The Moral Limit

אני יודעת. כבר הרבה מאוד זמן לא פירסמתי כאן כלום. זה לא כי אני לא רוצה או כי אין לי מה לכתוב; זה פשוט שאני מוצאת את עצמי חוזרת הבייתה מהעבודה מותשת וברגע שאני מתיישבת על המיטה, כשבחדר האורות העמומים האלו, אני פשוט נרדמת ומתעוררת ליום עבודה חדש. העבודה נחמדה, אך היא גוזלת הרבה זמן וכוח, ובשביל לעשות הרבה כסף (מספיק כדי לחיות ולחסוך) אני נאלצת לעבוד הרבה, עד שאני מבינה שבשביל לקבל הרבה כסף כל חודש, אאלץ לעבוד קשה יום יום בכל חודש, וזה גורם לי לרצות לסיים כבר את העבודה המועדפת ולהתנסות במקומות אחרים בהם העבודה פחות קשה (לא מלצרות בשמש כשהטיפים מתחלקים בין כל המלצרים).

אם היה לי קצת חופש, הייתי בטח הולכת בין היתר למחאת האוהלים.

***

קשה לי לעכל את זה שאני בת 20, שאני גרה לבד עם בן-זוגי, שפתאום אני מתעסקת עם "עניינים של גדולים" חשבון בנק, עבודה, שכר, תיאום מס, שכר דירה, מיסים, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וכו', שאני יודעת באמת מהו ערכו של כסף, כמה שזמן הוא דבר יקר, כמה קשה לחסוך, כמה הכל יקר, ואיזה גנבים הם אנשים שלוקחים על שירות של שעה את מה שאני מרוויחה ביומיים שלמים של עבודה.

אני יושבת בסלון ביתי וכותבת את הפוסט הזה, מדי פעם מביטה במראה הגדולה שעל הקיר שמולי.

אני מתבוננת כשלפתע מכות בי תובנות מן העבר, רק שעתה הכל קרוב יותר, ממשי יותר, מלחיץ יותר.

אני בוהה במראה ורואה שם את אמא.

אני רואה את אמא ואבא, זוג צעיר בדירה קטנה באמסטרדם, רק מתחילים את חייהם, עם הרבה תוכניות ושאיפות, והכל עוד פתוח בפניהם ומזמין.

עצמו הם עינייהם למספר רגעים וכשפקחו אותן, היו הם להורים, אם ואב לשתי ילדות, הקטנה לומדת לספור והגדולה, בת 12 ולה מחשבות על העתיד- פוחדת היא להזדקן, פוחדת מהקץ, פוחדת שכל מחשבותיה היפות תעלמנה כלא היו; אך זאת מוצאת נחמה בגילהּ הצעיר והמדע המתפתח, כה מבטיח ומנחם.

אך אבוי, היא מיצמצה. פוקחת עינייה ובוהה, ומה שרואות עינייה... בן רגע החל לו שצף של דמעות לקלוח על לחייהּ. מולה יושבת עלמה צעירה, וזו היא איננה אמהּ.

הילדה כבר בת 20 ואחותה בחטיבה, והמדע למוות לא מצא תרופה.

בוכה ומתייפחת ופוחדת למצמץ, שלא יעבור עוד רגע ארוך שחלילה יקרב אותה לקץ. אם חיכתה בקוצר רוח לסוף החודש, על מנת לקבל כבר את תלוש המשכורת, עתה רוצה שלעולם לא יגיע, שהיום ייעצר, שהחיים יקפאו... יש עוד כל-כך הרבה דברים לעשות, כל-כך הרבה להספיק ולראות, והזמן חומק מבין האצבעותינו עם כל מצמוץ ופעימה.

אני יודעת שאני עוד צעירה, אבל רק אתמול הייתי בת 13, ורק שלשום היו הוריי בדירה כמו שלנו עם חלומות רבים ושאיפות.

הזמן חומק ומדכא בלי רחמים, כידוע, בעיקר כשנהנים. תל-אביב, מקום כל-כך דינאמי, חיי וסוער, שהזמן בו עובר כל-כך מהר עד שבוקר אחד אתה מתעורר ומבין שלא עשית חצי מהדברים שייחלת לעצמך לעשות עד אותו הרגע.

צאו מהבית, תהנו, תתקדמו, תשאפו קדימה, עשו יותר ודברו פחות, אל תתחרטו על זמן שחמק, כי החרטה לוקחת זמן, במקום- הגשימו את חלומותיכם, צאו לטייל, לחוות, לחקור, ללמוד ולקוות שתמיד יהיה עוד קדימה לצעוד אליו.

המוות זה לא בשבילי. אני בוחרת לדלג על הפרק הזה ולחיות את חיי בלי סוף, שתמיד יהיה עוד מה לגלות ומשהו שווה להשאר חיי עבורו.

