The Moral Limit

אחרי שלושה וחצי חודשים יבשים מפוסטים, החלטתי לכתוב בעקבות נושא חשוב לי. היו הרבה דברים שרציתי לכתוב עליהם, כמו הטיול הארוך והמופלא לבלקן אבל פשוט... לא היה לי חשק.

אז קבלו: 

קעקועים ואני

קיעקוע הגוף הינו מנהג מאוד עתיק הנפוץ בתרבויות שונות במקומות רבים בעולם. עד היום ישנן תרבויות בהם קעקועים הינם חלק אתני חשוב במסורת ואלו מסמלים מעמד חברתי, שלבי בגרות, סממנים דתיים כאלו או אחרים ועוד.

בתרבות המערבית קעקועים אינם מהווים חלק ממסורת חשובה ומחייבת, אם כי תוספים בעלי ערך אסתטי, שידרוג אופנתי, צורת התבטאות, השתייכות לסצנה או קבוצה כזאת או אחרת, ולעיתים אף סתם שיגעון חולף. אני אישית מאמינה שיש מקום לביטוי בקעקועים ולעיתים גם חן. יש היחלקו עלי, אך זה לגמרי עניין של טעם.

אנשים רבים יביעו התנגדות לעשיית קעקועים כי הדבר פשוט לא יפה בעיניהם. התנגדות חריפה לרוב תלווה בנימוק הנכון שלא ניתן להחזיר את העור לעור הצחור שהיה טרם נצבע, קעקוע יישאר שם לכל החיים ואין מה לעשות במצב של חרטה חוץ מקעקוע גדול וכהה יותר או ניתוח אשר גם הוא יותיר צלקת חיננית אף פחות.

בדיוק בגלל זה, אני נמנית בקבוצה של אלו המאמינים שקעקוע צריך להיות ייחודי ובעל משמעות, מעבר לפן האסתטי.

כשהייתי ילדה, חשבתי שלעולם לא ארצה לעשות קעקוע. זאת לא כי אלו לא מצאו חן בעיניי אם כי מהסיבה הפשוטה שהאמנתי שלא אוכל אי פעם למצוא ערך כה נצחי, חשוב ומשמעותי עבורי, שאוכל להביע בצורה ויזואלית.

בסביבות גיל 12 השתנתה גישתי כמעה, ולפי הגישה החדשה טענתי שאין לי סיבה לפסול לגמרי את האפשרות שאתקעקע, אלא לחכות ליום בו אדע בוודאות שמצאתי רעיון ויזואלי שימחיש ערך שהינו בלתי נפרד ממני, ולנצח ישמש כעיקרון חשוב בו אני דוגלת. לא האמנתי שאמצא כזה, אך המחשבה לא הרפתה.

הרעיון לקעקוע הראשון שלי נחת עלי בן רגע. מגיל 14 הסתובבתי עם תליון שקיבלתי מהאדם החשוב לי בחיי. התליון הינו ריפליקה של התליון Evenstar המוזכר בספרים של "שר הטבעות" של טולקין. לפי הסרטים, ארוון, אלפית בת-אלמוות ואראגורן שהוא בן-תמותה מתאהבים בזמנים של מלחמה ורשע העומד להשמיד את כל הטוב בעולם. האלפית הנצחית מעניקה לאהובה את התליון והיא נאלצת לבחור בין המשך חיים נצחיים עם משפחתה ב-Undying Lands, לשם רק הם האלמוותיים יכולים להגיע, ובכך ייפרדו ארוון וארגורן לעולמים; או להשאר בארץ חסרת הסיכוי יחד עם אהוב ליבה וכנראה למות שם איתו יחד עם כל הטוב. ארוון בוחרת ברגע האחרון להשאר עם אהובה ולהקריב את חיי הנצח שלה, כי מבינה שחיי נצח בלעדיו לעולם לא ישתוו לחיי תמותה עם הדבר שהיא הכי אוהבת בחיים. מיותר לציין שבסופו של דבר הטוב ניצח וארוון רקדה בשתי החתונות...

