התיאטרון של התיאטרוניסטים מיב', איתם הייתי עד כתה ח'.

הם היו ממש טובים.

אלו אותם אנשים שיוצא לי לראות מדי פעם, ועושה לי טוב.

אני אומר משהו שאני לא אמורה להגיד, כי זה מוציא אותי די מתנשאת, אבל זה לא הרעיון.

כשהייתי איתם בשכבה, והמצב החברתי שלי היה תמיד תלוי, היה לי די רע. הם היו אז ילדים. אני זוכרת את כל החיים שלי. אני זוכרת את צורת החשיבה שלי מאז ומתמיד, ואני זוכרת איך חשבו כולם במסגרות בהם היינו, בגן, ביסודי... ההבנה של ילדים היא עצומה, אני זוכרת. היינו חכמים כל-כך.

ואז גדלנו, והם נהיו טיפשים. כמו קיסר-הדור, בשלב המעבר מצעיר לבוגר, העיגולים כבר לא עיגולים ועדיין לא פסים, משהו באמצע.

והאידיאולוגיות שלי היו ללעג, ואני ביליתי את רוב זמני לבדי, או אם חברה שיותר התאימו לי, 2 שכבות מעלי.

ואז קפצתי כתה.

תמיד שכבת הגיל המקורית שלי נראו לי כל-כך ילדותיים. היה לי הרבה יותר טוב בשכבה החדשה, למרות הקשיים אם זה שקשה להם לקבל מישהי קטנה וחנונית שכנראה טובה יותר אם היא חושבת שמגיע לה לקפוץ כתה. עדיין הסתובבתי עם חברה משכבה אחת מעל. אבל בשכבה הנוכחית מצאתי חברים ממש טובים, כמו איליה, כמו רון... שתמיד יישארו חברים טובים.

והחברה' מתחתיי, היו את אלו שחשבו שאני סנובית כי קפצתי כתה, והיו את אלו שאמרו לי כמה אני חסרה ואיך אני בערך היחידה הנורמאלית שהייתה בשכבה. הם נראו לי תינוקיים, בעיקר הבנות... עד כמה שאולי לחלק זה ישמע מוזר.

ואז, לאט כשחולפים על פניהם, הצרות שלהם, הם יותר צרות, והאהבות שלהם, יותר אהבות, והכנות שלהם, יותר אמיתית, וכך הכל, חיים פחות בסרט ולאט מתבגרים, לאט אני אומרת לעצמי, אם הם היו ככה מעט קודם, היה יכול להיות לי טוב איתם. לא ממש אהבתי אותם פעם. אבל אני אוהבת אותם עכשיו, מהצד, כשהם חולפים על פני, ולא יודעים או מבחינים בכך שאני בוחנת אותם, ואת צורת הדיבור, ומאזינה לשיחה בעוברי לידם, ומחייכת לעצמי, נאנחת מבפנים, וחושבת, הם התבגרו. איזה יפים הם עכשיו.

ואיפה אני עכשיו, בית-הספר כבר נשכח מזמן, סרגיי, המורה האדיר לפיזיקה הוא המורה היחיד שמדי פעם אני מתקשרת לשאול איזו שאלה, אבל ת'אמת אליו אני באמת קצת מתגעגעת. גם למורה לביולוגיה הייתי מתקשרת לשאול כל מני שאלות לו רק היה לו מספר מפיונרי כמו לסרגיי והייתי זוכרת אותו.

גם בשנת שירות אני מרגישה קטנה, כאילו אני עדיין בגיל של יב', למרות שאני כל-כך מאושרת שסיימתי עם זה ולא לרגע אחד מתחרטת.

אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי, שעברתי את הגיל לו חיכיתי כל כך מהבת-מצווה, הגיל שהרגשתי שעברתי למשך כל- כך הרבה שנים... להזכיר לעצמי שאם רק ארצה, אוכל ללכת לסופר, ולקנות לעצמי שישיה (רק שאני לא אהיה בוק ואבזבז את המשכורת שלי על זה).

אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן, שאני כבר אדם בפני עצמי, גם בפני החוק.

אני צריכה להזכיר לעצמי, כי לא באמת מרגישים שונה.

אני צריכה להזכיר לעצמי שזו כבר לא בעיה להתלוות עם חברים לפאב ולדאוג שאולי ירצו ממני תעודת-זהות.

המחשבות שלי יכולות להיות מאוד בוגרות, מורכבות, ריאליות... הן תמיד היו! עוד כשגרתי בהולנד., אבל הרגש... הרגש שלי עד היום (או בעיקר היום) משתולל כמו ילדה בבוץ, כמו הטום-בוי שהייתי לפני שנהייתי אישה.

איפשהו תמיד אשאר ילדה.

