The Moral Limit

בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.

הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.

את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.

ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.

כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים; בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.

אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.

כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.

בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).

90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.

למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...

אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה, לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.

אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה, אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית, אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי, אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.

הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.

מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי, לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את \ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...

כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי, אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם פייסבוק ואני.

אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.

אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את עצמי, למה שנועדתי להיות.

לא רק יפה.

When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with he's referring to.

וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב הזה- אני רוצה לשנות.

Inf.

פראג – קטנה מאי פעם

ניכר כי הגמדים לוקחים מס בסך 20% מכל הזמנה, אחרת אין לי הסבר לגודל הסלט וכמות הבירה שלא מילאה את הכוסות בנפח ליטר.

שנים שאהבתי, המלצתי ונהניתי לבלות בפאב-המסעדה באווירה אירופאית חמימה, הממוקם בלב תל-אביב- הלא הוא פראג הקטנה.

מאז שעברתי לעיר החטאים לפני למעלה משבעה חודשים, מצאתי את עצמי מדי חודש לכל הפחות במקום המהולל ומדי יום ממליצה על המקום הן לישראלים שיוכלו להנות מן המקום פעמים רבות, והן לתיירים המחפשים מקומות מעניינים בתל-אביב. כל זאת ללא מטרת רווח, אלא בגלל אהבתי הרבה למקום.

נהגתי לספר על האווירה החמימה, המוזיקה הטובה, השירות הטוב והנעים, הפינוקים (צ'ייסרים, בירות, טעימות...) וכמובן האוכל המעולה והייחודי עם המחירים האטרקטיביים ומגוון הבירות הטובות במחירים הזולים.

שני חברים, בן-זוגי ואני יצאנו בשישי האחרון אל הפאב האהוב באקראיות לאחר שבכלל תכננו לשתות במקום אחר.

התיישבנו. המקום היה די עמוס מה שהקשה על השגת תשומת לב המלצרים. לפיכך, ברוח צחוק התקשרנו למקום על מנת לקרוא למלצר. זה עבד.

קיבלנו תפריטים חדשים, בם המחירים חדשים גם הם, מחירי קולקציה חדשה – גבוהים אולי ב-40% משהיו שבועיים קודם!

כל אחד הזמין ליטר בירה. בנוסף, מההיכרות הטובה שלי עם המקום ידעתי כי כל המנות גדולות ומשביעות, שכן החלטתי להזמין משהו קליל, סלט. נדהמתי מהמחיר, הסלט עלה 50 ש"ח - מחיר מופרז לכל מקום, בטח למקום שעד שבועיים קודם לכן היה נחשב למקום עם מחירים אטרקטיביים עד מאוד. זרמתי עם הסלט, כי בכל זאת יש בו חתיכות של עוף ובייקון.

כעבור חצי שעה, קמתי לבדוק מה עם השתייה, אז מלצר טרח להביא את הבירות שעמדו להם על הבר וכבר במקום ליטר היו ל-800 מ"ל בערך, ופחות קרות טעימות ממה שוודאי היו חצי שעה קודם.

אז אם חשבנו שפשוט לוקח הרבה זמן למזוג 4 ליטרים, מהר הבנו שלא, כי נותרו ללא קצף וללא 200 מ"ל שהתפוגגו להם.

כבר כמעט סיימנו את הבירות והסלט עוד לא הגיע. קמתי שוב לשאול את המלצר מה קורה עם הסלט. נתברר שהוא בכלל שכח להדפיס אותו במחשב, והבטיח שעוד 5 דקות הוא יגיע. רק שחמשת הדקות היו רק שליש מרבע שעה נוספת בה נאלצתי להמתין לאוכל.

הגיע הסלט, או אם לקרוא לו סלטון, על שם שהיה קטנטון. גם על-מנת למצוא את הבייקון שהובטח נאלצתי לפשפש תחת החסה בכדי למצוא חתיכות ספורות.

ניכר כי הגמדים לוקחים מס בסך 20% מכל הזמנה, אחרת אין לי הסבר לגודל הסלט וכמות הבירה שלא מילאה את הכוסות בנפח ליטר.

הבנו שאנחנו מתחפפים משם לפאב אחר אז חיכינו שיעבור מלצר על-מנת לבקש חשבון. חיכינו. וחיכינו, וחיכינו... ולאחר שכבר קמתי פעמיים, החלטתי לנסות את הדרך הראשונה שעבדה.