בכל אופן התליון מסמל בעיניי את אותו הקונפליקט של שני הערכים- חיי נצח (שעבורי הם חשובים יותר ממה שיהיו לכל אדם אחר, אבל זה כבר סיפור אחר שלא אפתח כאן) ואהבת אמת, שכמו בסיפור תתעלה אף על אותו ערך עליון .

בגיל 18, טרם גיוסי לצה"ל, כשנתברר לי שאאלץ להסיר מעלי את השרשרת הנצחית, הכה בי הרעיון, הדרך בה לנצח תשאר עלי גם כאשר לא תענד על צווארי. כך קעקעתי את הצוואר בסמל של תליון ה-Evenstar.

הקעקוע השני שלי הוא המוטו שלי, בו אני מאמינה והוא שם כדי שתמיד אזכור בשביל מה אני חייה.

משמעותו "חייה ללמוד ולמד לחיות". חיים אולטימטיביים, כלומר ללא גבולות מכילים מספיק זמן ויכולת ללמוד הכל כשם שלימוד אינסופי יתן את הידע והכלים לחיות ללא גבולות. המעגל הזה הינו כמובן בגדר שאיפה והוא שואף לאותו מצב אוטופי תיאורטי. השפה שבחרתי לכיתוב היא של האלפים ע"פ השפה שהמציא טולקין. מלבד היופי שאני מוצאת במראה הטקסט, האלפים ידועים כיצורים אינטיליגנטים מאוד ובעלי חיים ארוכים מאוד ואף נצחיים.

הקעקוע השלישי שלי הינו קעקוע משותף עם אהובי. הקעקוע הינו של דרקון אורובורוס, דרקון שאוכל את קצה זנבו (וכך יוצר טבעת). הסמל הינו עתיק ובמקרים רבים מוצג עם נחש ולא דרקון. האורובורוס מזוהה לעיתים קרובות עם ציפור הפיניקס האלמותית הנוצרת מחדש בכל פעם שמתה, לנצח.

משמעות האורובורוס הרלוונטית היא של רעיון של איחוד קדום של משהו קיים או שהתקיים לפני כל התחלה, בכזו עוצמה ואיכות שהוא אינו יכול להיות מושמד או להסתיים באף צורה שהיא. התיאור נשמע אולי מעט מבלבל אך הוא מדוייק להפליא. הקעקוע המשותף בא להדגיש את אותו רעיון, שאת אותו איחוד עוצמתי, איכותי וקדום הקיים בינינו, לא ניתן לסיים לעולם. המיקום של כל קעקוע ביחס לאחר הוא כך שאנו עומדים זה מול זו, הם כמראה זו לזה וכשאנו קרובים, הדרקונים מתאחדים.

אלו הם קעקועי היחידים בינתיים ואני נושאת אותם באהבה וגאווה. קעקועים ידועים כעסק יקר כלכלית, ובכל זאת אנשים רבים ששים לעשותם. מבחינתי הערך הסנטימנטאלי שלהם חזק מאוד ולכן אני יודעת שלא אתחרט עליהם. כל קעקוע נבחר בקפידה.

אני יודעת שלא אמלא את עצמי בקעקועים (שרוול וכיוב'), כי אני חושבת שלכל קעקוע בעל משמעות מגיע המקום להביע את מה שנועד להביע והוא הכי יפה לבדו. אני רואה יופי ביצירות שלמות המכילות קעקועים רבים (לטעמי זה יכול להיות יפה), אבל אני לא רואה בזה יותר מיצירת אומנות; וגם יצירת מופת, אם היא לא חלק ממה שאני, אני אתרשם ממנה תקופה ולאחר זמן מה תיתכן אפשרות סבירה שיימאס לי לראותה יום יום וארצה להחליפה ביצירת אומנות חדשה. זוהי אחת הסיבות שאנשים מתמלאים קעקועים, הם רוצים משהו חדש. הבעיה היא כמובן להסיר את הישן. לפי-כך אני לא נגד קעקועים שהם יצירת אומנות, אני פשוט יודעת שאצלי ספציפית הם יצטרכו להיות הרבה יותר מזה כדי לזכות בתצוגה נצחית על גופי.