מבפנים אני עוד ילדה.

ובלי קשר, עידכנו אותי שלהקת הפולק המעולה Eluveitie העלתה שיר חדש למייספייס. מייד סימסתי לסולן Chrigel, לשאול  אם אני מריחה אלבום חדש, והוא אמר שכן!

האלבום יהיה אלבום אקוסטי הנקרא Evocation I - the arcane dominion . אני בטוחה שהם לא יאכזבו. אני עוד משתדלת לעודד את Chrigel להגיע לארץ, לצערי הוא לא אחראי על המקומות בהם הם מופיעים והלוז לשהם די עמוס, אבל היי, הוא הזמין אותי לבירה בזמנו והוא עוד חייב לי.

אולי אם מספיק יגיבו לי שהם רוצים שהם יבואו לארץ, אני אראה לו מה מחכה לו פה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא ישתף עם זה פעולה.

חשבתי אולי לרכוש חולצה מגניבה http://shop.eluveitie.ch/shirts 

יש לי מייספייס יחסית חדש, לא השתמשתי בו מזמן, כי אין בזה הרבה מה לעשות, אבל אתם יכולים להוסיף. סביר להניח שאני לא אאשר אותכם, אבל אתם מוזמנים לנסות. http://myspace.com/infyland 

ודבר אחרון, תעיינו

6th grade children in an open area are a living hell!

גאד! ההדרכה הכי מתישה שהייתה לי

אבל הדרכתי את האח הקטן של אנטון ^^ חיחי, איזה מותק

looking for hope

-Inf.

חשבון הטלפון שלי שבר שיא, בנוסף, 4 ימים לפני סיום החודש, הוצאתי 500 ש"ח ושמחתי ואז ב-4 ימים לאחר מכאן, הוצאתי עוד 220 ש"ח, שזה מתסכל.

אני לא רואה איך ספרת האלפים עולה החודש, וקשה לי לחסוך יותר מכמה גרושים.

אני גם תכננתי לקנות נגן, אבל עכשיו עם הנייד החדש זה פחות מטריד אותי, יש לי תעסוקה ואפילו קצת פחות מ-1 גיגה מקום למוסיקה, למרות שהאיכות של זה גרועה לגמרי.

זה מה שיש לי, Nokia 3120 Classic

שזה האבולוציה של Nokia 3120, שזה מה שיש לבר:

גם את המצלמה אני מתעצלת להטעין כבר הרבה זמן, ואולי בגלל זה אין לי ממש תמונות חדשות, אבל היי, יש טלפון, הוא רק צריך ללמוד איך להכין לי קפה ולהכין בשבילי הדרכות.

אולי אני יכולה לחסוך למשהו גדול יותר. יש לא מעט דברים שהייתי רוצה לרכוש לעצמי. אולי בהמשך השנה. אולי נקנה לי לאפטופ?

גם ככה המחשב שלי גוסס ואני פוחדת שכל הדברים שבו ימחקו לי ואני אהיה באבל ודיכי עמוק למשך חודשיים ובדיכי בכלל אולי כל החיים, ואז המחשב יוכל לבוא איתי כמו כלבלב חמוד לכל מקום ^^.

או שאולי אני אפנק את עצמי במחוך, שכמובן לא מגיע למחירי הלאפטופ אזל זה כן יקר יחסית למוצר. או מגפיים מגניבות כאלו...

או שפשוט אשתדל לחסוך מספיק בכדי לטוס לאירופה בסוף השנה? האם זה יתכן לי? או שאמצא לי עבודת לילה בחצי משרה באיזו מסעדה, כן בטח.

אני מותשת ולא באמת עשיתי הרבה היום. עבדתי קצת על הדרכה שי לי לעוד שבוע, ויש לי קיבעון מחשבתי. יש לי כל מני רעיונות ואני פשוט לא מצליחה לגבש הכל ביחד למערך מובנה ומסודר.

הש"ש הזאת, שהיא כל-כך קרובה לבית, ולבר ולכל הדברים שאני מכירה, זה כאילו מאפשר לי במידה לחיות את החיים שלי. ככה שמצד אחד זה אישהו מחסום מלחיות אותם לגמרי ומצד שני, זה מאפשר לי בכלל שיהיה לי את זה. אם הייתי עושה את שנת השירות במקום רחוק, בכדי להתנתק, להיות שנה קצת מחוץ לחיים הרגילים שלי, החיים שלי היו חוזרים אלי בסופ"שים בהם הייתי רוצה רק לנוח. אולי לפעמים אני שוכחת שאני לא יכולה לאפשר לעצמי להיות במוד של "חופש" כל הזמן, אני במסגרת, ובתפקיד, וזה רק מקרי שיש לי גישה לחיים הרגילים שלי, ואני לא יכולה להסתכל על שנת השירות כמחסום, אלא הפוך, כשנת שירות שמאפשרת לי את הפתח הזה.

