אני לא אישה טיפוסית, כל מי שמכיר אותי קצת יוכל להעיד.
אני מאוד טומבוי באופי, אני לא אפרט... ובכל זאת, אני אישה לטוב ולרע. ואפילו מאוד רגשנית. לצערי או לא אני שומרת את זה לרוב בפנים. לפחות את הדברים הרעים.
עד שאני חוזרת לכאן.
כל כך הרבה לחץ, מחוייבויות, דברים שאני צריכה לעשות, דברים שמצפים ממני לעשות, שאני מרגישה שאני לא יכולה לעשות דברים שאני באמת אוהבת ורוצה, ואני לא מסוגלת להתחיל עם המטלות אז אני סתם מבזבזת את הזמן במחשבות עגומות על כל הדברים שאני אמורה לעשות ולא עושה, כשבזמן הזה יכולתי כבר לעשות כל כך הרבה דברים ש*אני* רוצה ואולי להרגיש יותר נינוחה לגבי המטלות.
זה אוכל אותי כמו חומצה מבפנים, אבל אני פשוט לא מסוגלת להתחיל. אני כל כך פחדנית לפעמים.
אני רוצה לקרוא, לסיים כבר את טורמנט, ללכת לשחות, לכתוב מוסיקה, לצאת לרוץ, ליישם כל כך הרבה רעיונות לציורים, צילומים, שירים, כל כך הרבה אלבומים שרציתי לשמוע ועוד לא יצא לי, לשתות יין, כל כך הרבה...
אני חייבת חופשה לעיתים קרובות. אני פשוט קורסת בלי זה. וזה לא שאני עובדת כזה הרבה. אני פשוט נכנסת ללחץ נפשי וקורסת. ולא נעים לי. לא נעים לי לדבר על זה, לא נעים לי לבקש דברים, לא נעים לי לומר לא, אף פעם לא היה לי נעים. בגלל זה נורא נוח לבקש ממני, נוח לעבוד איתי, נוח לדבר איתי.
אני כל כך כועסת וכל כך שונאת אבל לא נעים לי, אז אני כל כך נחמדה.
אני כל כך רעה מבפנים אבל כל כך טובה מבחוץ.
אני לא בורחת לאלכוהול כמו שהאני הישנה הייתה עושה, אני רק חושבת על מרחבים ושקט.
אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לאהובי במהלך היום כשהוא לא איתי, כי כשהוא איתי, אני רגועה יותר ומזכירה לעצמי שלא משנה מה, לפחות אותו יש לי וזוהי דרך הרבה יותר מוצלחת לדחות דברים מאשר לעבור על הפיד בפעם המליון ולהתמרמר על זה שעוד לא התחלתי את כל מה שאני צריכה.
אני זקוקה לכל כך הרבה תמיכה, לכל כך הרבה הערכה, כל כך הרבה אהבה... ואז יש לי כל כך הרבה לתת..
אחרת, אני זקוקה לכל כך הרבה חופש.
כל כך קל לשמח אותי, כמו שכל כך קל להכעיס אותי ולהכניס אותי לדיכאון.
הנקודה הזו באינטרנט שמרגישה לי שוממת, הנקודה הזו בה כל כך הרבה זמן לא ביקרתי.
כמו לטייל בנוף מן העבר, חלל של זכרונות, עידנים שלמים של תחושות.
חלל שלי, בלי הרבה פרצופים. כל אחד שעובר מעורר תחושת התרגשות, כל אחד שקורא, כל אחד שמגיב, כאילו באמת מתעניין.
לא סתם חלל מלא בתועים מהלכים שמוצאים ריגושים קטנים בכל עבר. לכאן מגיעים התוהים מחד והטועים מאידך. לא כולם.
זה מרגיש כאילו אני לבד בבלוגוספירה.
אני יודעת שלא לגמרי. אבל אי הודאות הזאת קצת מרגשת. להבדיל מרוב תחושות האי ודאות.
אני כבר תקופה לא קצרה עובדת על הגשמת חלום. זה לא קל בכלל. למעשה יש רגעים קשים ממש. אבל כל צעד קדימה נותן לי כל כך הרבה כוח.
אני יודעת שיש שמאמינים בי. אבל הרוב פאסיבים. לא מאמינים אבל שומרים על פרופיל נמוך, כי אולי כן... מעודדים אבל עם ריח לוואי של רעל.
פעם זה בא לי כל כך בטבעיות, ליצור. היום קשה לי לסיים דברים שאני מתחילה. אני ממש מרגישה שאני נאבקת.
זה הליך הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי.
הייתי פעם די תמימה. רציתי כל כך הרבה והייתי עסוקה בהאשמת מסגרות, סמכויות, מיקום... ואז ברגע שהכל נעלם, אני בחלל, והפוטנציאל שם, ואני מחכה שזה ינחת עלי. אז הבנתי, זה יותר מורכב מזה.
רוב האנשים מחכים שזה ינחת עליהם עד סוף ימי חייהם, וכשזה כבר מאוחר מדי, מבינים.
זה לא קל להגשים חלום.
צריך להשקיע את כל האנרגיות. זה דורש כל כך הרבה אומץ.
כל כך קל להתרגל לעבודה בינונית עם קידום פה ושם, כל-כך נוח... ופתאום משנים קידומת, ופתאום ילדים, ויש עבודה קבועה, ואז נכדים ואז מבינים שכל החיים נהנינו כל כך מהסחות דעת, שאפילו לא ניסינו לגעת בכוכבים. "זה היה חלום ילדותי" אנחנו אומרים לעצמו, אבל בלב כואב לנו, כי בעצם אף פעם בכלל לא ניסינו...
בגיל צעיר, תמיד אפשר לחזור לעבוד. למצוא עבודה קבועה ולסגור את החודש זה לא בעיה. גם לחסוך אפשר.
אבל האם בשביל זה אנחנו חיים? לסגור את החודש? בשביל הסחות דעת?
אז אני משקיעה המון, וזה דורש כל כך הרבה אומץ... ואף אחד לא מבטיח לי שזה ילך. אף אחד לא מבטיח שעם כל המאמץ והרצון, אני אגשים חלום.
אני שומרת על פרופיל נמוך, אבל בפנים, אני מאמינה בעצמי. אני מאמינה שאצליח, פשוט כי אני לא רואה את עצמי מוותרת.
זה חייב מתישהו להצליח.
הצעד הכי קשה כבר נעשה. דחפו אותי להתחיל, זה כבר יותר קל עכשיו. כבר מתחילים לשמוע תוצאות. זה הרבה יותר זורם. הייתי חייבת את הדחיפה הזאת להתחיל.
זה ממש קשה, ומרגש אותי לשמוע מאנשים שבאמת מאמינים בי.
אני טיפוס כל-כך נוסטלגי. זה מעלה לי חיוך לראות איזו כברת דרך עשיתי.
גם מרגש אותי לראות שיש אנשים שיכולים "to stick around" למשך הרבה זמן גם אחרי שראו יותר פנים שלי.
אני עוף מוזר, תמיד ידעתי את זה. לעיתים זה נשכח, אבל תמיד זה מכה בי. זה לא רע. פעם כנראה ידעתי לאמץ את זה בצורה טובה יותר.
אני מבינה למה אנחנו תמיד מעדיפים את העבר והעתיד על ההווה. נקודות שיא בהווה קורסות כל-כך מהר והופכות לעבר וכמובן בעתיד יש פוטנציאל לנקודות שיא חדשות.
The problem is that our heroes always have secrets; secrets that
make us admire them. Everyone wants to be a Dexter of sort, or someone with
problems of which you cannot speak, and yet, you want everyone to know about
it.
Batman couldn't be as cool without the comics/television. He doesn't
have an urge to let people know who he is, because IRL- everyone knows it, and
loves him for it.
But when we do glorious deeds, there is no one to know of it, not
unless we let them. Nobody is watching us, and even if anyone did, we wouldn't
know. And we all wish them to know without us telling. We always want people to
find out. This is why diaries are written. What's the point in having beautiful
thoughts if no one's ever going to know about them?
And we can't have people knowing without us telling, so we tell,
and glorify our misery, our problems and only seem foolish by doing so. There
is no glory in a crippled mind, in a mental weakness, and for some reason we
all fail to understand it.
Nobody cares for the weak souls, it is known. Not for long. People
get noticed for their significance. And it's easier to cry about our shitty
lives, our mental problems and endless mind-battles, rather than actually doing
significant things.
But why do we keep crying like this? Why is it so common? Whence this
urge to brag about mental scars? No one believes you when you say you want to
kill someone until you do, no believes you when you say you want to die, until
you do.
So many battles in our minds could be spared if only we were less
indolent.
And I am long not 12 years old, and I am free, and I know it all,
I know what's needed to be done, I know what's good for me, I have everything I
need in order to be significant, to outshine and all the reasons to be happy, and
yet I…
...am weak and indolent and what I get is what I deserve until I,
and I alone choose to change it.