בכל אופן, זה לא אומר שלא אעשה עוד קעקועים. למען האמת כבר יש לי מספר רעיונות... אני מעדיפה לא לפרט יותר מדי כרגע. הפירוט יבוא עם כל קעקוע.

ומה יהיה בגיל 80, אם עורי יהיה מקומט והקעקועים כבר לא יהיו יפים כשהיו? אני לא יודעת מה איתכם, אני בכל מקרה לא ראיתי אישה מושכת בגיל 80 ובכלל לא מצאתי הרבה אסתטיקה באישה בגיל הזה. קעקועים לא יוסיפו או יפחיתו ליופי שכבר מזמן חלף (אם כי יכולים להסיח את הדעת ממצב ממש גרוע), אבל הם כן יכולים לספר הרבה סיפורים, ערכים, עקרונות ודברים שעשו לנו טוב בתוקפת צעירות. ברגע שיש להם יותר מערך אסתטי, גם בעת זקנה תהיינה להם המשמעות והחשיבות שהיו להם פעם. חוץ מזה שאני עוד מקווה שעד שאגיע לגיל 80, אנשים ימשיכו להיות צעירים בזכות הטכנולוגיה המופלאה...

ומה לגבי נזק בריאותי? ישנם סוגי דיו לקעקועים המזיקים עד מאוד ויש כאלו שהגוף לא מגיב אליהם והם בכלל לא מזיקים. מה עושים? מבררים אצל המקעקע באיזה סוג דיו הוא משתמש לכל צבע בו אתם מעוניינים להשתמש, עושים מחקרון באינטרנט ודואגים ללכת רק למי שמשתמש בחומרים לא רעילים.

מה אתם חושבים על קעקועים? האם זה יפה בעיניכם? האם חייב להיות לקעקוע משמעות עבורכם, או שמספיק לכם שייראה טוב? האם עשיתם קעקוע והתחרטתם עליו? האם הייתם עושים קעקוע מתוך קטלוג תוך ידיעה שיש עוד רבים עם קעקוע כשלכם? אשמח לשמוע את דעתכם  וכל מה שיש לכם לומר בעניין...

ואם אתם סקרנים לגבי הקעקועים הבאים שלי, אתם מוזמנים לתרום לי כסף ולקדם את העניין, בכל זאת כמו שהזכרתי, זה עסק די יקר ;)

Infy Snow

לעיתים קרובות מתפרץ בי פרץ של יצירתיות, רצון לשוני, נוסטלגיה, להתחיל מחדש, לחזור לישן. להיות ילדה, להיות רזה, לדבר במסנג'ר, לפתוח בכל פעם בלוג אחר עם תדמית חדשה באופן מושלם, עד שחודש אחרי זה יעבור לי וארצה בכלל תדמית אחרת.

עם כמה שאולי זה נדמה אחרת, אף פעם לא הייתי ילדה פופולארית. ואיכשהו, גם כשאני בטוחה שכן, אני מיד מגלה שלא. לא שאני רודפת אחר פופולאריות. למעשה אני ממש לא מעוניינת בה. או אם להיות יותר מדוייקת, אני לא רוצה לרצות בה, אני נאלצת לשכנע את עצמי שזה מה שאני עושה ושזה מגעיל. אני רוצה שיכבדו אותי כשאני. אבל מצד שני זו בקשה אולי מוגזמת, לעשות מה שבזין ולצפות שכך בדיוק יקבלו אותי. חוץ מזה, לבקש שיכבדו אותי אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה אולי מוגזם בלי קשר. צריך לגרום לאנשים לכבד אותך. ואני לא עושה הרבה כדי לגרום לאנשים לכבד אותי. איכשהו כל מה שאני עושה תמיד מצטייר כמו דרך ילדותית לנסות ולהיות מלכת העולם.