בכל מקרה, ההשקפה הכלכלית על החיים בולטת מאוד מאז שהתחלתי את שנת השירות. אולי אפילו יותר מדי. הצורך הזה בדיונים רבים בענייני כספים לא עושים לי טוב. זה גורם לי להרגיש כמו אדם קמצן ורכושני, כשאם לא הייתי עושה את זה, הייתי losing grap ואם לא היה רסן, הייתי מאבדת בקלות את המשכורת החודשית לגמרי.

האהבה שלי לבתי-קפה ומסעדות לא מקלה על החיים. הכל פה כל-כך נגיש... וכל-כך יקר!

סלט ב-40 ש"ח?! נכון שהוא טעים, גדול ומושקע, אבל...40 ש"ח?

אז אני לא קונה את כל האוכל הקפוא שפעם הייתי קונה על ההורים, וגם לא מברשות שיניים טובות. לקחתי אולי 4 מוניות החודש, שזה ממש מעט והאופניים יעילות יותר מתמיד. לחצות את העיר ברגל כל פעם זה טירוף, אני לא מכירה את מערכת האוטובוסים פה, במרכז זה כאילו יעיל יותר ופשוט יותר. פה אני צריכה ללכת רחוק כדי להגיע לתחנה המרכזית שהיא הכי קרובה לתחנה בה עובר האוטובס אותו אני צריכה בדר"כ לקחת. ההליכה לתחנה, לוקחת כמו הזמן שלוקח לי באופניים להגיע כבר ליעד, הדרך חזרה זה כבר סיפור אחר, בין 35 ל-50 דקות ביום רע מאוד של נסיעה נגד הרוח ובעליות שטניות.

חשבתי לקנות לי מראות לקידון של האופניים. זה ממש מלחיץ לנסוע בשוליים ולקלוט פתאום משאית ענקית שעוברת לידי. התחת כבר לומד להתרגל לכאב שנובע ממושב האופניים, הודות לכיסוי הג'ל של בר, זה לא כואב כמו בנסיעה של היום הראשון את חמישה-עשר הקילומטרים הללו.

אולי אני אלך לעשות שנירקול להתרענן, למרות שאין לי ממש כוח, אז כנראה שלא.

אשמח אם תציעו לי שאלות ברמת כתה א' שקשורות בנושא חורף. תודה.

עדי

"My lies are always wishes

Lies that make me

See beyond the rational

Accept the fate that nothing is meant to be"

- Dark Tranquility (The Mundane and the Magic)

מתי זה קרה? שאיבדתי את המשמעת העצמית שלי? שלקיחת אחריות הפכה לדבר מודע ואף לנטל? מתי זה קרה שהפסקתי להיות מלאך שמושיבים עם הילדים הבעייתים? איך? האם היה פה תהליך או שזה פשוט קרה?

פעם הייתי שמה שעון לשעה 6:30 בכדי להגיע לבית הספר כמעט שעתיים לאחר מכן, ובכל זאת, הייתי קופצת מהמיטה ברגע שהייתי שומעת את הקליק שלפני צלצול השעון. לפני זה, כשההורים עוד היו מעירים אותי, הייתי מתעוררת עוד כשצעדו לכיוון החדר, ואם לא הייתי מתיישבת במיטה, זה רק מכיוון שחיכיתי לנשיקת בוקר טוב.

מאוחר יותר, החלטתי לאכול בריא. לא לדחוף לעצמי ממתקים בכלל. ברגע שלא צורכים את זה מספיק זמן- הצורך בכך נעלם. זה הופך לחוק ברזל, בו עמדתי יפה. ברגע ששכנעו אותי להפסיק עם המשטר הזה, הכל התחרבש וברגע שהגיל נהייה הגיל המתאים, גם התחלתי לעלות במשקל בקצב מטורף, והגעתי למצב שהמותניים של אמי לאחר 2 הריונות צרים משלי (מפתיע הא?) + אני שוקלת יותר מ-50 ק"ג!!

ועכשיו שאני כל-כך מעוניינת לחזור לג'ינסים הישנים, המאבק הרבה יותר קשה. לקום בבוקר זו טרחה.

עבודות, פעם הייתי עושה שיעורי בית בערך באותו הרגע שקיבלתי אותם, ועוד ממשיכה מעבר לכל מה שציפו ממני בבית, כמה שיותר. נהניתי מזה. היום... פפט, הכל נדחה לרגע האחרון, רק לא לעשות. עבודת הגמר, נתנו לי שנתיים. בכמה זמן אני עשיתי אותה? אולי חודשיים.