What the fuck is so hard?!
Feels like I want to kick myself in the head to get me on my feet
and stay there.
Get the fuck up!
I know things never get easier, and I am so good at preaching and
advising, never finding the strength in me to fucking use my own advice.
Wake up, Infy Snow, or you will never be significant.
You are pathetic.
You have the mental strength to get anywhere you want, but thinking
about it will get you nowhere.
There is no vacation from life. Don't seek the impossible, reach
high, get it, and maybe then, maybe tomorrow (if you have gotten high enough) –
the impossible, will become of reach.
Talking and thinking and killing yourself inside won't take you
up; and until you truly realize it, you will stay down. It's all in your hands.
You are a grown up, start acting like one.
You seem to perfer you comfort zone even though it's driving you mad.
Remember your motto, it's carved on your skin, you say it every
day, and yet you forgot to live by it.
If you don't learn, you don't get to live much, you don't live, and
you will have learnt nothing.
Don't love yourself for what you are not, become it. You don't merit it. You have all the power you need. Stay away from your comfort zone, let the shaking ground take you high, to your dreams.
Time is of the essense.
Don't let this be another page in the diary. Brace yourself.
I wanna run away, to the cool and shady forest; away from sentiments, long enough
for them to be forgotten;
away from people, from purposelessness,
away from mediocrity, away from the heat;
away from this unnatural food, and unnatural buildings.
I want to run away from the chains of society, away from my
clothes.
I want to carry my ideas only, and those carved in my skin especially. They weight nothing, and yet they are the
heaviest things I could carry.
I want to start anew.
I want to run wild and free.
I want my feet to become rock hard and my muscles as stiff as I
could get them to be.
I want to swim in icy cold waters and climb so high I can hardly breathe.
I want to hunt because I have to.
Why does it always feel as if I'm late?
I was so eager to live once, and I finally I've been given the chance, only to fail and stay within the walls of a comfy shell (that surely is not my own), dreaming, forgetting, recalling, crying and back to dreaming...
I want to scream so loud, I want to cry and laugh at the same time
without a cause.
I want to dance to the moonlight and sing the song of the woods,
up from above the trees.
I want to live forever. I want to live free. I want no limits.
I want to return with knowledge, I want to always be there, and
prove myself capable as I think.
I want to have the courage to leave
and look back, without regret, and then look forward and see everything
clearly; because I can't live dreams so blurry and unknown to me.
I don't need a guide, nor do I need someone to make me see. If one saw something- I would see it too. I will get there on my own.
I want that, so bad.
I almost forgot how relieving it is to write. A mental orgasm, or rather a throw-up.
כל חיי רציתי להיות חופשייה, בלי מטלות, בלי מורים ומפקדים, בלי חברה מרובעת ומגבילה ובלי שההורים יקבעו לי מתי ללכת לישון...
אז היום, אני משוחררת, חיה בתל-אביב בחברה הכי ליבראלית בארץ, הולכת לישון כל יום מתי שבא לי, ובכל זאת, אני מוצאת תירוצים למה לא לשיר ולהופיעי ולהקליט. זה לא שאני לא רוצה. זהו חלום חיי.
אני מתרצת את זה בעבודה. צריך לעבוד, יש הוצאות, יש מחוייבות. לעבוד זה נורא נוח, זו מסגרת קבועה, אומרים לך בדיוק מה לעשות, אתה עושה כי אתה מאמין שאתה צריך את הכסף. אז אני חוסכת וחוסכת, כל פעם קצת, נהנית ממסיבות, פעם ב- יוצאת לטיול, אבל לאן אני מתקדמת? ממש לא מתאים לי להיות קופאית מנוונת בגיל 40, זה כל-כך פתטי ורחוק ממני והנה אני מתקרבת לשם. נכון, אני צעירה וזה בסדר להיות מבולבל, אבל כל חיי ידעתי מה אני רוצה ועכשיו כשזה הרגע הגדול שלי- אני לא עושה כלום חוץ מלמשוך את הזמן ולתרץ, וכל יום שעובר- לא יחזור.
בשביל לא לעבוד, אצטרך להצליח בתחום השירה ברמה שהיא לא סבירה. דניאל מאמין בי, הוא חושב שאם אנסה אצליח בגדול. הלוואי וגם אני הייתי מאמינה, וזהו כנראה שורש הבעיה. אולי אני לא מתחילה כי אני פוחדת. אני כבר עשיתי עם עצמי את החושבים של מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, וזה באמת לא נורא. אבל עדיין אין בי את הדחף להתחיל. במקום ללמוד לבגרויות במתמטיקה על מנת לשפר ציונים שמשקפים בסה"כ כמה טובה הייתי במשחק Neverwinter Nights - - אני עכשיו משחקת Skyrim...
במקום לחפש ולעבוד ולקדם את עצמי בתחום השירה- אני גולשת בפייסבוק ומבזבזת את הזמן.
ואני בחופש, אין לי אפילו על מה לכתוב בבלוג. אין לי על מה להתלונן יותר, החיים טובים. רק אני נותרתי הבעיה.
ידעתי להתמודד עם מליון דברים, ועכשיו כל מה שעומד בדרכי זו אני.
אני מגיל 12 יודעת מה התחום שאני רוצה ללמוד, אני יודעת שחשוב לי לעסוק בהארכת חיים, תחום מחקר, לרוב לא רווחי במיוחד ודורש התמסרות והתמדה חרף אינספור כישלונות ולעומת זאת הצלחות ספורות. למה? בגלל האידיאולוגיה שלי, זה חייב להצליח, אחרת כלום לא שווה.
דניאל מתעסק עם תחום קרוב יחסית של מחקר.
אני בטוחה שהלימודים האלו יעניינו אותי. אבל מה אז?
סיפוק הוא הדלק שלי. האם אני אוכל לעבוד במעבדה ימים ולילות בשביל שפעם ב- תהיה לי איזו הצלחה קטנטונת שתקדם אותי מילימטר ליעד כל-כך רחוק? האם זו עבודה בשבילי?
אם הייתי יכולה לממן מחקרים כאלו, הייתי עושה את זה. אבל מהכסף שאני מרוויחה היום- אני בטח לא יכולה.
זהו חלומו של כל אחד לעשות כסף ממה שהוא אוהב. אצלי זה השירה.
אבל המחשבה הזאת כשלעצמה מרחיקה ממני כל אפשרות להתקדם. אני שרה כי אני אוהבת, לא כי זה עבודה.
כשאני חושבת על לחפש נגנים, ולחפש אולפן הקלטות או אפילו לחשוב מה אני רוצה לשיר, זה מרתיע אותי. אני יודעת שאין לי מה להפסיד באמת, אבל משום מה אין לי את המנוף הזה. עד שהתחלתי לחפש מורה לפיתוח קול גם לקח לי חודשים.
אני רוצה להופיע, אני רוצה לחזור לכתוב, אבל אני מרגישה תקועה. כאילו התרגלתי כל החיים שגוררים אותי לכל מקום עם רצועה וקולר, וכל חיי נלחמתי בזה, ועכשיו כשאני חופשייה, אני אבודה ולא יודעת לאן ללכת, ממה להתחיל ו*איך* להתחיל.
איפה נמצאת באר המוטיבציה? מי אמור לקחת אותי...
ומתג הקטן הזה הוא מה שיהפוך אותי מאדם פשוט עם פוטנציאל לא ממומש לאדם גדול, לחיים הטובים באמת, לאתגרים החדשים והסיפוקים הגדולים של החיים.
יש לי עוד הרבה מה לומר בעניין, אבל נראה לי שהמסר די ברור.
אני צריכה עזרה, אבל אני חוששת שרק אני אוכל לעזור לעצמי, הלוואי ואני טועה כי אני מרגישה אבודה בחושך מוחלט.
Everyone has a set of goals in life, to make them worthy. Otherwise, the
difference between life and death is negligible.
There are all sorts of goals, some more exclusive than the others, and
some are mere vague road-blocks to keep us on track- such as being happy and
successful… Those basic common desires are not necessarily main targets one would
actively pursuit.
I was young of age the day I came to realize that whatever goal I'll set
my mind to is irrelevant. Not because I couldn't think of any noble goal nor
was it because of my incapability or lack of skill to achieve them; but because
of the simple atheist-based realization, that one day I should die, and so all of
my goals, thoughts and achievements are to fade along too.
Even if I were to be a renowned woman, the brightest and most talented
inventor, to live a thousand years and travel across the cosmos- I would
eventually die and be worth no more than the soil and the dirt of this earth.
There would be no spirit nor mind to judge my achievements, for the king's
crown can feel no honor and his sword should cry not for all the lives it took.
A book can hold so much wisdom, but it would never think itself wise…
Rivers don't choose where to stream as do winds prefer not the East over
the West. The dead are no different. They are no different than what they were
before they possessed life- no thoughts, no pain, no joy nor any other feeling
we can think of as we live.