אני חושבת שרוב הזמן יש לי יותר מדי סבלנות לאנשים. יש שיעידו שהרבה יותר מדי. אבל ברגע אחד הכל יכול להתהפך. משהו אחד לא הולך, אני נלחצת ומיד מקיפה עצמי בשריון של מחשבות ומגננות שרק מעיף כל יחסי אנוש, כיבוד והבנה שיצרתי בחזרה אל קיבינימאט, וזה רק מגביר את הצורך להתרחק ולהתכנס ולהתחיל הכל מחדש. מקום חדש, אנשים חדשים, תדמית חדשה או ישנה.

נדמה כי לעולם אני לא מצליחה לבחור בדרך הנכונה עד הסוף. כמו מבוך מורכב בו אי אפשר לחזור אחורה. כל פעם להתחיל מחדש, ובכל פעם לטעות במקום אחר, וגרוע מכך- באותו המקום.

אני מרגישה שיש רק דבר אחד שאני מבצעת באופן הטוב ביותר שאני מסוגלת, וזה לאהוב את אהובי. לגמרי, באמת, בלי תנאים, עם המון תשוקה, התרגשות, הבנה, הערכה, השקעה, נתינה, קבלה, צחוק, תמיכה, כנות, ישירות, אבסולוטיות וכל מה שרק אפשר.

וכשרע, כל יתר הדברים יכולים להתפוצץ, ויהיה לי עדיף.

להבדיל ממה שקורה בפועל, יש לי באופן קונסיסטנטי חשק עז לכתוב פה. כמעט בכל יום עובר עלי משהו עליו אני יכולה לכתוב ואף לפתח לפוסט חביב. אבל אני מגיעה הבייתה מהעבודה, מסיימת מחוייבויות שנותרו לי, מבלה את שארית היום בזמן איכות בזרועות אהובי, והזמן האינטרנטי שלי מסתכם בעיקר בשיטוט מזדמן בפייסבוק.

עד שיש לי חשק לכתוב בעת שיש לי מספיק זמן וחוסר במחוייבויות אחרות, המאורעות והרעיונות שהיו לי לפוסטים נראים לי לא רלוונטיים ולא מתחשק לי לכתוב עליהם.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בשעה 5 אחה"צ. בדרך כלל בשעה זו תמצאו אותי בעבודה אלא שביום רביעי האחרון על אופניי בדרך לעבודה, נסע מולי רוכב אופניים גרוע אשר ברגע מהיר אחד סטה ממסלולו בעוד אני נוסעת קרוב ל-35 קמ"ש. הכל היה כל-כך מהיר. רגע אחד היה לי נתיב חופשי ומרווח ורגע אחריו נוסע לעברי במרחק חצי מטר - רוכב אופניים מצ'וקמק. לא היה לי צ'אנס להאט אפילו קצת וכבר ראיתי את עצמי נכנסת בו חזיתית במהירות. עפתי אחורנית ונשארתי שכובה כדקה, הגב כאב. מסביבי התאגדו אנשים חמורי סבר שהחלו לנזוף בבחור שעשה עצמו כאילו נפגע והאשים באופן מגוחך בתאונה את המבוגרים שישבו על הכסאות בצד הדרך...

בניגוד לרצוני אזרתי כוחות להתיישב כי כולם מסביבי נראו לחוצים. הבחנתי בחתך עמוק בברך ובכל האזור שפעם במהירות כקצב הלב. מספר שניות לאחר מכן כל האזור התמלא בדם. לא הרגשתי שם כאב כלל; אני אפילו לא יודעת ממה זה קרה, רק ידעתי שכואב לי הגב. אמרתי לעצמי שאגיע לעבודה, 5 דקות משם ושם כבר יטפלו בי.