אם יש משהו שהפך את הערב לקצת יותר מצחיק זה היה זה. התקשרתי שוב אל המקום לבקש חשבון לשולחן ליד החלון. לא הצלחתי לסיים את המשפט מרוב שנפלתי מצחוק ומיד לאחר מכן השיחה נותקה מצד המקום ומלצרית זועמת הגיעה לשולחן ומיד אחריה גם ברמן זועם ומאיים שדרש לדעת מי התקשר.

זה כבר לא היה מצחיק.

אם ניחנו המלצרים ביכולת לתת שירות מוצלח- דיינו. אם לא ניחנו המלצרים ביכולת זו אך ניחנו הם בכבוד לפצות לקוחותיהם – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בכבוד לפצות לקוחותיהם אך ניחנו הם בחן להתנצל בפניהם – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בחן להתנצל בפני לקוחותיהם אך ניחנו בחוש-הומור – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בחוש-הומור אך ניחנו בסבלנות – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בסבלנות אך טרחו להסביר זאת ללקוח בנועם – דיינו. אם לא טרחו להסביר זאת ללקוח בנועם אך גם לא טרחו להגיב כלל – דיינו. דיינו. דיינו.

רק שהבני-זונות ברוב חוצפתם באו בצעקות ואיומים, טוענים שאנחנו מקשים עליהם כשגם ככה הם קורעים ת'תחת ושאנו מתנהגים כמו ילדים קטנים. אמרו לנו לעוף משם ולא להראות שם את פרצופינו עוד לעולם.

לסיכום: פראג הקטנה היא כבר לא מה שהייתה- המחירים כבר לא קטנים, לא כל-כך פראג, המנות לעומת זאת בהחלט קטנות, שינו את היחס מחברותי וכייפי ליחס של מלצר אל לקוח שהוא אובייקט שמשלם והמטרה היא למכור חיוך מזוייף עבור טיפ.

אני לא אתפלא אם ההצלחה המרובה בתקופה האחרונה, שעלתה להם לגמרי לראש היא תוצאה של הזרמת לקוחות מדי יום של ישראלים ותיירים על-ידי.

לפיכך, אני מפצירה בכם להחרים את הרשת של פראג-הקטנה ואת סניף אלנבי בפרט. כמו כן, אשמח אם תפיצו זאת.

והמסקנה שלי- פעם הבאה שאני עושה למקום כזאת יחצנות, אני אעשה זאת אם לא עבור תשלום, אז לפחות עבור הטבות במקום ויחס ראוי.

הצטרפו עכשיו בפייסבוק לחרם על פראג הקטנה!

 

להבדיל ממה שקורה בפועל, יש לי באופן קונסיסטנטי חשק עז לכתוב פה. כמעט בכל יום עובר עלי משהו עליו אני יכולה לכתוב ואף לפתח לפוסט חביב. אבל אני מגיעה הבייתה מהעבודה, מסיימת מחוייבויות שנותרו לי, מבלה את שארית היום בזמן איכות בזרועות אהובי, והזמן האינטרנטי שלי מסתכם בעיקר בשיטוט מזדמן בפייסבוק.

עד שיש לי חשק לכתוב בעת שיש לי מספיק זמן וחוסר במחוייבויות אחרות, המאורעות והרעיונות שהיו לי לפוסטים נראים לי לא רלוונטיים ולא מתחשק לי לכתוב עליהם.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בשעה 5 אחה"צ. בדרך כלל בשעה זו תמצאו אותי בעבודה אלא שביום רביעי האחרון על אופניי בדרך לעבודה, נסע מולי רוכב אופניים גרוע אשר ברגע מהיר אחד סטה ממסלולו בעוד אני נוסעת קרוב ל-35 קמ"ש. הכל היה כל-כך מהיר. רגע אחד היה לי נתיב חופשי ומרווח ורגע אחריו נוסע לעברי במרחק חצי מטר - רוכב אופניים מצ'וקמק. לא היה לי צ'אנס להאט אפילו קצת וכבר ראיתי את עצמי נכנסת בו חזיתית במהירות. עפתי אחורנית ונשארתי שכובה כדקה, הגב כאב. מסביבי התאגדו אנשים חמורי סבר שהחלו לנזוף בבחור שעשה עצמו כאילו נפגע והאשים באופן מגוחך בתאונה את המבוגרים שישבו על הכסאות בצד הדרך...