האם משהו גרם לי להפסיק להשקיע? אולי אף אחד לא שם לב לפני כן? אולי אני פשוט לא הבנתי שיש בזה טעם כי לא העריכו את זה?

עכשיו כשאני לא מציעה עזרה, או מציעה עזרה מתוך נימוס, או עוזרת ומרגישה שאני יוצאת ידי חובה או גרוע מכך, מבזבזת את זמני- אני מבינה שזה דו כיווני. אולי בגלל זה אני נראית מופתעת לפעמים שעוזרים לי. אני יודעת להעריך ולהוקיר דברים. אבל השנים עייפו אותי וגרמו לי להפסיק להשיב באופן הזה. וזה שאני מרגישה הערכה גדולה- זה לא שווה יותר מדי לאנשים. ואולי זה מה שקרה לי. אנשים לא העריכו את המאמצים וההשקעה, שפשוט הפסקתי.

לכן אולי נועדתי לחיות חיים אינדיווידואלים.

אולי בגלל זה, אני אחראית מאוד- אבל רק לעצמי, ולסדר העדיפויות שלי. וכל מה שקשור בעזרה לזולת, פילנטרופיה, אני במצב רע.

אני מניחה שזה ממש לא בסדר. אני מבינה שזה פשוט לא בסדר.

אבל עד כמה רע אני צריכה להרגיש עם זה?

יש גרועים ממני. אבל האם זה תירוץ?

אני לא מאמינה באטרואיזם טהור. אבל אני כן מאמינה שיש איזשהם ערכי מוסר חברתי אוניברסאלים עליהם אני כן מסוגלת להסכים, ואחרי הכל, אני כן רואה את עצמי כאדם טוב.

אני לא יודעת מה יש לי.

וסתם בלי קשר. אנשים ממש מזלזלים ביכולות התפיסתיות של ילדים ביסודי. אני מניחה שזה נכון שאנשים שוכחים איך הם היו כילדים, אבל אני לא רואה את עצמי שוכחת. אני זוכרת את עצמי בתוך ילדה קטנה בגן, וגם בכתה א', וב' וג', וד' וה' וו'.... וכן הלאה. אני זוכרת את דפוס המחשבה. את היופי שמצאתי במורכבות. את הכיף בהבנה של דברים מורכבים. את הסקרנות האינסופית, את העניין, השאלות... כל-כך אהבתי ללמוד, ועד היום. בעיקר בכתות נמוכות שמלמדים בסיס להכל, שאין מעניין ולא מעניין- הכל חשוב. ויכולתי לשאול הכל כמעט, עד שלב מסויים בו נחת עלי הכאב הזה של כתה שלמה מטיחים בי "די כבר לשאול שאלות! אמרו לך שלא לומדים את זה!". חשבתי שהקפיצת כתה תעזור, התקלות באנשים בוגרים יותר. אבל תכלס, מה ההבדל בין ט'ניקים לי'ניקים... אין הרבה הבדל. החברים שלי היו בכלל כתה אחת יותר למעלה. שגם שם בטח הייתי נתקלת באותו דבר.

מפליא אותי שאנשים לא אוהבים ללמוד. לא מסקרן אותם כלום מלבד מי היה עם מי, איפה ואיך.

בכל אופן, ילדים בכתה ו', וד' ואפילו א', יכולים להיות חכמים כל-כך.

יש הרבה מידע שהרוב לא יודע שאני ידעתי עוד מכתה א'.

יש הרבה דברים מדהימים שחשבתי עליהם כבר אז.

אל תפקפקו ביכולות של אנשים קטנים. יש לא מעט אנשים מדהימים כאלו, אנשים קטנים, בני 6.

לפעמים אני רואה אנשים בגילי ואף מבוגרים שמתנהגים בילדותיות, שזה כמובן דבר נפלא, לא הייתי רוצה לאבד את קומץ השובבות, הילדותיות,  הכיף והצחוק... חייב להשאר בכל אחד משהו כזה. אבל יש כאלה שהילדותיות בהם מגעילה אותי. מאין ילדותיות בצורה תינוקית ומטופשת שגורמת לי לחשוב, אם הייתי באה עם קבוצה של אנשים רציניים להראות להם אתה אנשים האלו, הם היו מחמיצים פנים אומרים לעצמם WHAT THE FUCK ARE THESE STUPID CREATURES, הולכים ומרגישים שהם צריכים לחבוט לעצמם על המצח בכדי כאילו להתנצל בשם אותם אנשים תינוקיים על מעשייהם הטיפשיים כל-כך.

יש לי עוד הרבה לומר ומלא דברים שחשבתי עליהם לאחרונה, אבל אין לי כוח עכשיו, וכנראה שגם לא יהיה לי. אז לא משנה. בטח אף אחד לא טרח לקרוא את זה ולא באמת איכפת לכם, כי זה סתם פורקן טיפשי כזה.