I came to realize that the only thing I knew truly is that my life as
any other was meaningless. My effect on the universe is nigh naught and even
this is never to be known or remembered, for all livings die, and everything shall
be forgotten.
One day, I came across a young man, older than I was. He was sharing my
grief over this cruel understanding. There was no one else. A short period of time
has come to pass, even in human-lifetime terms, when we found a whole community
of people who knew. They knew what we did, but unlike us, they had hope. The
hope that doesn't come in a religious form of mystical comforts of ongoing life
of the spirit; but a hope of young ambitious men as well as women, scientists
and researchers who believe that science might just offer the solution that we
seek.
What needs to be done is very obvious; the problem lies in the how.
Today there are many people aware of the fact that in order to have any
kind of significance- life ought to be limitless.
Death must be conquered, I must live.
That was my first and most important goal to pursuit. Failing this, and
no other goal or achievement is of any worth.
1# Life- living without limits:
Minor goals required for this:
-
Live long enough to live forever –
I need to keep a healthy lifestyle because it might take a great deal of time
until the aging process can be entirely stopped and I need to keep myself alive
and in best shape until that happens.
-
Redo math's finals – Study math in
5units-high-school level in order to improve my math grades so I can more easily
begin studying academically.
-
SpecifyStudying Subject – I need to research and choose the specific subjects I
want to learn within my field of interest.
-
University – I need to choose the
university in which I want to study, meet their terms and begin with my studies
and research.
The young man, who has been the first to share my greatest of goals, has
been sharing a lot more than that. We share everything- love, thoughts,
feelings, adventure, hobbies and even hatred for similar things. Our mutual
goal has been to share our lives. It wasn't as simple as it usually is with a
loving couple. We have encountered countless obstacles through the years.
Eventually, we've made it. Its great importance has made us set aside
everything else and we now live happily ever after- only to fail if the 1st
and ultimate goal is unachieved.
2# Love – Sharing a life with my one true love, with all
accompanied minor goals- completed.
In order to spice up my life and give them the color and joy they'd
deserve if they were indeed endless and limitless, I've chosen some general
goals in life to achieve as purposes. Some are already completed and some are
not yet.
3# Singing – I've always loved singing and wanted to take it a
few steps further, perform, improve and be known for doing it well.
Minor goals required for this:
-
Singing lessons – I need to find a
singing teacher and go on a weekly basis so I can regain my vocal abilities and
improve them to a maximal level.
-
Creating – I want to start writing
and composing again.
-
Recording – I want to have my own
songs recorded.
-
Audience – I want to perform,
first on open stages, and later on even in organized paid shows.
-
CDs – I want to have CDs of my own
songs, first to spread demos, and sell the final product.
4# Tattoos – As a very sentimental person, I've grown fond of
inking my skin with my principles as a visible reminder of what I am, what I
was and what I am to become. I have three tattoos at the moments and three more
ideas left.
There are three minor goals I need to list here regarding the matter:
-
Artist – What I need to find now,
is an artist skillful enough to carve the largest tattoo among the three
perfectly.
-
Money – The large tattoo will
require a great deal of money that I must earn.
-
Sensational Solution – I have
dozens of touch-sensitive spots on my back, needless to say that while sensitive
it shan't be possible to ink. I need to test it after smearing an anesthetic
cream, or learn when exactly the times are when those are not so sensitive.
There are many other things I wish to do in life, such as books to read,
places to travel, games to play, languages to learn etc`, but this post is
meant to be a cornerstone of a castle I've long dreamt of building, yet never began;
the achievements of goals I have always had and never found the courage to
begin with; it is meant for me to organize my fantastic targets into stages
that turn things into possible purposes, more clear and approachable.
There'd be no point in listing the goals I already have a very precise
idea of how and when to achieve, because after building the walls, I've a lot
of motivation to finish the roof….
All those goals require time, will, motivation, consistency and most of
all priority. When there is priority, the others follow.
Priority is highly important, because otherwise, I would never begin.
Those goals are not simple tasks and the beginning is always the hardest.
Failing can cause a lot of wasted energy, frustration and even the neglecting
of the quest. But then again, not leaving the comfort-zone is not an option,
for it would get me nowhere. I will never have more time, and the conditions
will never be better. It is now or never.
I will not settle on mediocre life, for I am not a mediocre person.
בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או
לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים
כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.
הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי
שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.
את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר
תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו
לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני
חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.
ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.
כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת
מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים;
בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו
מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.
אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט
בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.
כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי
לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה
באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה
בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.
בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם
ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת
שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).
90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית
החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.
למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות
וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...
אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את
הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה,
לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה
אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.
אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה,
אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא
פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית,
אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי,
אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.
הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי
שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר
חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.
מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי,
לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני
מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף
יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את
\ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...
כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי,
אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם
מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם
פייסבוק ואני.
אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים
יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון
מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם
בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.
אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי
מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את
עצמי, למה שנועדתי להיות.
לא רק יפה.
When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting
to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with
he's referring to.
וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם
לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב
הזה- אני רוצה לשנות.
אני 1.60 מ', ותמיד הייתי די רזה, ותמיד הייתי זו שאומרים לה "על מה את מדברת, את אף פעם לא משמינה", וזו שאומרים לה "את חייבת לאכול!!" וזו שחושבים ש"היא יכולה לאכול כמה שבא לה ולהשאר רזה". אז האמנתי. האמת היא שלא האמנתי לזה, אבל העובדה הייתה שנותרתי רזה.
כן האמנתי שלא אשמין, אבל זה רק בגלל שחשבתי שאני לא באמת אוכלת כזה הרבה ושאני עושה מספיק פעילות גופנית.
ואז- גופי הזעיר בגד בי.
לא ביום ולא ביומיים, משקל גופי החל לנוע, ולא בין 42 ל-45 ק"ג כמו שהכרתי, אלא אט אט החל לנוע לו משקלי מעלה ומעלה ומעלה!! ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 18 ונושאת על עצמי משקל של בין 56 ל-58 (!!!) קילוגרמים!
באופן מפתיע, בצבא לא עליתי עוד במשקל למרות שאכלתי שם כמו בהמה מהסוג הגרוע ביותר, אבל זה כנראה בגלל ששם ביחידה הקרבית באמת הוצאתי יחסית הרבה אנרגיה- אבל בטח לא מספיק בשביל לרדת. למעשה, הייתי קרובה מאוד לעלות עוד.
המשקל כן הפריע לי, אבל הייתי נואשת, ולא ידעתי איך לרדת, לא ידעתי להעריך נכון את כמויות המזון שדחפתי לעצמי, עצלנית מדי, שמנה מדי וגרגרנית מדי, כך שהתחלתי לשים לב פחות ופחות לכך שהמצב ממש רע ולא היה נראה שאצא מזה.
ואז, דווקא בדרך מאוד לא צפויה, קרה שקיבלתי מוטיבציה עצומה לרדת במשקל.
מצבי באותו זמן-היה רע. הייתי בדיכאון עמוק, וחוויתי הפרעות אישיות ותנודתיות קיצונית במצבי הרוח. למעשה הייתי במצב הגרוע ביותר בחיי. הייתי מאוד לא יציבה נפשית, ויחידה קרבית לא תרמה ללחץ והייאוש תחתם קרסתי.
ידעתי שאם אהיה רזה מספיק, לא אוכל להשאר שם. איך מגיעים ל-49 ק"ג?
הרגשתי כל-כך רע, ורע זה לא מילה. ידעתי שרע לי, ולא ידעתי ממש למה, כי כל דבר בעצם גרם לי לעצב וכעס ותסכול וייאוש. ידעתי ששם אני לא אשרוד. אז שם התחלתי את המאבק. רצתי. בנחישות רבה, יום אחרי יום, ריצות של שעה-שעתיים. אכלתי קצת. אכלתי כמות של ארוחה ביום. השתדלתי לקנות לעצמי אוכל יותר מזין מזה השמנוני שמציע הצבא. כמו כן, הפסקתי לשתות שתייה מתוקה ונגמלתי שוב מהקולה שחזרתי לשתות בטירונות לאחר שנגמלתי ממנה שנים קודם.
תוך חודשיים או שלושה, הגעתי ליעד- שקלתי קצת פחות מ-49 ק"ג.
ההבדל היה ניכר. כך ירדתי כ-8 ק"ג.
זה נעשה באופן יחסית מהיר, וכיום למשל זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות. הליך ירידה במשקל יכול להיות מתסכל מאוד כי מצפים לראות תוצאות מיידיות. אבל זה משהו שלוקח זמן. צריך לדעת לעשות את זה נכון ולא להתייאש. צריך לדעת לא להגזים. אני פעלתי ממקום מאוד לא חיובי והיו יכולות להיות לזה השלכות שליליות, אבל למזלי בהקשר הזה לא נגרם לי נזק.