The hard shall be done today, and thge impossible shall be done tomorrow. Tomorrow I will reach the point of infinity and know that I've done it right. Tomorrow I'll know better, I'll know anything at all. But for that I ought to start today.

יום חמישי, מתה לצאת לעיר ללילה סוער ומרגש, למסיבה אחרי כל-כך הרבה זמן שלא הייתי באחת, או לחלופין לפאב עם חברים- לשתות בירה ורום ולצחוק עד אור הבוקר.

לבסוף, מסיבות כאלו ואחרות הוחלט בצער רב לדחות את המועד ללילה למחרת.

יום שישי, קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת להתארגן ולצאת אל הלילה המיוחל. קשה לי להתעורר ובשלב מסויים אני מאלצת את עצמי בידיעה שאם לא אצא, תכה בי החרטה. להשאר בבית גם הלילה – לא בא בחשבון.

לאחר שמצאנו אי-קיום של מסיבות טובות, התארגנתי בכל זאת ליציאה כמו שהבטחתי לעצמי. גררנו את עצמנו למרכז העיר באחת לפנות בוקר באופניים במטרה אחת- להגיע לפאב היחידי בתל-אביב שמוכר את הבירה הטובה ביותר – פרנזיסקנר מהחבית.

בהגיענו לכתובת המבוקשת, נוכחנו לגלות שם בית-קפה שסיים לעבוד להלילה ולא עונה לשם הפאב אליו פנינו מועדות. שאלנו את המלצרית שסגרה היכן הפאב המהולל והיא כיוונה אותנו לכוך, כמה מטרים משם אשר בכניסתו ישב שומר מבוגר שהנהן בקושי כשחלפנו על פניו.

לאחר שזיהינו את הדלת הסגורה המפוקפקת, פתחנו אותה. מולנו היה וילון שחור שאטם כל אור שאולי היה בפנים. ניכר כי הם לא ממש אוהבים לקוחות. הסתנו את הוילון לגלות פאב קטן ומנוכר עם עשן סיגריות מהול באוויר, לא שונה מפאב טיפוסי בתל-אביב, בו יושבים וצוחקים אנשים אמיתיים תוצרת העיר. התיישבנו בהתרגשות על הבר ולשאלתי אם יש פרנזיסקנר מהחבית (לאחר שגם ציינתי שאני מעוניינת בכהה), נחלתי לאכזבה קשה; נתברר לנו שכבר זמן מה שאין אלו מגישים אותה.

חשבנו להתנחם ברום וכששאלנו למחירו, הוכה המלצר בתדהמה וענה שאין לו מושג. מסתבר שמעולם לא הזמינו שם רום לפני כן. לאחר שבירר לנו את המחיר המופקע של הרום, נסענו משם לפאב המוכר, עם המוסיקה המוכרת והפרצופים המוכרים לא פחות הלוא זהו הרוק-בר.

אחרי כמה גינס ושוט של רום התחלף הכאב בכיס בחיוך המרוח על פנינו.

3 וחצי לפנות בוקר, החל מסענו המבושם הבייתה.

לקראת השעה 4, תקף את דניאל רעב ועצרנו בחומוסיה פתוחה לארוחה לילית מאולתרת.

כבדים ומחוייכים המשכנו הבייתה, 5 לפנות בוקר- קרסנו יחדיו על המיטה ואל ארץ החלומות שפקע לי בן רגע לצלילי מנגינת השעון המעורר.

שיט. 10. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת להתארגן ולצאת. קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה.

אז ככה נראה סופ"ש בתל-אביב.

זה כאילו הרבה יותר פשוט להיות עצוב, להאשים את העולם באי-צדק, להשתמש בצורך הצבוע של האנושות להזדהות ולרחם על-מנת לנסות ולכפות את התמיכה של אנשים שלא באמת מעוניינים לתת אותה. כאילו אם אני מודה בזה שאני לא בסדר, זה בסדר להיות לא בסדר, אבל זה לא טוב מספיק. כאילו המודעות לבעיה תעזור לי במציאת פתרון אך תקשה על ההסתדרות שלי עם אנשים. אנשים לעיתים מגלים איכפתיות כשמבחינים באופן ניכר בבעיה. מכיוון שאני יודעת לדבר עליה, להגדיר אותה, וברוב הזמן לשלוט בקצוותיה הקיצוניים- אז הרבה יותר פשוט לא להאמין לי, לקחת אותי כסתם אחת בכיינית, זנותית שרוצה תשומת לב. כי אי אפשר להזדהות עם מי שמודע לבעיה שלו- יש לו גם ככה את עצמו.

הבעיה שלי החלה כשאיבדתי את עצמי.