אגב. אני לא סובלת שמסדרים לי את הדברים בלי לומר לי. ביליתי שעה וחצי בערך בחיפושים אחר הדברים שלי בדירה וגם את הדיסק-און-קי שלי לא מצאתי ובניתי עליו חזק לסופ"ש. מרגיז אותי ממש!

וגם כן מרגיז אותי שיש רק 2 מפתחות לדירה ל-4 בנות, כשאיכשהו יוצא שאני תמיד צריכה לרוץ ממקום למקום בכדי להשיג אותו ולתת אותו למי שצריך, וזאת גם מכיוון שאני לא יכולה להרשות לעצמי להשתמש בשירות מוניות, כי אין לי כסף ואף אחד לא מחזיר לי על מוניות נאדג' כאלו (+אני שוכחת לבקש קבלות לפעמים גם ככה, כשהנהגים מצליחים לתסכל אותי במהלך כל הנסיעה ואני רק חושבת על לצת מהמונית).

מזל שיש לי אופניים, גם ספורטיבי, גם ידידותי לסביבה וגם חוסך לי כסף ומאפשר לי לנוע יותר מהר מברגל.

ברגע שאדם אחראי- לא שמים לב לכך, לא משנה כמה מורכבים ההליכים שצריך להשקיע את המאמץ בשבילם- אם התוצאה הסופת פשוטה. שמים לב רק לפאקים, ורק אותם זוכרים. ככה זה גם איפה שאני גרה. אנשים טובים יכולים לעשות פה דברים מדהימים, כל חייהם, אבל יזכרו אותם על הפאשלה שעשו ולא יסמכו עליהם יותר. צריך לעשות משהו הרואי מטורף בכדי שיבחינו. זה מגוחך. אולי בשביל זה פתאום בא לי כל-כך להיות חובשת. להרגיש טוב עם עצמי על זה שעשיתי טוב להרבה אחרים. וסתם כי חיים הם ערך עליון עבורי. חבל שאני פוחדת ממחטים. חייבת להתגבר על זה.

-Inf.

בסוף זה כן היה אותו אחד והוא באמת לא הגיע, רק שאמא משתמשת בשם משפחה ואני בשם. (בהקשר ל-2 הפוסטים האחרונים). לא משנה.

היום נסעתי לחוף באופניים, אני לא סגורה על כמה קילומטרים זה אבל לקח עשרים דקות אולי טיפה יותר. הגעתי לחוף ולא היה בו אף אחד. כמובן שהיה נעול. הרשיתי לעצמי להזדחל פנימה בתור עובדת רשות באותו מחוז נטולת מפתח. היה לי חם. הלכתי לגשר לעשות שחיית בוקר היה שם מישהו, שהשאיר את הסנדלים שלו על הגשר. פניתי אליו כדי לשאול אם הוא נכנס דרך השער או שבא בשחייה מחוף אחר. הוא לא ידע עברית או אנגלית, אלא רק רוסית. למזלי עוד 2 רוסים שיודעים עברית בדיוק הגיעו מחוף אחר. תיקשרתי איתו דרכם ושאלתי אם הוא בא בשחייה או מהחוף הזה. הוא ענה שמהחוף. אמרתי לו שאסור, החוף הוא בתשלום. הוא שאל מתי החוף נפתח. אמרתי לו שבשעה 9. המתרגם אמר שאם הוא נפתח ב-9, האם הוא לא יכול לבוא קודם ולא לשלם? אמרתי לו שלא, החוף סגור ואפשר להכנס אליו רק בזמן פתיחה. המתרגם שאל אז איך הוא נכנס. ואל, doh הוא טיפס מעל הגדר. הבחור הרוסי אמר שהוא לא ידע ושהוא הולך, והלך.

מלחיץ אותי לצלול בלי משקפת בים, כי אני רואה כמו מישהו שצריך משקפיים דחוף ככ מתחת למים וקשה לזהות את הדגים ויש לי חרדה מדגים ארסיים או כאלו שמסתווים (כי רובם באמת ארסיים). יצורי ים בדרך כלל הרבה יותר ארסיים מאלו הארסיים ביבשה בעקבות הקלות שבהתחמקות. לדעתי זה גם היה שפל, כי המים היו רדודים אפילו יותר. שזה גם מלחיץ (לא לפגוע באלמוגים שבקרקעית או לדרך או על הקרקע. למרות שהגזמתי, זה איזה 2 מטר). אבל אני בסדר. גם את שנירקול הלילה עברתי בשלום. מצד אחד יש רצון לראות את הכריש לוויתן שמסתובב פה. מצד שני, לא רק שזה בטח מלחיץ, זה בטוח מלחיץ עוד יותר בלילה. כמובן, לא ראינו אותו בסוף.