כבר ממש הרבה זמן שרציתי לעשות פוסט תמונות ארוך של תמונות לפני ואחרי, אבל התעצלתי, אבל ממש עכשיו העלו חברי ליחידה תמונות מתקופתי בצבא.
ראיתי תמונה מערב יחידה שהיה לנו ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח- הזדעזעתי עד אימה.
אני לא יודעת איך יצאתי מהבית ככה, ואיך הרשתי לעצמי להסתובב כך בלי חולצה ואיך לכל הרוחות נתתי לעצמי לאכול כמו הבהמה שהייתי?!?!
רק היום אני יודעת להעריך באמת את כמויות המזון שאני צורכת וכמות האנרגיה בה אני משתמשת.
אני שוקלת 50 ק"ג וכן, יש לי תנודות, אבל לא יותר מתנודות של קילו לכאן או לשם, ואם אני שמה לב לעליה מהותית יותר- אני יודעת לקחת את עצמי בידיים באופן מיידי.
אז אני אוותר על כל הפוסט תמונות, כי מספיקה תמונה אחת לפני ואחת אחרי בשביל להבין על מה אני מדברת...
אז בבושת פנים (אך לא בבושת בטן) קבלו אותי במשקל הרב ביותר בו אי פעם אהיה בדרכי לתפוס איזה שיפוד או בקבוק בירה:
לעומת אני כיום, מרגישה טוב עם עצמי, ואוכלת בריא:
אז קודם כל, כל מי שכח, עכשיו כשיש לכם תמונה מול העיניים אל תשקרו לי ותגידו לי שגם עם 8 קילו יותר אני נראית מדהים, כי הנה כך נראתי עם 8 קילו יותר.
כמו כן, אל תחשבו שזה בא לי בקלות. אני גרגרנית מאוד ועצלנית מאוד, ואל תיבנו על סקס שישמור עליכם רזים, כי אתם לא מפמפמים מיוזעים במרץ עז כל יום במשך שעה בלי הפסקה.
צריך המון כוח רצון והמון מודעות. אז כלי התחבורה שלי בת"א הוא האופניים ואני אוכלת כמו אישה בגודל שלי, ולא כמו בודי-בילדר.
אני יודעת. כבר הרבה מאוד זמן לא פירסמתי כאן כלום. זה לא כי אני לא רוצה או כי אין לי מה לכתוב; זה פשוט שאני מוצאת את עצמי חוזרת הבייתה מהעבודה מותשת וברגע שאני מתיישבת על המיטה, כשבחדר האורות העמומים האלו, אני פשוט נרדמת ומתעוררת ליום עבודה חדש. העבודה נחמדה, אך היא גוזלת הרבה זמן וכוח, ובשביל לעשות הרבה כסף (מספיק כדי לחיות ולחסוך) אני נאלצת לעבוד הרבה, עד שאני מבינה שבשביל לקבל הרבה כסף כל חודש, אאלץ לעבוד קשה יום יום בכל חודש, וזה גורם לי לרצות לסיים כבר את העבודה המועדפת ולהתנסות במקומות אחרים בהם העבודה פחות קשה (לא מלצרות בשמש כשהטיפים מתחלקים בין כל המלצרים).
אם היה לי קצת חופש, הייתי בטח הולכת בין היתר למחאת האוהלים.
***
קשה לי לעכל את זה שאני בת 20, שאני גרה לבד עם בן-זוגי, שפתאום אני מתעסקת עם "עניינים של גדולים" חשבון בנק, עבודה, שכר, תיאום מס, שכר דירה, מיסים, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וכו', שאני יודעת באמת מהו ערכו של כסף, כמה שזמן הוא דבר יקר, כמה קשה לחסוך, כמה הכל יקר, ואיזה גנבים הם אנשים שלוקחים על שירות של שעה את מה שאני מרוויחה ביומיים שלמים של עבודה.
אני יושבת בסלון ביתי וכותבת את הפוסט הזה, מדי פעם מביטה במראה הגדולה שעל הקיר שמולי.
אני מתבוננת כשלפתע מכות בי תובנות מן העבר, רק שעתה הכל קרוב יותר, ממשי יותר, מלחיץ יותר.
אני בוהה במראה ורואה שם את אמא.
אני רואה את אמא ואבא, זוג צעיר בדירה קטנה באמסטרדם, רק מתחילים את חייהם, עם הרבה תוכניות ושאיפות, והכל עוד פתוח בפניהם ומזמין.
עצמו הם עינייהם למספר רגעים וכשפקחו אותן, היו הם להורים, אם ואב לשתי ילדות, הקטנה לומדת לספור והגדולה, בת 12 ולה מחשבות על העתיד- פוחדת היא להזדקן, פוחדת מהקץ, פוחדת שכל מחשבותיה היפות תעלמנה כלא היו; אך זאת מוצאת נחמה בגילהּ הצעיר והמדע המתפתח, כה מבטיח ומנחם.
אך אבוי, היא מיצמצה. פוקחת עינייה ובוהה, ומה שרואות עינייה... בן רגע החל לו שצף של דמעות לקלוח על לחייהּ. מולה יושבת עלמה צעירה, וזו היא איננה אמהּ.
הילדה כבר בת 20 ואחותה בחטיבה, והמדע למוות לא מצא תרופה.
בוכה ומתייפחת ופוחדת למצמץ, שלא יעבור עוד רגע ארוך שחלילה יקרב אותה לקץ. אם חיכתה בקוצר רוח לסוף החודש, על מנת לקבל כבר את תלוש המשכורת, עתה רוצה שלעולם לא יגיע, שהיום ייעצר, שהחיים יקפאו... יש עוד כל-כך הרבה דברים לעשות, כל-כך הרבה להספיק ולראות, והזמן חומק מבין האצבעותינו עם כל מצמוץ ופעימה.
אני יודעת שאני עוד צעירה, אבל רק אתמול הייתי בת 13, ורק שלשום היו הוריי בדירה כמו שלנו עם חלומות רבים ושאיפות.
הזמן חומק ומדכא בלי רחמים, כידוע, בעיקר כשנהנים. תל-אביב, מקום כל-כך דינאמי, חיי וסוער, שהזמן בו עובר כל-כך מהר עד שבוקר אחד אתה מתעורר ומבין שלא עשית חצי מהדברים שייחלת לעצמך לעשות עד אותו הרגע.
צאו מהבית, תהנו, תתקדמו, תשאפו קדימה, עשו יותר ודברו פחות, אל תתחרטו על זמן שחמק, כי החרטה לוקחת זמן, במקום- הגשימו את חלומותיכם, צאו לטייל, לחוות, לחקור, ללמוד ולקוות שתמיד יהיה עוד קדימה לצעוד אליו.
המוות זה לא בשבילי. אני בוחרת לדלג על הפרק הזה ולחיות את חיי בלי סוף, שתמיד יהיה עוד מה לגלות ומשהו שווה להשאר חיי עבורו.
The hard shall be done today, and thge impossible shall be done tomorrow. Tomorrow I will reach the point of infinity and know that I've done it right. Tomorrow I'll know better, I'll know anything at all. But for that I ought to start today.
זה כאילו הרבה יותר פשוט להיות עצוב, להאשים את העולם באי-צדק, להשתמש בצורך הצבוע של האנושות להזדהות ולרחם על-מנת לנסות ולכפות את התמיכה של אנשים שלא באמת מעוניינים לתת אותה. כאילו אם אני מודה בזה שאני לא בסדר, זה בסדר להיות לא בסדר, אבל זה לא טוב מספיק. כאילו המודעות לבעיה תעזור לי במציאת פתרון אך תקשה על ההסתדרות שלי עם אנשים. אנשים לעיתים מגלים איכפתיות כשמבחינים באופן ניכר בבעיה. מכיוון שאני יודעת לדבר עליה, להגדיר אותה, וברוב הזמן לשלוט בקצוותיה הקיצוניים- אז הרבה יותר פשוט לא להאמין לי, לקחת אותי כסתם אחת בכיינית, זנותית שרוצה תשומת לב. כי אי אפשר להזדהות עם מי שמודע לבעיה שלו- יש לו גם ככה את עצמו.
הבעיה שלי החלה כשאיבדתי את עצמי.
משהו לכאורה קטן וחסר משמעות ששינה את חיי וגרם לי לחשוב שלעולם לא אהיה מה שרציתי, שנפלתי במקום שאי אפשר לשנות יותר. הפסקתי לקבל את עצמי. התקופה מזוהה בירידה ברמת הנרקסיזם שלי. אמנם זה מעולם לא נעלם, אבל זה התמתן במידה ניכרת. מדובר על סביבות גיל 15, 16.
