The Moral Limit

בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.

הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.

את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.

ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.

כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים; בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.

אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.

כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.

בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).

90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.

למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...

אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה, לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.

אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה, אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית, אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי, אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.

הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.

מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי, לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את \ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...

כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי, אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם פייסבוק ואני.

אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.

אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את עצמי, למה שנועדתי להיות.

לא רק יפה.

When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with he's referring to.

וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב הזה- אני רוצה לשנות.

Inf.

יום חמישי, מתה לצאת לעיר ללילה סוער ומרגש, למסיבה אחרי כל-כך הרבה זמן שלא הייתי באחת, או לחלופין לפאב עם חברים- לשתות בירה ורום ולצחוק עד אור הבוקר.

לבסוף, מסיבות כאלו ואחרות הוחלט בצער רב לדחות את המועד ללילה למחרת.

יום שישי, קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת להתארגן ולצאת אל הלילה המיוחל. קשה לי להתעורר ובשלב מסויים אני מאלצת את עצמי בידיעה שאם לא אצא, תכה בי החרטה. להשאר בבית גם הלילה – לא בא בחשבון.

לאחר שמצאנו אי-קיום של מסיבות טובות, התארגנתי בכל זאת ליציאה כמו שהבטחתי לעצמי. גררנו את עצמנו למרכז העיר באחת לפנות בוקר באופניים במטרה אחת- להגיע לפאב היחידי בתל-אביב שמוכר את הבירה הטובה ביותר – פרנזיסקנר מהחבית.

בהגיענו לכתובת המבוקשת, נוכחנו לגלות שם בית-קפה שסיים לעבוד להלילה ולא עונה לשם הפאב אליו פנינו מועדות. שאלנו את המלצרית שסגרה היכן הפאב המהולל והיא כיוונה אותנו לכוך, כמה מטרים משם אשר בכניסתו ישב שומר מבוגר שהנהן בקושי כשחלפנו על פניו.

לאחר שזיהינו את הדלת הסגורה המפוקפקת, פתחנו אותה. מולנו היה וילון שחור שאטם כל אור שאולי היה בפנים. ניכר כי הם לא ממש אוהבים לקוחות. הסתנו את הוילון לגלות פאב קטן ומנוכר עם עשן סיגריות מהול באוויר, לא שונה מפאב טיפוסי בתל-אביב, בו יושבים וצוחקים אנשים אמיתיים תוצרת העיר. התיישבנו בהתרגשות על הבר ולשאלתי אם יש פרנזיסקנר מהחבית (לאחר שגם ציינתי שאני מעוניינת בכהה), נחלתי לאכזבה קשה; נתברר לנו שכבר זמן מה שאין אלו מגישים אותה.

חשבנו להתנחם ברום וכששאלנו למחירו, הוכה המלצר בתדהמה וענה שאין לו מושג. מסתבר שמעולם לא הזמינו שם רום לפני כן. לאחר שבירר לנו את המחיר המופקע של הרום, נסענו משם לפאב המוכר, עם המוסיקה המוכרת והפרצופים המוכרים לא פחות הלוא זהו הרוק-בר.

אחרי כמה גינס ושוט של רום התחלף הכאב בכיס בחיוך המרוח על פנינו.

3 וחצי לפנות בוקר, החל מסענו המבושם הבייתה.

לקראת השעה 4, תקף את דניאל רעב ועצרנו בחומוסיה פתוחה לארוחה לילית מאולתרת.

כבדים ומחוייכים המשכנו הבייתה, 5 לפנות בוקר- קרסנו יחדיו על המיטה ואל ארץ החלומות שפקע לי בן רגע לצלילי מנגינת השעון המעורר.

שיט. 10. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת להתארגן ולצאת. קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה.

אז ככה נראה סופ"ש בתל-אביב.

צריך להיות מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.

לאנשים אין את הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.

מישהו יכול להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם יגבר הזלזול כלפיו.

עובדה זו כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.

מוות.

ברגע שאדם לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה, לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.

האם מדובר בכאב אמיתי? זאת לא אדע.

אבל זה כבר לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.

לאנשים אין את הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.

לעומת זאת, לא קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.

אף אחד לא יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.

לפעמים צר לי שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד, שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.

אני באמת מעריכה זאת.

שקעתי בעצב שלא יכולתי להגיע למטאל מרקט שהיה ביום שישי, אחרי שכ-ל כך הצטערתי בפעם הקודמת שלא מדדתי את המחוך והשמלה שהיו זולים להפליא והיו מדהימים וגם לא קניתי זוג עגילים שאחר כך לא מצאתי בשום מקום, וסוף סוף הייתה עוד הזדמנות אך הייתי בדרום הרחוק והשארתי את דניאל לבד עם חיים דיאמנט ובלאגן על המיטה.

אך לפחות יצא לי לראות לא את המשפחה, הנמר שלי, חברי הטוב עודי שעשה את דרכו הארוכה אלי, ואת רעות ומרי-אן.