הנודד נדחה לי. יש לי שבת חופשי. (יש!).

אין לי כוח לכתוב עוד עכשיו, אבל עברנו הרבה.

זה היה פוסט תירוץ לכתוב את המשפט הראשון.

בשביל קצת פיקנטיות.

הידעת?

לא הגיוני שלהורים של נמו ב"מוצאים את נמו" נולד זכר (נמו), בעיקר לאחר שהאמא מתה. השונון נולד כנקבה- תמיד. הם חיים בזוגות או בשלשות בקרבת שושנת הים שלהם (הם לא יכולים לשרוד בלעדיה, לכן גם לא הגיוני שמרלין חצה כך את הים בלי להאכל). השושנון מגיע לשושנה ומיד משנה את הזוויג שלו והופך לנקבה. אם שושנון מגיע לשושנה שיש לה כבר שושנון - הוא יצטרף, וכך קורה שיש זכר ונקבה. לפעמים קורה שמגיע שושנון שלישי. הוא ישאר שם למקרה שאחד מהם מת. אם הנקבה תמות, אחד מהם ישנה את הזוויג לנקבה - לרוב הבוגר יותר.

יש לנו בארץ שושנונים במפרץ אילת. רק שהוא לא כמו השושנון האוסטרלי, הוא פחות כתום אדמדם ויותר חום צהבהב ויש לו רק 2 פסים לבנים ולא שלושה.

השושנונים חיים בסימביוזה (שיתוף) עם שושנת הים. היא מהווה לו הגנה (יש לה תאים צורבים, אל תנסו) ומקום להטיל את הביצים שלהם והשושנונים משתדלים להגן על השושנה, אם תתקרבו, תראו שהקטנים מנסים לתקוף ולנשוך. זה חמוד, אבל אחרי הכל השושנון מרוויח הרבה יותר. הוא לא יכול לשרוד בלי השושנה בעוד ששושנה יכולה לשרוד בלי שושנון.  עד כמה שזכור לי את השושנה אוכלים הדגים ממשפחת הפרפרוניים.

אה, וכמובן יש גם את השיתוף של חמן-פחמן-דו חמצני. יש ברקמות האלמוגים אצות הנחוצות למחייתם, הן זקוקות לפחמן דו-חמצני לביצוע הטמעה, שכמובן יש יותר ממנו בזמן שיצור חי ונושם נמצא בקרבה. והדג מקבל את עודפי החמצן הנפלטים. זניח.

תיקון!!!!!

ני, הם נולדים כולם זכרים, בילבלתי עם הפזיות.

אבל מרלין היה צריך להפוך לנקבה!!

עדי.

[המשך מתסכל לפוסט המתסכל מאתמול]

ואם זה לא מספיק, בגלל הערב חג אתמול לא היו אוטובוסים מעבר לשעה 15:00 חזרה הבייתה. חברים שלנו היו בעיר והתנדבו לקחת אותי כשהם מסיימים- בערך ב-4, 4 וחצי, אולי יותר מאוחר. בסוף הם שכחו אותי והייתי צריכה להטריח את אבא -_-.

גם התברר לי הפקח הטכנאי כן הגיע והוא היה זה שהביא את המפתח. פשוט התבלבלתי בינו לאחד אחר שחשבתי שזה הוא. כלומר כל הזמן שדיברתי איתו, חשבתי שהוא מישהו אחר. עלה לי האסימון רק אחרי שאמא שאלה אם מסרתי ד"ש למי שחשבתי שהוא זה, רק שהיה לו שם אחר.

אז גם הבנתי שפעם אחת פניתי אליו בשם של הפקח הטכנאי בשמורה.

עדי.

NOOOOOOOOOOOOO WAAAAAYYYYY

I spent two hours writing a goddamn post when my interfuckingnet suddenly decides to show me who's the boss, and goes to sleep the goddamn ostrich head!

עד שסוף סוף היה לי זמן לכתוב.... אני לא מאמינה איך זה קורה לי שוב ושוב ושוב (ורק שתבינו, זה לא מונע ממני להמשיך לכתוב ישר אל דף העריכה הוירטואלי של ישרא, הטיפשות).