משהו לכאורה קטן וחסר משמעות ששינה את חיי וגרם לי לחשוב שלעולם לא אהיה מה שרציתי, שנפלתי במקום שאי אפשר לשנות יותר. הפסקתי לקבל את עצמי. התקופה מזוהה בירידה ברמת הנרקסיזם שלי. אמנם זה מעולם לא נעלם, אבל זה התמתן במידה ניכרת. מדובר על סביבות גיל 15, 16.

התחלתי לחפש את האישור של אחרים, בלי להבין שאין עלי לעשות דבר חוץ מלהיות עצמי, פיתחתי הפרעה כפייתית, הצורך הזה בלהראות את עצמי- דווקא את החלקים הרדודים שלא צריך אפילו להתעמק בהם כדי לאהוב אותי, מראה חיצוני ומעשים קיצוניים.

לדאבוני מצאתי כי זוהי דווקא דרך לדחות את הסביבה האינטלקטואלית שבזמנו חיפשתי בקרבתה ולמשוך את כל הסביבה הממוצעת, אלו שבעבר עקב משהו שאפילו לא הבינו- ראו בי איזשהו מושא להערצה, סימן לטוהר, פנטסיה. הפכתי למטרה. אחת מתוך רבות. אך גם טרף חמקמק, הוא בסך הכל טרף, ולבסוף נתפס.

גם היום, כשאני מבינה את זה, זה לא מונע את הצורך התמידי הזה בקבלה של אחרים, אפילו בהצגה עצמית שפעם מצאתי בזויה.

במקביל התפתחה בעיה נוספת שלא מאפשרת לי לראות דברים בחשיבות הרצויה.

הכל נראה קרוב יותר, קיצוני יותר, דרמטי יותר, העולם לא הוגן, הכעס מתגבר והדיכאון משתלט ואין איך להוציא אותי מזה. אני לא מעוניינת לצאת מזה. זה כל-כך נוח. כל-כך מסוכן. לסובבי ובעיקר לי.

מאושרת עד הגג מחד, וכאובה עד כלות נשמתי מאידך, מסופקת מחד וכעוסה מאידך. מרגע לרגע הכל משתנה. לצערי לחלק השלילי השפעה רבה יותר כי מאפילה על כל התפקוד שלי ודרכי במאבק נגד עצמי.

אני יודעת שהכל קצת לא ברור, זה מכיוון שזה רק פרגמנט מחשבתי שניסיתי להעביר באופן מאוד מצונזר ממחשבות תחושתיות למילים.

אני בתהליך קבלה עצמית, בחזרה לנערה שאהבה לדעת, ידעה מה טוב לה באמת ומה רע, בחזרה אל הטוהר, הידע, האמת... הפנטסיה.

שקעתי בעצב שלא יכולתי להגיע למטאל מרקט שהיה ביום שישי, אחרי שכ-ל כך הצטערתי בפעם הקודמת שלא מדדתי את המחוך והשמלה שהיו זולים להפליא והיו מדהימים וגם לא קניתי זוג עגילים שאחר כך לא מצאתי בשום מקום, וסוף סוף הייתה עוד הזדמנות אך הייתי בדרום הרחוק והשארתי את דניאל לבד עם חיים דיאמנט ובלאגן על המיטה.

אך לפחות יצא לי לראות לא את המשפחה, הנמר שלי, חברי הטוב עודי שעשה את דרכו הארוכה אלי, ואת רעות ומרי-אן.

סוגשל מחייכים

משתדלים לחייך יותר (סתם, אמא הצחיקה אותו)

את אלו עודי צילם

ערפדים קפואים

יוקון שגם רצה להצטלם

משהו אומנותי

אני עם הילדון

הוא נעמד עלי

ומאוחר יותר נסענו עוד דרומה, ישבנו בבוג'י איזה שעה, ואז ירדנו למטה לפגוש את מרי ורעות בטברנה שהייתי בטוחה שנסגרה בכלל

באישזהו שלב הצהרתי שאני הולכת לנמנמ קצת כי הייתי עייפה והייתי צריכה לנהוג בחזרה, והם חשבו שזה יהיה משעשע לצלם אותי כך, עם כוס בירה ריקה ובכך לגרום לי להראות שיכורה לגמרי.

זה אחרי שאודין ורעוציפר התערבו על כמה פעמים אלך להשתין (בלי ידיעתי כמובן), 3 או 4, ושניהם הפסידו למרי שהייתה מנצחת בכל מקרה שהם מפסידים- הלכתי רק פעם אחת...

עברתי תפקיד, מהסיירת לניירת. אני עכשיו באופן מעשי לגמרי תושבת ת"א, גם ישנה שם בקביעות וגם משרתת בקריה, אז מזל טוב לי.