"את תתצטרכי תפרים" נשמע קול מעלי.

"מה אתה חובש?!" שאלתי בעצבנות. ממש לא התאים לי האבחנה בשקל הזאת.

"כן.. בואי, יש לנו פה עמדת עזרה ראשונה חצי דקה מפה. נחבוש אותך ומשם לכי לקופת חולים, את חייבת לראות רופא."

סעמק, חשבתי לעצמי. "אני אחבוש את זה כבר במלון, אני בדרך לעבודה.."

לבסוף הוא שיכנע אותי לקבל את עזרתם בעמדת העזרה הראשונה בחוף הסמוך. התקשרתי לבוסית והיא אמרה לי שזה נחשב לתאונת עבודה ושבכל מקרה כדאי לי ללכת לראות רופא.

So I did.

לא התאים לי לשלם על מונית וגם היה לוקח לי נצח לתפוס אחת ובכל מקרה הייתי צריכה לחזור בשביל האופניים, אז כבר פידלתי לקופה הקרובה של כללית.

כל-הכבוד לאופניים בני ה-14 שלי (מכתה א'!) ששרדו את התאונה עם נפילת שרשרת וברקס רופף בלבד, מה שתיקנתי תוך מספר שניות.

הגעתי לרופא. לקח לו בדיוק שניה לומר לי שהוא ייאלץ לתפור לי את זה ועוד חצי שניה עד שהתחלתי לילל כמו ילדה קטנה.

זה לא היה כיף בכלל.

כשהצעתי להמנע מתפרים הרופא צחק עלי, כשבכיתי הוא התעצבן וכשרעדתי כולי הוא כעס עלי "טוב אם את בוכה לפחות אל תזוזי!".

לכל אחד יש משהו ממנו הוא ממש פוחד... הפחד שלי הוא מחטים.

האחיות והרופא המשיכו לשאול כיצד עשיתי את הקעקועים אם אני כל-כך פוחדת ממחטים, אבל הם לא קיבלו את התשובה שלי-

"זה ממש לא אותו הדבר!",

הם רק התעקשו "זה כואב הרבה פחות! את תרגישי רק דקירה אחת קטנה לפני שהאזור כולו יהיה רדום".

לאורך כל זמן ההתעסקות לא הסתכלתי כדי לא להתעלף (למרות שאולי הייתי צריכה, הדרך היחידה להוציא אותי ממצב רטט). הרגשתי את כל הנעשה ולמרות שזה לא באמת כאב, זה לא מנע ממני לבכות ולרעוד גם אחרי שכבר סיים. זה לא הכאב שמפחיד אותי, זוהי המחט ותו לא.

מחט של קעקועים, כשהיא בתוך המכשיר איתו מקעקעים לא נראית מאיימת, בסך-הכל עט, והצליל של המכונה הוא כשל מכונה שמורטת שיערות, קל לדמיין שזה מה שעושים לך. אבל איזה מטאפורה יש למחט שחודרת אל תוך הגוף ומצידה האחר מיכל של רעל שמוחדר פנימה בהזרקה? או תפירה של העור..?

בכל אופן, כל הסיפור הסתכם בשישה תפרים.

הרופא הנחה גם לקחת אנטיביוטיקה למקרה שייתפתח זיהום אבל תודה רבה, עד שלא יתחיל אחד- לקחתי די והותר אנטיביוטיקה על שטויות השנה ובינתיים זה מחלים נהדר.

לצערי הרב קיבלתי 10 ימים של חופשת מחלה. למזלי ביטוח לאומי משלם לי על זה, לצערי ביטוח לאומי לא משלם טיפים ושעות נוספות.