מכיוון שלא יעניין אותכם הפרטים היבשים, על  5 שעות השינה בלילה, השמש שהופכת את הגפיים שלי לשל ישות אחרת (ושרק אני ובר שמים לב לזה), על המחסור שלי במלאנין שמאפשר לי להמשיך לקבל מטר של שאלות כמו "איך את כל-כך לבנה כשאת חייה פה 13 שנה???", או על זה שיש דברים מעניינים שאנחנו לומדים כמו אסטרונומיה, גיאולוגיה, אלים נבטיים, מקדשים אליליים, אקולוגיה ימית, זאולוגיה, צפרות, האכלת טורפים,פירי נחושת ולחלופין איך הכינו נחושת מתרכיזי נחושת, אלים מצריים, מצרים קדמונים, ציורי קיר, קברים אליליים מהתקופה הכלכוליתית בצורה של אבר מין נשי או עובר עם מצבות המסמלות אלות לכיוון מזרח (השמש העולה והזורחת)  - - לחזק את עיקרון הפוריות, החיים, השגשוג והפריחה בשביל המת שלכאורה נולד שוב בעולם הבא, עולם המתים ועוד.. יש גם דברים פחות מעניינים לטעמי כמו, חלוצים, דארב-אל-חאג', התקופה המוסלמית הקדומה, מוחמד, בוטניקה, 1700 אתרים ארכיאולוגים בחורים שונים ומשונים בערבה ואזור אילת וכיוב' (יש כמה דברים מעניינים בבטוניקה וארכיאולוגיה כמו דברים שלומדים בפיסיקה עם פחמן 15, שיכרון המדבר - זה צמח שאם תשאלו- אסביר עליו, מבני חוכמה מתקופות קדומות, אפילו מהתקופה האיסלאמית הקדומה, ועוד...).... אני יכולה להמליץ לכם לבוא בסוכות לחי-בר יטבתה עם המשפחה או משהו ואולי תזכרו לקבל ממני הדרכה.

(זה כמובן רק אם אתם לגמרי לא יכולים להגיע לאייקון- מהפכות השנה. ממש רציתי להגיע. לצערי ההדרכות נופלות באותו זמן). שיט.

עכשיו (אחרי שבכל זאת שיעממתי אותכם עם סיכום מוזר שכזה),

פרט פיקנטי שיעניין אותכם, יש לכם מושג למה אומרים עם בחורה עם תאווה מינית מופרזת שהיא "נמרה במיטה"?

אתם יודעים איך נמרה בוחרת את בן-זוגה להמשכיות הדור?

בעונת הרבייה, כאשר היא מתייחמת, היא מחפשת נמר, מפלרטטת איתו, מתחכחת בו, והוא, כמו כל זכר ממוצע, מתרגש וקופץ על ההזדמנות. הנמרה החכמה עוד לא ממהרת לבייץ, ובוחנת את ביצועיו. יש לה דרישות גבוהות. היא דורשת 100 פעמים בזמן של 5-6 ימים. (זה אומר פעם בשעה ואם מורידים את שעות השינה... וחתולים ישנים הרבה... ככה שבזמן העירנות- כל חצי שעה בערך).

אם הזכר לא עומד בזה, היא תחפש זכר מוכשר, חזק וסובלני ממנו. כשתמצא את העומד במשימה, היא תבייץ, תזדווג איתו ותביא צאצאים.

(אולי בגלל זה הנמרים בסכנת הכחדה? XD).

בקיצור, גברים, שכל אחד יחשוב, הם הוא באמת יכול היה לספק את הנמרה שלו?

ודווקא לזה אין ביטוי, אבל ידעתם שלאחר עונת רבייה ראשונה, זוג דורבנים ישאר ביחד לתמיד? דורבנים מזדווגים 8 פעמים בלילה בקביעות. ניסו לשים זכר עם 2 נקבות, ומכיוון שלא הצליח לספק את שתיהן (ולא תאמרו שהן דורשות הרבה, הן לא נמרות) - - הן כיסחו אותו ותלשו לו את כל הקוצים.

אז, זכרים יקרים, לפני שאתם אומרים על בחורה שהיא משחקת אותה קשה להשגה, תחשבו על נמרות ודורבניות. כואב כדרבנות לדעת שהקשות להשגה הן אותן נמרות במיטה ;-)

והמושג ראש כחול אם זה מעודד אותכם, בא דווקא מחרדון (כן, חרדון סיני), שבעונת הרבייה, ראשו מכחיל עד צבע כחול טורקיז זוהר, בכדי להקשות על עצמו להסתוות מפני טורפים ו(שוב)-להרשים את הנקבות שהוא עוד חיי... זהו חלק מעיקרון ההכבדה. שוב הזכר מקשה על עצמו ומנסה (שוב) להרשים את הנקבה.

הסיבה שסקס לגברים זה לא כזה ביג דיל ולבנות כן, נובע מכך שנקבות הן אלו שצריכות לסחוב את הצאצאים בבטן למספר חודשים אצל רוב היונקים, להמליט, להניק, לטפל, לגדל - וכל זה הן יכולות לעשות מספר מוגבל של פעמים, לכן תעדפנה גנים משובחים ותבחר בקפידה את בן זוגה, בעוד מטרת הזכר היא להפיץ את זרעו ולעבר מה שיותר נקבות בשביל כמה שיותר צאצאים, ולכן הם לא משהו בוררים את הנקבות לפני שקופצים איתן למיטה.