סוגשל מחייכים

משתדלים לחייך יותר (סתם, אמא הצחיקה אותו)

את אלו עודי צילם

ערפדים קפואים

יוקון שגם רצה להצטלם

משהו אומנותי

אני עם הילדון

הוא נעמד עלי

ומאוחר יותר נסענו עוד דרומה, ישבנו בבוג'י איזה שעה, ואז ירדנו למטה לפגוש את מרי ורעות בטברנה שהייתי בטוחה שנסגרה בכלל

באישזהו שלב הצהרתי שאני הולכת לנמנמ קצת כי הייתי עייפה והייתי צריכה לנהוג בחזרה, והם חשבו שזה יהיה משעשע לצלם אותי כך, עם כוס בירה ריקה ובכך לגרום לי להראות שיכורה לגמרי.

זה אחרי שאודין ורעוציפר התערבו על כמה פעמים אלך להשתין (בלי ידיעתי כמובן), 3 או 4, ושניהם הפסידו למרי שהייתה מנצחת בכל מקרה שהם מפסידים- הלכתי רק פעם אחת...

עברתי תפקיד, מהסיירת לניירת. אני עכשיו באופן מעשי לגמרי תושבת ת"א, גם ישנה שם בקביעות וגם משרתת בקריה, אז מזל טוב לי.

טוב, אתמול יצאתי לבירת צהריים עם אליזרין ומעיין בשישקו, מעט מאוחר יותר גם תומסו הצטרף. שתיתי קוזל קרה באמצע היום, ודחפו לנו מלא שוטים של איזה משקה בולגרי ותותים מתוקים במיוחד.

זה היה ממש במקום כי היום התחיל במצב רוח זוועתי (שלמעשה נמשך עוד מערב קודם).

אז גם גיליתי שהאוטובוסים הפסיקו מוקדם משחשבתי (זו כבר פעם שניה שזה קורה, לא ב-5 ולא ב-4 וחצי, כנראה שכבר ב-4 יוצא האחרון... כפייה דתית מתועבת). לפחות בזמן ההמתנה (טרם אבדה תיקוותי) נתקלנו במכרה של זרוב ותומסו שהמתינו איתי, שהעניקה לי זוג קרמבואים ורודים (!).

בסופו של דבר מצאתי את עצמי עושה את דרכי בחזרה מאלנבי לרמת-אביב ברגל- לא לפני עצירה מרעננת בביתם האהוב.

מאוחר יותר יצאנו אני ואהובי, ולאחר שחצי שעה לא הצלחנו לתפוס מונית (כמו כל יתר קבוצות הצעירים שניסו) או מענה בחברת מוניות שהיא, התחלנו בצעידה לאלנבי, בתקווה לעצור מונית בדרך- מה שכמובן לא קרה...

הגענו ב-23:50 לפאב Cheers, שנמצא סמוך לפראג הקטנה, שם תכננו במקור לבלות את המעבר משנת 2010 לשנת 2011, רק שיומיים מראש זה רחוק מלהיות מספיק זמן להזמנה מוקדמת, מנטאל-נווט לשנה הבאה.

שם פגשנו את גו'ל וקובי, ארינה ועודד.

ג'ול, אני וארינה (והיד של דניאל)

ג'ול וארינה

ושוב

זכיתם בנשיקה

ג'ול ואני

הוגרדן בכוס מעפנה

נשיקת חצות 3>

קובי פותח את השמפניה פירות-יער שג'ול הגניבה לפאב

yeah!

ארינה, דניאל, אני, ג'ול וקובי

ועוד אחת

קלטו את הריסים שלי

עודד, קובי, דניאל, ג'ול ואני

סתם תמונת פאב, היה מפוצץ כמבן

ג'ול על קובי, ארינה והמלצר שנראה כאן מקסיקני

עודד נטש ראשון ובאיזשהו שלב ארינה הלכה גם היא. נותרנו קובי, ג'ול, דניאל ואני.

אחרי איזה שעה וחצי הלכתי לבדוק אם התפנה מקום בפראג הקטנה, ולמזלי היה שולחן ריק בדיוק לארבעתינו.

אני ודניאל הזמנו מנות די קבועות, שוקי חזיר וצלעות.

קיבלנו שוט של פינקולדה, היה ממש טעים! אם נופל לידיכם המשקה, אשמח אם תעבירו אותו אלי :}

אליזרין ותומסו לא ענו, אז חשבנו לסיים את הערב, כשמקרה מוכר לא מרפה, המוניות עוד מלאות, אף לא אחת עוצרת, ואנחנו מתחילים במסעינו הרגלי חזרה.

בגשם ובקור, כמו עובדים זרים, פוסעים ברחבי תל-אביב.

לפחות כך לומדים להכיר היטב את העיר.

הגענו הביתה שבעים ומרוצים והדבר הראשון שעשינו, כהרגלינו- התיישבנו כל-אחד ליד המחשב שלו ובדקנו באובססיביות עדכונים בפייסבוק, two comp addicts ^^

ואז נכנסו למיטה, מכורבלים והתעוררנו בצהריים ליום חורפי וגשום, כמו שצריך.

שנה טובה ומוצלחת.

אהבה חדשה, אתגרים חדשים, יחידה חדשה, מיקום חדש, אווירה חדשה, חברים חדשים, בגדים חדשים, מוסיקה חדשה, מסיבות חדשות, קעקועים חדשים מראה חדש... קיצור, תקנו לי דברים חדשים שאוכל להתחדש D:

סתם, שנה טובה :)

או

בהולנדית.

Infy