בניגוד לרצוני אזרתי כוחות להתיישב כי כולם מסביבי נראו לחוצים. הבחנתי בחתך עמוק בברך ובכל האזור שפעם במהירות כקצב הלב. מספר שניות לאחר מכן כל האזור התמלא בדם. לא הרגשתי שם כאב כלל; אני אפילו לא יודעת ממה זה קרה, רק ידעתי שכואב לי הגב. אמרתי לעצמי שאגיע לעבודה, 5 דקות משם ושם כבר יטפלו בי.

"את תתצטרכי תפרים" נשמע קול מעלי.

"מה אתה חובש?!" שאלתי בעצבנות. ממש לא התאים לי האבחנה בשקל הזאת.

"כן.. בואי, יש לנו פה עמדת עזרה ראשונה חצי דקה מפה. נחבוש אותך ומשם לכי לקופת חולים, את חייבת לראות רופא."

סעמק, חשבתי לעצמי. "אני אחבוש את זה כבר במלון, אני בדרך לעבודה.."

לבסוף הוא שיכנע אותי לקבל את עזרתם בעמדת העזרה הראשונה בחוף הסמוך. התקשרתי לבוסית והיא אמרה לי שזה נחשב לתאונת עבודה ושבכל מקרה כדאי לי ללכת לראות רופא.

So I did.

לא התאים לי לשלם על מונית וגם היה לוקח לי נצח לתפוס אחת ובכל מקרה הייתי צריכה לחזור בשביל האופניים, אז כבר פידלתי לקופה הקרובה של כללית.

כל-הכבוד לאופניים בני ה-14 שלי (מכתה א'!) ששרדו את התאונה עם נפילת שרשרת וברקס רופף בלבד, מה שתיקנתי תוך מספר שניות.

הגעתי לרופא. לקח לו בדיוק שניה לומר לי שהוא ייאלץ לתפור לי את זה ועוד חצי שניה עד שהתחלתי לילל כמו ילדה קטנה.

זה לא היה כיף בכלל.

כשהצעתי להמנע מתפרים הרופא צחק עלי, כשבכיתי הוא התעצבן וכשרעדתי כולי הוא כעס עלי "טוב אם את בוכה לפחות אל תזוזי!".

לכל אחד יש משהו ממנו הוא ממש פוחד... הפחד שלי הוא מחטים.

האחיות והרופא המשיכו לשאול כיצד עשיתי את הקעקועים אם אני כל-כך פוחדת ממחטים, אבל הם לא קיבלו את התשובה שלי-

"זה ממש לא אותו הדבר!",

הם רק התעקשו "זה כואב הרבה פחות! את תרגישי רק דקירה אחת קטנה לפני שהאזור כולו יהיה רדום".

לאורך כל זמן ההתעסקות לא הסתכלתי כדי לא להתעלף (למרות שאולי הייתי צריכה, הדרך היחידה להוציא אותי ממצב רטט). הרגשתי את כל הנעשה ולמרות שזה לא באמת כאב, זה לא מנע ממני לבכות ולרעוד גם אחרי שכבר סיים. זה לא הכאב שמפחיד אותי, זוהי המחט ותו לא.

מחט של קעקועים, כשהיא בתוך המכשיר איתו מקעקעים לא נראית מאיימת, בסך-הכל עט, והצליל של המכונה הוא כשל מכונה שמורטת שיערות, קל לדמיין שזה מה שעושים לך. אבל איזה מטאפורה יש למחט שחודרת אל תוך הגוף ומצידה האחר מיכל של רעל שמוחדר פנימה בהזרקה? או תפירה של העור..?

בכל אופן, כל הסיפור הסתכם בשישה תפרים.

הרופא הנחה גם לקחת אנטיביוטיקה למקרה שייתפתח זיהום אבל תודה רבה, עד שלא יתחיל אחד- לקחתי די והותר אנטיביוטיקה על שטויות השנה ובינתיים זה מחלים נהדר.

לצערי הרב קיבלתי 10 ימים של חופשת מחלה. למזלי ביטוח לאומי משלם לי על זה, לצערי ביטוח לאומי לא משלם טיפים ושעות נוספות.

סוף שבוע, ביליתי עם אהובי בצימר בקיבוץ יסעור. אין ממש תמונות נורמאליות כי שכחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה במחשב ממנו נפרדתי לסופ"ש.

היה לנו ג'קוזי מפואר, מיטה גדולה ורכה יין אדום וארוחת בוקר אנרגטית ישר אלינו.