אולי תמונות בהמשך.

עזבו אותכם, סיימתי את הקורס הארצי של מדריכי רשות הטבע והגנים (כולל גם קמפוס כרמל וניווטים), זה היה 4 שבועות קשים, מעייפים, מתישים, מתסכלים עם אחלה חברה' שאני שמחה שיצא לי להכיר. בלי האנשים האלה, הקורס היה הכי מבאס בעולם, באמת שהאנשים שהגיעו, ברובם הגדול היו אדירים. היו קטעים.

אני שמחה שאני מתחילה עכשיו את הקורס האזורי שיערך חודשיים- קמפוס אילת, ואז השירות.

הבטחתי לעמיתי הרט"גניקים שאעלה את התמונות שיש לי, ויש הרבה, אז כשיהיה לי זמן, אני אעלה.

כרגע יש לי כמה דברים לעשות. כמו ששמתם לב אני מניחה, לא הייתי פה הרבה זמן, ומחשב לא נמצא כרגע בראש מעייני. אפילו את סופו של מיסטר Y, לא סיימתי עקב חוסר פנאי, ואבא קנה לי ספר, The Rose of the World של Jude Fisher, ובר קנה לי עוד אחד, כריש זיכרון של סטיבן הול.

מוזר לי שכולם חוזרים לבית-ספר ואני לא. אני סקרנית לגבי הציונים שלי. אבל משהו בי לא מעוניין לדעת.

אחד הדברים הראשונים ששאלו אותנו, זה, "מה אנשים שרואים אותנו עם חולצות עם סמל של רשות הטבע והגנים חושבים?" נזרקו תשובות כמו "שאנחנו מרשות שמורות הטבע" או לחלופין, "שאנחנו מרשות הגנים הלאומיים", ואז דאגו לתקן ולומר, שאנשים רואים את סמל הרשות ואומרים "אה, אתה מהחברה להגנת הטבע".

החברה להגנת הטבע הינה בענייני שמירת טבע אך לא בעניין שימור גנים לאומיים (הכוללים גם אתרי ארכיאולוגיה חשובים וכויוב'), מה גם הרשות היא היחידה שאינה רק מטיפה אלא בעלת יכולות אכיפה, עם שיתוף פעולה ממשלתי, עם הדרכת טיולים ועוד. לרשות ולחברה אותן מטרות לגבי שמית טבע, אם כי דרך הפעולה היא שונה. לפעמים הדגשים אינם זהים. לא, לרשות אין העדפה של גנים לאומיים על פני שמורות טבע או להיפך, אלא למשל, החברה רצו לנצל את הטבע ליצירת אנרגיה (או למתחכמים מבינינו, להמיר אנרגיה שנוכל לנצלהּ), על-ידי שימוש במשאבי הטבע, ועל-ידי זה לחסוך באנרגייה זמינה; הדבר דרש הקמה של גורמים שפגעו בציפורים נודדות- משהו שהרשות נלחמה להוריד. אז היה בעצם סכסוך על ניצול אנרגיה טבעית (מיחזור אנרגיה, חיסכון, תקראו לזה איך שבא לכם), מול מניעת פגיעה ישירה בציפורים נודדות.

היום יום שיש בערב, ובאמת שלא בא לי על ארוחת שישי קונבנציונאלית.

***

Discover Me Like Emptiness - In Flames

I run this world alone,
A song stuck in my mind..
Are you feeling alright?
Don't mind if you ask me once...

Discover me like emptiness...
A defense for a broken heart...
Still offers a smile to the world betrayed...

Always close to the ...
Disappear with yesterday...
Cure this dream that makes me fall!

Blame me...
Escape me...
It was you who walked away!!
Tie me...
For my sake...
To the dream, that haunts you!

Could never stand the middle,
Want to go far and further...
But something drags me down...
Shapes me...
Forms me... into dillusion...

Always close to the ...
Disappear with yesterday...
Cure this dream that makes me fall!

Blame me...
Escape me...
It was you who walked away!!
Tie me...
For my sake...
To the dream, that haunts you!

As I bank other options,
Make this picture distant..
Signing off..
Leave me alone!
I blur you into, the never!

Always close to the ..
Disappear with yesterday..
Cure this dream that makes me fall!

Blame me...
Escape me...
It was you who walked away!!
Tie me...
For my sake...
To the dream, that haunts you!

תקשיבו לשיר הזה, שיר מדהים.

עדי