התחלתי לחפש את האישור של אחרים, בלי להבין שאין עלי לעשות דבר חוץ מלהיות עצמי, פיתחתי הפרעה כפייתית, הצורך הזה בלהראות את עצמי- דווקא את החלקים הרדודים שלא צריך אפילו להתעמק בהם כדי לאהוב אותי, מראה חיצוני ומעשים קיצוניים.
לדאבוני מצאתי כי זוהי דווקא דרך לדחות את הסביבה האינטלקטואלית שבזמנו חיפשתי בקרבתה ולמשוך את כל הסביבה הממוצעת, אלו שבעבר עקב משהו שאפילו לא הבינו- ראו בי איזשהו מושא להערצה, סימן לטוהר, פנטסיה. הפכתי למטרה. אחת מתוך רבות. אך גם טרף חמקמק, הוא בסך הכל טרף, ולבסוף נתפס.
גם היום, כשאני מבינה את זה, זה לא מונע את הצורך התמידי הזה בקבלה של אחרים, אפילו בהצגה עצמית שפעם מצאתי בזויה.
במקביל התפתחה בעיה נוספת שלא מאפשרת לי לראות דברים בחשיבות הרצויה.
הכל נראה קרוב יותר, קיצוני יותר, דרמטי יותר, העולם לא הוגן, הכעס מתגבר והדיכאון משתלט ואין איך להוציא אותי מזה. אני לא מעוניינת לצאת מזה. זה כל-כך נוח. כל-כך מסוכן. לסובבי ובעיקר לי.
מאושרת עד הגג מחד, וכאובה עד כלות נשמתי מאידך, מסופקת מחד וכעוסה מאידך. מרגע לרגע הכל משתנה. לצערי לחלק השלילי השפעה רבה יותר כי מאפילה על כל התפקוד שלי ודרכי במאבק נגד עצמי.
אני יודעת שהכל קצת לא ברור, זה מכיוון שזה רק פרגמנט מחשבתי שניסיתי להעביר באופן מאוד מצונזר ממחשבות תחושתיות למילים.
אני בתהליך קבלה עצמית, בחזרה לנערה שאהבה לדעת, ידעה מה טוב לה באמת ומה רע, בחזרה אל הטוהר, הידע, האמת... הפנטסיה.
צריך להיות
מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.
מישהו יכול
להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו
כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם
יגבר הזלזול כלפיו.
עובדה זו
כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.
מוות.
ברגע שאדם
לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים
על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה,
לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.
האם מדובר
בכאב אמיתי? זאת לא אדע.
אבל זה כבר
לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם
הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.
לעומת זאת, לא
קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש
ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.
אף אחד לא
יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל
זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים
חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.
לפעמים צר לי
שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד,
שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם
לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.
אני באמת
מעריכה זאת.
"Collect some stars to shine for you and start today there are only a few..."
Thank you, my friends, you are my stars that shine.
...and mostly I thank the one whose more radiant than sun-of-suns.
בשנה האחרונה
למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על
עצמי ועל מה טוב לי.
יהיו שיגידו
שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם
לא הייתי אמיתית כל-כך.
עברתי שינוי
גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב
הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל
מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק
ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי
שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.
ברור לי שיש
גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או
כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.
בסופו של דבר-
העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.
השיעור
הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים
בעצמנו.
תמיד ידעתי
שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על
בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.
אותה הפעם לא
קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות
שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או
להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן
לפלס דרך דרך הכלוב הזה.
Harsh times require harsh modus operandi
אני מדברת על
מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של
חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו
מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא
הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה
נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר
האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.
באותו יום
יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה
יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא
אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן
מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.
אילולא
דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת
את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי
כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי
והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות
טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום
שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה
להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין
שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.
כמו שאמרתי, הערב
עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת
שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו
הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד
המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות
כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה
גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.
עם זאת, אני
מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות
חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן
לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה
הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.
הפעם הראשונה
והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו
בזמן שאני איבדתי אותה.
החטא הנוסף,
אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים
יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.
בגילי ממש לא
מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את
עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש
משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש
בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור
הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.
בלי קשר, אכילה
לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים
גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה
לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט
לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על
כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר
התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון
וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.
למדתי
שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.
גיליתי שאני
מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.
לפני זמן מה אכלתי
ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את
כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב
ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל
הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר
מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה
הקאתי את נשמתי.
פעם אולי
הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל
השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל
שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק
אותו בכוח.
שיניתי אורח
חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות
גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.
נאלצתי לעבור
שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים,
למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים
הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת
לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד,
להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.
הפכתי מאדם
שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא
ונכון.
ירדתי 7 קילוגרמים
בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי
ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי
לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות,
"משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.
יש 2 דברים
לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו',
וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר
אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת-
ולשנות אורח חיים.
המשקל שלי לא
רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה
שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו
ימנע את הדרדור שלה.
השליטה הזאת
ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.
מאז שאני
זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה
שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז
אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את
אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את
קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה
לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.
לאחרונה, עם
השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם
חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה
אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים
שלי.
מאז שהתחלתי
לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב
ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי
לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון
מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם
הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר
לנצל ומתבכיינת על כל דבר.
אולי הם לא
עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן
טבעי בלי לשים לב.
אז זהו
שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.
עתה אני רק מבחינה
בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח
לי אחרת.
הוא מראש לא
יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני
אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין
ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.
אז-
"I'm
just a good person, not more, not less"
לא קיים
יותר. אין יותר good person.
אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה
לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם
ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.
חשוב לי שלא
תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי
אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם
אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן
מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה
שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.
על אחד
השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום
אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.
אף אחד בכלל.
אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד;
וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות
הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות
קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים
להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.
אני למדתי
שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים
פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא
אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.
יש דברים שלא
אומרים.
יש דברים שלא
אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.
מעבר לזה למדתי
שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי
אפשר.
אנשים הם
לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו
שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה
מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא
ראיתי זאת.
קיימים שני
סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב
גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי,
ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות
של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון
(לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם
הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה
כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של
אחד על האחר.
עם זאת, זה עשוי
להשמע לכם סותר, אבל זה לא...
יש אדם אחד,
מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך,
במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה
שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או
מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל
מצב בכלל.
האמון שלנו
נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני
סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות
לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.
הוא היחידי
שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...
...כי אנחנו
חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.
אומרים שבמערכת
יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל
חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר
על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את
עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.
אך תמיד
חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".
עם כמה
שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:
אנחנו
אותו החבל. אנחנו יכולים להיות
לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה
שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים
את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק
שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני
וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו,
מלפפים זה את זו, מאוחדים.
וכל איחוד
פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר
שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות
כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו
ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...
אנו תלויים
אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו
אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.
למעשה, חוסר
תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב
להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.
עברנו את
המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו
לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.
בסופו של
דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר
שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו.
שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק.
הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.
למדתי
שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא
ביחד.
המחשבה שפגעתי
בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת
שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם
פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט
הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.
גם פה לא
ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין
דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה,
אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח
על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות
והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך
קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.
זהו ללא ספק
השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.
"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"
– An SMS from my dearest.
חיי השתנו.
אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה
שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה
להיות לי טוב יותר.
בשנה האחרונה
נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה,
ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו
הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי
מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת
החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.
מדובר בשלושה
מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו
על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.
אני לא יכולה
להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.
השנה סיימתי
מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו
נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל
למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי
לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח,
והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש
זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל
העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה,
אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע
ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל
ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא
ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני
יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך
כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל
השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא
נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.
פגעתי באדם
אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים
טובים.
זה היה הדבר הקשה
באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה.
אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה.
להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.
בסופו של
דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת,
ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי
להתמודד.
המסע השני אל
פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל.
ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה
או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה
בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה
הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה
של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי
19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת
ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם
לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני
יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.
עד אז היה זה
ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם
המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם
לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני
רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.
גם את זה
עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם
את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם
הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.
הנקודה הבולטת
פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.
ועתה, הדבר
השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת
לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את
הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.
גיליתי שאני הרבה
יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט
הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני...
אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.
אני עושה מה
שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע
שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע
אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה
בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).
בכל אופן, עדיף
לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם
מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו
טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.
את הקרובים
לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.
אך כל
השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.
היום הכל
שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני
יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.