טיילנו קצת בראש-הנקרה, שם דניאל האכיל שפנפני סלע:

-

מניקה בציבור

(יש עוד מלא תמונות בפייסבוק)

בלילה האחרון הוספנו בג'קוזי קצת (יותר מדי) סבון והייתה לנו אמבטיית קצף שבאיזשהו שלב הפכה למפלצת קצף עצומה שהתחילה לטייל מחוץ לג'קוזי.

כמות הקצף שאתם רואים פה הכפילה והשלישה את עצמה.

אכלנו במסעדת בשר בשם אינדיאנה שהייתה חביבה למדי, רק שהיה בתפריט משהו שקראנו לרגע קצת מוזר

שפיך צף- על מצע של בצלים חרוכים בגריל, בתוספת פטריות מוקפצות.

סה"כ הייתה חופשה נפלאה 3>

בימים בהם אני עובדת, גם אני מרוויחה יפה וגם אין לי זמן להוציא כסף. אני אוכלת בעבודה וחוזרת ישר הבייתה, יוצאת איזה פעם בשבוע ושם מסתכמות ההוצאות. עכשיו כשאני לא יכולה לעבוד אני כל יום בסידורים שעולים כסף, אוכלת בחוץ, נוסעת באוטובוס במקום באופניים ולא יכולה לחסוך גרוש -_-'.

אני מנצלת את החופש הארוך לנסוע דרומה לבקר את משפחתי ליותר מיום וחצי לצערי עד שיש לי חופש ארוך אמא בהולנד ולא אראה אותה כלל.

בלי קשר, בוודאי חלקיכם שמעתם על הסדרה "משחקי הכס" או איך שאני מעדיפה A Game of Thrones המבוסס על הספר הראשון בסדרה של שיר של אש וקרח (A Song of Ice and Fire) של ג'ורג' ר' ר' מרטין. 

הספר הוא אחד היותר טובים שנתקלתי בהם (חובה לקרוא באנגלית), הסדרה לעומת זאת חביבה, ממוצעת וכמובן לא בדיוק כמו הספר. אני לא אכנס פה לספויילרים אבל כל מני חלקים קטנים בספר שגורמו לי להתאהב בו שונו או לא הופיעו כלל, כל מני רעיונות שיצרו את המתח בספר, הייחודיות והאותנטיות שונו על מנת לזרז הליכים מה שבעצם יוצר סדרה אפית המבוססת על העלילה אך מותירה אותה בלי הבשר והפרטים הקטנים היפים והמותחים שגרמו לי כל-כך לאהוב את הספר. מי שלא קרא את הספר אולי יחשוב שהוא יותר מוצלח, אבל מצד שני, זה עצוב לראות את זה בלי לקרוא את הספר כי הוא באמת מדהים והסדרה- גם אם תראה טובה, ללא ספק לא מתקרבת לגאונות והיופי של הספר.

ולאחרונה גיליתי על הסדרה המוכרת 24, אנו לקראת סיום העונה הראשונה, אז אנא בלי ספויילרים, בכל מקרה מומלץ בחום. ג'ק בוואר מהמחלקה המשטרתית נגד טרור בעונה סוחפת ומטורפת של 24 פרקים (או 24 שעות), שכל פרק הוא בעצם שעה (רק שבפועל הוא 40 דק'). מחזיקים אותך במתח מהפרק הראשון, באמצע העונה יש הפוגה קלה של מתח (כדי שלא תמותו מהתקף לב) והמתח חוזר. ממכר. ידוע לי שיש עוד מליון עונות, אבל קודם נסיים את זאת.

וציור שהתחלתי שנה שעברה ולעולם לא סיימתי \:

טוב נראה לי שזהו בינתיים.

יום חמישי, מתה לצאת לעיר ללילה סוער ומרגש, למסיבה אחרי כל-כך הרבה זמן שלא הייתי באחת, או לחלופין לפאב עם חברים- לשתות בירה ורום ולצחוק עד אור הבוקר.

לבסוף, מסיבות כאלו ואחרות הוחלט בצער רב לדחות את המועד ללילה למחרת.

יום שישי, קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת להתארגן ולצאת אל הלילה המיוחל. קשה לי להתעורר ובשלב מסויים אני מאלצת את עצמי בידיעה שאם לא אצא, תכה בי החרטה. להשאר בבית גם הלילה – לא בא בחשבון.

לאחר שמצאנו אי-קיום של מסיבות טובות, התארגנתי בכל זאת ליציאה כמו שהבטחתי לעצמי. גררנו את עצמנו למרכז העיר באחת לפנות בוקר באופניים במטרה אחת- להגיע לפאב היחידי בתל-אביב שמוכר את הבירה הטובה ביותר – פרנזיסקנר מהחבית.