סוף שבוע, ביליתי עם אהובי בצימר בקיבוץ יסעור. אין ממש תמונות נורמאליות כי שכחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה במחשב ממנו נפרדתי לסופ"ש.

היה לנו ג'קוזי מפואר, מיטה גדולה ורכה יין אדום וארוחת בוקר אנרגטית ישר אלינו.

טיילנו קצת בראש-הנקרה, שם דניאל האכיל שפנפני סלע:

-

מניקה בציבור

(יש עוד מלא תמונות בפייסבוק)

בלילה האחרון הוספנו בג'קוזי קצת (יותר מדי) סבון והייתה לנו אמבטיית קצף שבאיזשהו שלב הפכה למפלצת קצף עצומה שהתחילה לטייל מחוץ לג'קוזי.

כמות הקצף שאתם רואים פה הכפילה והשלישה את עצמה.

אכלנו במסעדת בשר בשם אינדיאנה שהייתה חביבה למדי, רק שהיה בתפריט משהו שקראנו לרגע קצת מוזר

שפיך צף- על מצע של בצלים חרוכים בגריל, בתוספת פטריות מוקפצות.

סה"כ הייתה חופשה נפלאה 3>

בימים בהם אני עובדת, גם אני מרוויחה יפה וגם אין לי זמן להוציא כסף. אני אוכלת בעבודה וחוזרת ישר הבייתה, יוצאת איזה פעם בשבוע ושם מסתכמות ההוצאות. עכשיו כשאני לא יכולה לעבוד אני כל יום בסידורים שעולים כסף, אוכלת בחוץ, נוסעת באוטובוס במקום באופניים ולא יכולה לחסוך גרוש -_-'.

אני מנצלת את החופש הארוך לנסוע דרומה לבקר את משפחתי ליותר מיום וחצי לצערי עד שיש לי חופש ארוך אמא בהולנד ולא אראה אותה כלל.

בלי קשר, בוודאי חלקיכם שמעתם על הסדרה "משחקי הכס" או איך שאני מעדיפה A Game of Thrones המבוסס על הספר הראשון בסדרה של שיר של אש וקרח (A Song of Ice and Fire) של ג'ורג' ר' ר' מרטין. 

הספר הוא אחד היותר טובים שנתקלתי בהם (חובה לקרוא באנגלית), הסדרה לעומת זאת חביבה, ממוצעת וכמובן לא בדיוק כמו הספר. אני לא אכנס פה לספויילרים אבל כל מני חלקים קטנים בספר שגורמו לי להתאהב בו שונו או לא הופיעו כלל, כל מני רעיונות שיצרו את המתח בספר, הייחודיות והאותנטיות שונו על מנת לזרז הליכים מה שבעצם יוצר סדרה אפית המבוססת על העלילה אך מותירה אותה בלי הבשר והפרטים הקטנים היפים והמותחים שגרמו לי כל-כך לאהוב את הספר. מי שלא קרא את הספר אולי יחשוב שהוא יותר מוצלח, אבל מצד שני, זה עצוב לראות את זה בלי לקרוא את הספר כי הוא באמת מדהים והסדרה- גם אם תראה טובה, ללא ספק לא מתקרבת לגאונות והיופי של הספר.

ולאחרונה גיליתי על הסדרה המוכרת 24, אנו לקראת סיום העונה הראשונה, אז אנא בלי ספויילרים, בכל מקרה מומלץ בחום. ג'ק בוואר מהמחלקה המשטרתית נגד טרור בעונה סוחפת ומטורפת של 24 פרקים (או 24 שעות), שכל פרק הוא בעצם שעה (רק שבפועל הוא 40 דק'). מחזיקים אותך במתח מהפרק הראשון, באמצע העונה יש הפוגה קלה של מתח (כדי שלא תמותו מהתקף לב) והמתח חוזר. ממכר. ידוע לי שיש עוד מליון עונות, אבל קודם נסיים את זאת.