אני פתוחה
יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית
יותר, רעה יותר, אני יותר.
טוב, בקרוב אפרסם פוסט עליו אני עובדת יחסית הרבה זמן, משהו שהיה לי מאוד חשוב לכתוב. היו לי לבטים רבים אם בכלל כדאי לי לפרסם אותו פה, כי הוא מאוד וולגרי ואישי. בסופו של דבר, הדברים הכי נוגעים ומרשימים הם בדיוק אלה. אז זו תהיה הצצה קטנה מאוד לעולם הפנימי שלי ומה שעובר עלי בחודשים האחרונים.
בינתיים, אוהבת את חיי, הכל מתקדם כמו שצריך, מטפס למעלה לחיים טובים יותר. מרגישה טוב עם עצמי מאי פעם.
נפתחת לעולמות חדשים, של דברים פנטסטיים שקורים רק בסרטים, חוויות, אנשים ודברים חדשים.
אפילו מוסיקה, שבעבר לא הייתי נותנת לה צ'אנס בתור 'מטאליסטית קשוחה ואפלה'. סתם, בכל מקרה, אחרי שהתחלתי ללכת למסיבות אלטרנטיביות עם אווירת אנדרגראונד, וחיכיתי לשירי המטאל והרוק שאני אוהבת- לאט שמתי לב שהזכרונות מהאווירה הסקסית שכל-כך אהבתי במקום, הן דווקא מלוות במוסיקה שבעבר קיבלה ממני בוז.
The Dark Wave
אז יש לי קצת רומן עם סגנון יותר גותי- ואפילו נגיעות אלקטרו. זה דברים שונים לגמרי מהדברים להם אני מקשיבה בדרך כלל, המלודאת', הפולק מטאל וכו', אבל זה דורש מבט וגישה שונים לגמרי, וגם את זה אני אוהבת.
זה לא היה קורה לבד. הייתי צריכה משהו שיפתח אותי לזה, והמסיבות האלו היו הטריגר.
יהיו שיגידו שלאחרונה עם או בלי קשר- נהייתי רדודה יותר. אבל סך הכל יותר טוב לי עכשיו. מקובל עלי שיהיו שלא יתאים להם.
אני מעסיקה את עצמי פחות במה אני רוצה לעשות ויותר עושה מה שאני יכולה. אני לא מאחרת, אני מגיעה בדיוק בזמן, בדיוק בזמן שנוח לי בזמן הנכון. והעולם יקפא.
מה שחשוב זה החיים שלי. כל עוד אני מודעת, זה מה שחשוב באמת.
הקעקוע השני:
Live to learn and learn to live
באחד הניבים של שפת האלפים על-ידי טולקין:
Tengwar-Quenya
"á cuina parien ar á pare cuinien"
אדם שלמד הכל ולפי-כך יודע הכל, יודע כיצד לחיות ללא גבולות; כמו כן, אדם שחי ללא גבולות יכול ללמוד הכל ולפי-כך לדעת הכל.
אני שואבת ידע מכל נסיון ונסיון בחיי, והם הופכים בכל פעם מלאים יותר ומלאי חן.
חיה כדי ללמוד ולומדת כדי לחיות.
האמן הוא רועי פנטגרם. לקח בין שעה ולשעה וחצי לעשות את הקעקוע עצמו, לא ממש זוכרת. התמונה נלקחה יום למחרת אז זה לא במצב אידיאלי.
תכניות להערב, ארוחה טובה, חברים טובים, מסיבה טובה, *לילה מצויין*... וחזרה למשפחה טובה.
"פשוט אין לכם גבולות!" היא זעמה.
הוא חייך לעצמו ופסע בחזרה לחדרו, אל זרועות נסיכתו.
I've reached the sagacity while writing... so it's basically thoughts, quite repetitive and around the point but I hope it's clear enough.
Working so hard to please everyone,
sacrificing resources from myself for
this cause-
only to fail in it time after time, over
and over again.
Labor unappreciated
or simply never understood.
Finding myself pleasing nobody,
including myself.
If me trying never leads to success-
maybe I should simply stop…
That way, at least someone should be
somewhat pleased;
that is I.
Living for others sucks, but sucking at
that- sucks even more.
I cannot please everyone, all friends, all family, all colleagues and myself.
I don't have that much in me to give,
even though I really want to!
I give a little bit to everyone, giving
myself perhaps a little more (after all, my happiness is quite important for my
survival as well as my core of energy to maintain the other things I have to give), but
it happens to be that this little bit that everyone's getting is enough for nobody at all. No one is pleased with me.
I disappoint my family,
I disappoint my friends,
I disappoint my colleagues,
and for the record, my commanders as
well.
Therefore, by seeing my whole world
disappointed of me, I disappoint myself, for I constantly fail in satisfying
others.
Then, when I feel bad, I close within
myself (myself and my other self, my love), for comfort- for it pleases me.
Therefore, pleasing him too, which pleases me even more (as it has always been,
and mutual too). That only damages the others in the circle of whose getting hurt- by me
giving them less, while my own satisfaction only blooms (by getting away to my
source of joy closing my eyes to their pain) and I find myself more pleased,
not paying attention to the others getting hurt, focusing on my own joy and
satisfaction.
This only causes those circles to grow monstrously, my the disappointment grows as well, and I am pressed away even more, because
it seems to me that it doesn't matter what I do- I hurt, because when I need
the energy-charge, that happens so it seems, only in the astrals, with my love;
others don't see just how much I need it, especially because this abyss was
created between us and it brings us to another explosion.
This tears me apart.
That's why it seems most of the time that
my life's getting on the right track, 'till it blows up in my face and things
only seem worse. It's a circle that doesn't seem to break. It's as if I get
deluded, and not just I.
Trying leads to a failure which leads to the
distance which leads to a temporary relief then to more anger then to more
distance, until it blows up really hard, then I try again- to please, and
naturally, this whole circle rebegins and again leads to an epic fail.
All this, because of the simple fact I
don't have that much to give!
Now I understand. Now I finally see.
There is not enough of me to give.
Which means I have to choose.
Me
Family
Friends
Army
Army is the least important to me,
naturally I'd give up on that, which leaves me plenty of time for the others,
army's taking most of my time, effort and resources, and it deserves the
least. But then again, the second ones on my list find the army second after
themselves, which brings it combined to a second place together with my own
second place.
Which leaves friends last.
Friends, that all those years my family
wanted me to have, and felt sorry for me, thinking I don't have a social life.
It used to be important!- Until I had to give my friends a part that came on my
family's expense.
Which bring me back to the list, that
leaves me, last.
All those things that are meant for me,
to serve me, Family, Friends, Army, leave ME and what I WANT - - LAST.
I gave myself entirely.
Letting others but me choose what's best
for me; when my choice, is their last on the list.
I know what's right for me. I do; but I
feel trapped. Like I can't do the right thing, that's why I never succeed.
If I pleased everyone, there'd be nothing
left for me to please myself with. I could do that, but how long should I
survive like this? I'd live in misery. And no one wants that for me, especially
not I.
It's not who I am.
Egoistic as I might be, that, is
who I am.
And that is all you're gonna get.
|
V
Because that is all I have to give.
It feels good to do, whatever makes me feels good.
10 days of the best time I've had my entire life...
This time has been the most wonderful, amazing, unforgettable, overwhelming, unbelievable and purely out if this world.
I had never been so happy, so free and pure, pleased and satisfied, loved and loving during those two decades as I have during those ten days.
It's a real shame I have to go back to the terrible military reality tomorrow, the world of orders in which I am nothing but a part of a system I unwillingly serve at, without time for the things I love the most, without being able to choose what to wear and what to eat, what to learn when and how, without controlling my manner of exercise, without being able to write what I want where I want to in order to express myself, without being able to outshine my uniqueness, sleep well and be free... without the capability of fulfilling my potential and needs... without being able to say what I truly think and believe in, how I truly feel, and what I need and miss... without my brilliance, my light that shines, my sun-and-stars.
Without my fucking freedom!
I can wholheartedly say, that by tomorrow's noon I never will have had a harder farewell in my life.
I'm going to be missing you, like an actual part of me is missing, and I know that you know just what I mean. The part which without I can no longer be fully..me.
לא חונכתי להיות מה שאני. לא חונכתי לחשוב איך שאני חושבת. לא חונכתי לאהוב את הדברים שאני אוהבת. למעשה, רוב הדברים שאני, הם די הפוכים ממה שחונכתי להיות.
העולם, לעולם לא יקבל אותי איך שאני. מספיק קשה לו לקבל את מה שאני נותנת. זה מתבטא במספר האנשים שמחליטים לסבוב אותי, שמצטמצם כשמדובר על אורך זמן.
יש לא מעט דברים בי שהייתי משנה. הרבה תכונות שאתם לא אוהבים בי, שלמעשה אני חולקת את אי החיבה שלכם אליהם. המון פעמים אמרתי לעצמי שזהו, אפסיק להיות כך, ואהיה אחרת, אך ברגע האמת, אני פשוט מתפרצת החוצה, וגוברת על כל מחשבה ורצון להיות משהו אחר, משהו שאני לא.