בהגיענו לכתובת המבוקשת, נוכחנו לגלות שם בית-קפה שסיים לעבוד להלילה ולא עונה לשם הפאב אליו פנינו מועדות. שאלנו את המלצרית שסגרה היכן הפאב המהולל והיא כיוונה אותנו לכוך, כמה מטרים משם אשר בכניסתו ישב שומר מבוגר שהנהן בקושי כשחלפנו על פניו.

לאחר שזיהינו את הדלת הסגורה המפוקפקת, פתחנו אותה. מולנו היה וילון שחור שאטם כל אור שאולי היה בפנים. ניכר כי הם לא ממש אוהבים לקוחות. הסתנו את הוילון לגלות פאב קטן ומנוכר עם עשן סיגריות מהול באוויר, לא שונה מפאב טיפוסי בתל-אביב, בו יושבים וצוחקים אנשים אמיתיים תוצרת העיר. התיישבנו בהתרגשות על הבר ולשאלתי אם יש פרנזיסקנר מהחבית (לאחר שגם ציינתי שאני מעוניינת בכהה), נחלתי לאכזבה קשה; נתברר לנו שכבר זמן מה שאין אלו מגישים אותה.

חשבנו להתנחם ברום וכששאלנו למחירו, הוכה המלצר בתדהמה וענה שאין לו מושג. מסתבר שמעולם לא הזמינו שם רום לפני כן. לאחר שבירר לנו את המחיר המופקע של הרום, נסענו משם לפאב המוכר, עם המוסיקה המוכרת והפרצופים המוכרים לא פחות הלוא זהו הרוק-בר.

אחרי כמה גינס ושוט של רום התחלף הכאב בכיס בחיוך המרוח על פנינו.

3 וחצי לפנות בוקר, החל מסענו המבושם הבייתה.

לקראת השעה 4, תקף את דניאל רעב ועצרנו בחומוסיה פתוחה לארוחה לילית מאולתרת.

כבדים ומחוייכים המשכנו הבייתה, 5 לפנות בוקר- קרסנו יחדיו על המיטה ואל ארץ החלומות שפקע לי בן רגע לצלילי מנגינת השעון המעורר.

שיט. 10. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת להתארגן ולצאת. קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה.

אז ככה נראה סופ"ש בתל-אביב.

שקעתי בעצב שלא יכולתי להגיע למטאל מרקט שהיה ביום שישי, אחרי שכ-ל כך הצטערתי בפעם הקודמת שלא מדדתי את המחוך והשמלה שהיו זולים להפליא והיו מדהימים וגם לא קניתי זוג עגילים שאחר כך לא מצאתי בשום מקום, וסוף סוף הייתה עוד הזדמנות אך הייתי בדרום הרחוק והשארתי את דניאל לבד עם חיים דיאמנט ובלאגן על המיטה.

אך לפחות יצא לי לראות לא את המשפחה, הנמר שלי, חברי הטוב עודי שעשה את דרכו הארוכה אלי, ואת רעות ומרי-אן.

סוגשל מחייכים

משתדלים לחייך יותר (סתם, אמא הצחיקה אותו)

את אלו עודי צילם

ערפדים קפואים

יוקון שגם רצה להצטלם

משהו אומנותי

אני עם הילדון

הוא נעמד עלי

ומאוחר יותר נסענו עוד דרומה, ישבנו בבוג'י איזה שעה, ואז ירדנו למטה לפגוש את מרי ורעות בטברנה שהייתי בטוחה שנסגרה בכלל

באישזהו שלב הצהרתי שאני הולכת לנמנמ קצת כי הייתי עייפה והייתי צריכה לנהוג בחזרה, והם חשבו שזה יהיה משעשע לצלם אותי כך, עם כוס בירה ריקה ובכך לגרום לי להראות שיכורה לגמרי.

זה אחרי שאודין ורעוציפר התערבו על כמה פעמים אלך להשתין (בלי ידיעתי כמובן), 3 או 4, ושניהם הפסידו למרי שהייתה מנצחת בכל מקרה שהם מפסידים- הלכתי רק פעם אחת...

עברתי תפקיד, מהסיירת לניירת. אני עכשיו באופן מעשי לגמרי תושבת ת"א, גם ישנה שם בקביעות וגם משרתת בקריה, אז מזל טוב לי.