וציור שהתחלתי שנה שעברה ולעולם לא סיימתי \:

טוב נראה לי שזהו בינתיים.

כבר חודש שלא פירסמתי כלום. קיבלתי כמה תגובות קצת מודאגות בקשר להיעלמותי. מצטערת על זה.

התקופה האחרונה הייתה ועדיין מאתגרת אותי ברמות חדשות וההתמודדות הזאת צורכת המון כוחות נפשיים וזמן, כך שלא מצאתי את עצמי חושבת על הבלוג כפורקן, ולמען האמת אם הייתי משתמשת בו למטרה זו, זה היה אולי רק מעצים את הבעיה. כתבתי פוסט שלאחר מכן התחרטטתי על פירסומו. אולי חלקכם קראתם, אולי לא, זה לא משנה. אני לא ארחיב, אבל חלק מהעניין לא ראוי לפירסום ולפעמים קשה לי לראות את זה.

חגגתי יום הולדת 20, ב-20 לחודש. עצוב שאני כבר לא בת 18. כאילו מגיל 18 הזמן מתחיל לטוס. (רק הגיל, משום מה הצבא זוחל לי).

ההורים דאגו לארוחה שלא מהעולם הזה, ספייריבס ואנטריקוטים שאתם לא מתארים לעצמכם; תום ואליזרין חגגו איתי ועם דניאל איך שרק אנחנו יודעים לחגוג, היום הייתה לי עוד ארוחת יום הולדת, וסה"כ קיבלתי הרבה מתנות יפות. יום-הולדת זה כיף.

מקייטי ו-opa (סבא בהולנדית, בע, ככה אני קוראת לו, כי יש 2 והוא מהצד ההולנדי) ביקשתי קעקוע, לשמחתי הרבה הוא הסכים לתרום את חלקו.

תגידו שזו לא מתנה נפלאה.

קבלו את הקעקוע המשותף עליו חשבנו כבר זמן רב ומפאת עצלנות עשינו רק עתה.

אני ודניאל (עם החזה המגולח p: ), עם דרקון האורובורוס:

The Ouroborus or Uroborus is an ancient symbol depicting a serpent or a dragon eating its own tail.

Often compared with the eternal recreation of the immortal phoenix.

Also:

The Ouroborus represents the idea of primordial unity related to something existing in or persisting before any beginning with such force or qualities it cannot be extinguished.

קלוז אפ על שלי:

כפי שהבנתם, עבודתו המופלאה של רועי בפנטגרם טאטו.

מי שמכיר את עבודותיו, יידע לזהות מייד שמדובר בקעקוע שלו גם בלי החתימות.

הרעיון של האורובורוס היה של דניאל, שבהתחלה תכנן לעשות את זה בדמות היצור היותר קדמוני לסמל, הנחש. בלי קשר, תכננו לעשות קעקוע משותף והקונספט מאוד מצא חן בעיני והיווה סימבול מצויין לייצוג הקשר שלנו, חזק, איכותי ואינסופי. לאחר שהחלטנו לעשות זאת יחדיו, קעקוע שיאחד את בשרינו, החלטנו שיהיה בדמות המקובלת השניה לסמל- הדרקון. יותר אפי, עוצמתי וחינני.

חיפשנו את הרעיון לקעקוע באינטרנט, ושנינו מאוד התלהבנו מהטרייבל הזה:

צריך להיות מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.

לאנשים אין את הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.

מישהו יכול להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם יגבר הזלזול כלפיו.

עובדה זו כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.

מוות.

ברגע שאדם לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה, לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.

האם מדובר בכאב אמיתי? זאת לא אדע.

אבל זה כבר לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.

לאנשים אין את הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.

לעומת זאת, לא קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.

אף אחד לא יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.

לפעמים צר לי שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד, שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.

אני באמת מעריכה זאת.