אני אימפולסיבית, רגשנית מצד אחד וחזקה מאידך, פחדנית מנטאלית מבחוץ אך אמיצה כמו שאתם לא מדמיינים מבפנים, לא מסוגלת להביע את עצמי בעל-פה בזמני לחץ או אובר-רגישות, אבל מנסחת את עצמי בדקדקנות וקפדנות בכתב, בכיינית ללא יכולת שליטה עצמית, ילדותית הרבה פעמים, לא הגיונית (לפי צורת החשיבה וההגיון של כל בן אדם שנחשב נורמאלי או מוסרי), ערמומית ומתנשאת. כן, אני מאמינה שאני יותר טובה מכם, כנראה מכולכם.
כל חיי אני מרגישה שאני רוקמת מזימות, ועוטה מסכה יפה שנוח להתבונן בה. לפעמים היא מחליקה ובמבט חטוף רואים חלקיקים שבי. אני פוחדת להיות אני בעולם. כי העולם היפה שלנו, העולם המרושת בערכי חברה ומוסר לא מסוגל לקבל יצור שכל-כך מרוכז בעצמו ורגיש להפליא מחד, ומאידך, כל-כך קר ולא איכפתי.
לחקור להארכת ואיכות חיים, האם אני באמת רוצה לעשות את זה בשביל הקהילה, או שמא, רק בשביל עצמי? רק לי חשוב החופש הזה? הרי רוב האנשים ששומעים את הרעיונות הנפלאים האלה בכלל בזים להם. בצורה מגוחכת הם מטיפים לי שמוות זה הדבר הכי טבעי ונכון "חלק מהחיים" הם אומרים. חלק מהחיים שלכם אולי. אני מסרבת לקבל את זה. ואם אמות, זה אפילו לא יהיה בידיעה, בידיעה שהייתי רוצה לקחת איתי, שעשיתי כל דבר שיכולתי, נאבקתי לממש את החלום שלי, הדבר היחיד שחשוב באמת. כמה עצוב. אני צריכה להתמודד עם המחשבה הזאת יום אחרי יום. תארו לעצמכם. אולי משהו בי כבר מת.
במסע שלי בחיים, במאבק לחופש האבסולוטי, נתקלתי במספר רב יחסית של אנשים שלמדו להעריך אותי, גם את החלקים הקטנים שראו מבעד למסיכה, בניגוד לרוב, יש את אלו שקיבלו אותי חרף המבטים החטופים.
יום אחד, נתקלתי באדם שעטה את אותה המסיכה. גיליתי עניין. ואז, דרך חרירי העיניים של המסיכה זיהיתי משהו מאוד מוכר. זהיתי את עצמי.
מסכתו נפלה והוא עמד שם ערום לגמרי מולי, בעולם שרק שלנו, בעולם שאנחנו יצרנו לבדינו. בעיני המתבונן, עולם כזה יהיה גיהינום אולי, חשוך, מפחיד ומרושע. אך בשבילנו, זהו גן-עדן, העולם המושלם שלנו, המואר והאסטרלי, הקסום והיפייפה. שם המסכה מתמוססת לגמרי, ואני עומדת שם, בלי מסכה, ובלי אף כיסוי, והוא מתבונן בי, בגופי החשוף, ומולו עומדת שדה, וכל מה שהוא רואה, זה הדבר היפה ביותר שראה. עמדנו שם בעולם השמיימי שלנו, פעורי עיניים ולגמרי עירומים, צמודים אחד לשניה, ודרך עינינו אנחנו רואים את השתקפותינו. ממש כמו ראי, התנועות הן זהות, המבט אותו מבט... אפילו בחירת המסיכה- המסכה היא אותה מסכה, והגוף החשוף, זהה. בחיי, אין דבר יפה ממנו. התקרבנו. התמזגנו. שתי העולמות נפגשו והפכו אחד ואין דבר עוצמתי יותר ומדהים באומניוורס כולו. אף שמש, גדולה ככל שתהיה לא זוהרת כל-כך, אף סופר-נובה כה עוצמתית, אף גלקסיה כה מרשימה ואף התנגשות גלקטית לא הרסנית כל-כך, ולהפך בעלת יכולת ליצור כל-כך הרבה. אנחנו אלוהים בעולם שלנו, אלוהים לעצמינו, ואחד לשניה.
רק שנינו, עם תהום כל-כך עמוקה בתוכינו, שבדרך לא מוסברת מתמלאת בזמן איחוד, ואנחנו יושבים על ההר הגבוה ביותר, בראש האומניוורס, צופים על העולם המוכר והמרוחק כל-כך, ואין בו יופי כמכלול, רק בדברים הקטנים, בהכל יש יופי, לכן אני יכולה לכתוב על הכל. אספנו לעצמינו את כל היופי של הדברים הקטנים, ואיתם הרכבנו את העולם היפה שלנו, שרק נבנה כל הזמן.
עומדים זה בזרועות זו, בלי מסכות ובלי בגדים, באהבה אינסופית מתנשאים מעל הכל, ורק דבר אחד חשוב באמת.
נגד כל העולם, אל מול כל האנושות והמוסר ומה שהעולם האנושי מגדיר כהגיון, הרגש שלנו מבוסס על הגיון, כנראה הגיון קצת אחר, ואחרי הכל, הרבה יותר הגיוני ונכון. ושנינו יודעים, שאין שום דבר יותר נכון, יותר אמיתי, יותר מיוחד, עוצמתי וקסום- משנינו יחד. התמזגות של הדבר הכוחני הזה, הרסני מצד אחד... אך יותר מהכל, creators, that's what we are.
הכאוס שבנו יביא אותנו לחופש בו נועדנו לחיות, ביחד, כאחד.
כמה חום ואהבה יש בי.
וכמה קור, שאתם תגדירו- 'רשע'. כי אחרי הכל, חוץ מזה, מה עוד באמת חשוב?
אין לכם אף סיבה לאהוב אותי, אני בסך הכל אשליה. יפייפיה, מוכשרת, חכמה ומיוחדת. אבל אני הרבה יותר, ולאו דווקא איך שהייתם רוצים להאמין.
ולמרות שלא אחשוף בפניכם *אותי*, גם אם מאוד ארצה, תחשבו עכשיו, אם אתם רוצים לאהוב אותי, את מה שאני כן נותנת, או לא.
כבר שבועיים או שלושה שאני מצוננת, ואתמול הייתי בטוחה שזה לקראת סיום כשהתחיל לי כאב גרון אתמול בערב. הנחתי שלמחרת אני אהיה חולה, התחילו לי הסימנים, החולשה, הטעם החיידקי, צמרמורות... נסעתי ליומולדת של בר בהרים, חם בחוץ, גם בלילה- חם. קל וחומר בהתחשב בעובדה שעשינו מדורה. אבל אני, קפאתי מקור. הייתי מכורבלת בעצמי חצי מטר מהמדורה ועדיין היה לי קר. היה לי חום ממש גבוה, כאב ראש. מאוחר יותר גם סחרחורות. לקחתי כדור להורדת חום, ישנתי, ובבוקר עלה שוב. כשמדדתי כשקמתי היה לי 38.5. מאוחר יותר בבית החולים, זה עלה בפאקינג מעלה, ועדיין הראש לא כאב באותה רמה בלתי נסבלת כמו בלילה קודם. בדרך כלל כשכואב לי ככה, זה אומר שיש לי 40 +. במצב כזה אין הרבה ברירה אלא לקחת כדור להורדת חום עם החלבונים במוח חשובים לי יותר מבמצב חביתה.
ידעתי שכולם יוצאים הבייתה על חשבון המערכת ביום רביעי בערב, בגלל ראש השנה- כמובן, חוץ מכמה, ושוב- אני ביניהם. ויש לי שלושה גימלים ככה שזה בדיוק, ואז גיליתי שכולם יוצאים בכלל ביום שלישי... אני לא מאמינה שאני מפספסת כל-כך הרבה ימי חופש על חשבון המערכת. הייתי צריכה להתכנן לקבל את ימי החופש על חשבוני בזמן שמתאים לי, בגלל זה סגרתי את ההדממה האחרונה. מה שאני פוחדת שיקרה זה שבגלל שאני בעצם מפספסת יום וחצי שלא יצנו לי את כל מה שביקשתי (מה כבר ביקשתי, פאק!).
אוף עכשיו גם יש לי 39.5 :(
אני לא יודעת עד כמה זה טוב או רע, אבל אני (בלי קשר למאמר לעיל) לא סובלת לבקש טובות מאנשים. אני לא אוהבת להטריח אנשים, לא נעים לי פשוט. תכלס ממני מבקשים אינספור טובות כל הזמן, רוב הזמן, אין ליב בעיה, אבל גם אם יש לי, אם זה לא על חשבון משהו ממש ממש חשוב לי, אני אסכים ולא אראה כלל את זה שלא מתאים לי. מה שכן מעצבן אותי שלפעמים כן מדובר במשהו שחשוב לי, ואני מסבירה את זה, ומרגישה לא נעים שאני לא עושה את הטובה שמבקשים ממני. ועוד יותר אני לא סובלת שגם אחרי שאני אומרת שלא מתאים לי- מנסים לשכנע אותי ולהצדיק את התירוץ שלהם. אני מרגישה כל-כך רע, ולפעמים פשוט נשברת. יש מעט מאוד אנשים שארגיש בנוח לגמרי לבקש מהם טובה, וגם זה, תלוי עד כמה היא גדולה ומטריחה. לאותם אנשים ולמען האמת מספיק אנשים שאדע לסמוך עליהם, אני יודעת, שתמיד אציע לעזור באופן מקסימאלי במקרה הצורך- אציע את לו את מיטתי, אכין לו אוכל, את לו את הכסף שצריך, אתן לו מה שיצטרך, ואדאג שלא לרגע יחשוב שהוא מטריח אותי. כך, זה צריך להיות עם חברים. רצון טוטאלי לעזור, וידיעה שלבקש מהם טובה, זה לגמרי לא טירחה ושהם ישמחו לעזור בכל דרך אפשרית.
כל כך קשה לי לבקש טובות, או סתם לקבל טובות אם ניכר שהדבר מטריח.
תקראו לזה החלק הטוב שבי, או החלק החלש בי. נראה לי שגם וגם.
בכל פעם
שאני מקשיבה לשיר, המילים שייכות לי יותר ויותר, ויותר נכונות ותואמות את המצב
Carnival
of Rust - Poets of the Fall
Do you breathe the name of your saviour in your hour of
need, And
taste the blame if the flavor should remind you of greed? Of
implication, insinuation and ill will, 'till you cannot lie still, In
all this turmoil, before red cape and foil come closing in for a kill
Come
feed the rain 'cause
I'm thirsty for your love dancing underneath the skies of lust Yeah,
feed the rain 'cause
without your love my life ain't nothing but this carnival of rust
It's
all a game, avoiding failure, when true colors will bleed All
in the name of misbehavior and the things we don't need I
lust for after no disaster can touch, touch us anymore And
more than ever, I hope to never fall, where enough is not the same it was
before
Come
feed the rain... 'cause
I'm thirsty for your love dancing underneath the skies of lust Yeah,
feed the rain 'cause
without your love my life ain't nothing but this carnival of rust Yeah,
feed the rain 'cause
I'm thirsty for your love dancing underneath the skies of lust Yeah,
feed the rain 'cause
without your love my life ain't nothing but this carnival of rust
Don't
walk away, don't walk away, oh, when the world is burning Don't
walk away, don't walk away, oh, when the heart is yearning Don't
walk away, don't walk away, oh, when the world is burning Don't
walk away, don't walk away, oh, when the heart is yearning
שנה עמוסה כל-כך וטעונה ברגשות.
Every time
something major happens in your life, you think that it's the greatest thing
ever happened, the hardest challenge.
But whenever you overcome, you face even
harder challenges.
Everytime you challenge, you gain more
life experience points, and level up, which enables you to face new and harder
challenges than all you have ever faced before.
Life holds many obstacles, and many
paths. It's ok to get lost and lose track, just memorize it, for you will find
the right way, just know not to walk astray on the same wrong path.
Wise people are people who learn, and you
learn from mistakes. The trick is to make new mistakes, and learn new things
all the time.
The stupid will do the same mistakes all
over again.
As hard as it is, it what colours our lives. We need challenge. And those who don't have it, complain about having boring life.
כבר מאתמול ניסיתי לעדכן ולא הצלחתי, ועכשיו זה כבר לא רלוונטי. גיליתי עתה, שנה וחצי מחיי נמחקו לי בין רגע, חמקו מבין אצבעותיי.
כל הדוקומנטים מאז שיש לי את המחשב הזה נעלמו כאילו לא היו, לא נמצאים בשום מקום במחשב שלי.
דבירם שכתבתי, מחשבות למגירה (או לצערי רק למחשב, ולא למגירה), שירים, שיחות חשובות, הגיגים חשובים שנכתבו על ידי אחרים, שירים שכתבו לי, כל מיני לוגים, וססמאות ושמות משתמש, וגיבויים, ולינקים, וקודים וברכות שכתבתי או שכתבו לי ואפילו כמה תמונות. נעלמו כאילו לא היו... לא בסל המיחזור ולא בשום מקום, חיפוש פרטני אחר כמה קבצים שזכרתי לא מצא רמז לקיום הדברים, כאילו מעולם לא היו. אני לא יודעת למה ואיך זה קרה, אבל אני יודעת שכבר כמה חודשים לא הרגשתי כזה כאב לב. היסטוריה שפשוט נמחקה לעד, מידע שכאילו העליתי מהלב למחשב, מידע שלא טרחתי לשנן, כי היה בגיבוי- המחשב, כבר לא קיים עוד במוחי, פרט לשורשי הזיכרון שנדבקים, כמו תוכנות שמשאירות שאריות אחרי האנאינסטול. הכל נעלם. משהו בי מת. שנה וחצי של חלק מסויים בי פשוט מת והלך לו לעד.
היו שם שיחות שלפני כמה שבועות נכנסתי לקרוא שוב, ואמרתי לעצמי כמה נחמד זה שאפשר לשמור את הדברים האלה, גם הדברים הלא טובים. השיחה האחרונה שלי עם קריס... שאולי אם הייתי מקדישה לה יותר זמן הייתי יודעת מה באמת קרה והייתי לגמרי מבינה. עכשיו היא איננה ואני לא יכולה לחקוור אותה עוד.
אוף טקסטים שכתבתי ולא פירסמתי מעולם.
זה עצוב שהאינטרנט הופך להיות הגיבוי שלי. מי קונה היום כונן חיצוני כדי לגבות?! רק השכולים, שכבר אבד להם עולמם.
אני יודעת שזה נשמע ממש דרמטי, אבל בשבילי זה באמת כך.
שמחתי כי מצאתי את המיולניר של בר, הוא היה איפה שתמיד הייתי שמה אותו, אבל שקיק הקטיפה הסתיר את התליון, והרצועה, גם היא מקטיפה שחורה, לא הבחנתי בשרשרת. ועכשיו, אחרי שמצאתי משהו אחד, איבדתי משהו אחר.
והקטע העצוב יותר הוא, שאני אפילו לא זוכרת את כל הדברים שהיו שם. במקום לכאוב על כולם, בידיעה מדוייקת של מה הלך ומה לא, אני מדי פעם נזכרת בעוד משהו. זה כמו לחיות בספק אם הילד שלך חי או מת. התקווה הזאת הורגת אותך, ואם כמה שאתה מעדיף שתהיהף השקט הנפשי יגיע רק אחרי שתדע שהוא מת לבטח, כי חי אתה יודע בלב שהוא לא יחזור.
אז עדיף שאדע איזה מידע נעלם ללי ואכאב עליו ספציפית, ולא אחייה באי וודאות הזאת, ורק כשאזדקק לו פתאום אגלה שהוא אינו, ועד אז אחייה בחרדה ההיא.
my belly sets straight, thin and hard, which allows me to wear this black tummy-exposing net shirt
my face, fair and without injures
my hair, strait, soft and bright
no unnecessary body-hair
and a perfect touch of jewellery and make-up
The pub serves free alcohol tonight, requiring the entrance fee alone, of mere forty Shekels
and in another place, a dear friend has expected my arrival, she had a birthday a few days ago
either choice would normally sound good to me
and yet, I don't feel like going out of the house
don't feel like imbibing the stares
don't feel like hearing the whistles and the car bips for me
don't feel like getting the stupid comments
or even elegant compliments
or the desperate foul flirts
don't feel like drinking my liver to death
don't feel like driving
don't feel like dancing
don't feel like feeding my gigantic ego
This week seemed like forever, but this weekend is slipping out of my hands and I don't feel like using its every moment. I am too indolent. There are so many things I wanted to do this weekend, and I don't seem to do them. I feel lonely and I don't feel like meeting friends. I can't find my hammer, and the original owner now wouldn't talk to me
I have decided, finally
my left wing will be draconic, and the right will be mechanical
that should make me a fantastic cyborg
Wings, why
freedom it is, for living without limits
This certain inequality, why
its the combination of the two beloved worlds of no limits, fantasy and future-tech
Draconic, why
the angel be good, the fairy/butterfly be neutral and the draconic be infernal an chaotic
I am Infernity (Infernal Eternity), and I would title myself Goddess of Chaos
And the sides, why...
ah it just feels right that way
It will probably take a few months or more, to design it perfectly and find some time for it and the wound's rest and of course the money
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