החודש כפי ששמתם לב, עוד לא יצא לי לכתוב פוסט. לא כי לא היה לי מה לכתוב. למען האמת היו לי המון דברים לכתוב, אפילו הרבה דברים שלכל אחד מהם רציתי להקדיש פוסט משל עצמו, אבל משום מה לא יצא.

גם עתה אני בהתלבטות איזה מהפוסטים האלו ראויים להכתב כרגע, נראה לי אני שאבחר בפוסט מגוון המכיל כל מיני נושאים קטנים שרציתי סתם להזכיר על התקופה האחרונה על-מנת שהרלוונטיות תשמר.

בעצם אולי פשוט אתן לתמונות להמחיש את העניין....:

אתמול 24 לדצמבר, חגגנו ציון של אירוע חשוב (לא, לא הקריסמס), ובמקרה תפס אותנו בעודנו ממתינים לאוטובוס הביתה- יוני שרמן הצלם, עם מצלמה כמובן...

A special gift for a special date...for a very special someone...

No one will ever learn the true beauty of our love,

                                                                             for it is,

    far beyond beautiful...

The finest of tunes

is but a dreadful screech

against the music of our love.

If my love for you could be sung,

should angels weep to the sound of its melody.

The finest work of art

is but filth and decay

against the colours of our love.

If my love for you could be painted,

should Venus despicably burst into tears.

A cosmic explosion

is but a negligible blemish

against the significance of our love.

If my love for you could be fully understood,

should the universe itself marvel at its finest masterpiece.

Our unearthly love is only growing ever-more divine...

Ever yours, truly and lovingly,

Your Little Infy.

ועכשיו לשגרה...

חברים איכותיים אליהם יצא לנו להתקרב לאחרונה, ולהסתובב איתם (לא מספיק) - אליזרין ותומסו. אולי בקרוב אם הבסיס שלי לא יהיה ממוקם כל-כך רחוק, זה יהיה קל יותר.

התמונה מפראג הקטנה, היינו חייבים להצטלם עם המריצה הסקסית הזאת...

תסרוקת אפית שניסיתי לאחרונה, יצא די מגניב.

התסרוקת האפית שעשיתי לדניאל...

והקצת פחות אפית ^^

העגיל היפייפה שקניתי לי לפופיק :}

וקניתי לי ביער הפיות שרשרת ממש יפה של הפטיש של תדור בסטייל פייתי יותר.

Fairy Thor's Hammer of Inner Strength

to give strength and purpose to the wearer's every action

או משהו כזה..

לא יצא לי לצלם את זה, אז חיפשתי את התליון באינטרנט, אבל אין שם תמונה נורמאלית של זה, זה נראה יפה יותר במציאות, אבל זה מה יש:

תמונה שמצאתי מגיל 12...

ועוד אחת מגיל 16. פעם לא הייתי מעלה אותה בחיים, כי בזמנו נראיתי לי שמנה פה, אבל אחרי שגדלים קצת ודברים משתנים, פתאום אני נראית פה קטנה..

מה שמזכיר לי באמת, שבקרוב גם אעשה פוסט לפני ואחרי, של תמונות עם המשקל הקודם אליו הגעתי 56, והתמונות שלי היום אחרי שרזיתי - שנע בין 48 ל-49.

לאחרונה גם הצטלמתי לסט כפייה אפלה, יש כמה תמונות מוכנות אבל אני מעדיפה לעשות לזה פוסט נפרד ברגע שיהיה לי את כולן.

פה כל הצוות.

אני, זוהר - פיית יער, מיכל ברטוב- המאפרת, אוהד רדליך - הצלם, מאיה - אזרחית היער, דנה הראל- עזרה עם הסטיילינג.

בלי קשר לזה, דניאל ואני נפגשנו עם מאי למסיבת קריסמס מטורפת, היה לילה משוגע לגמרי. שיט נזכרתי שבסוף לא יצא לנו להצטלם, אבל אנחנו מתנחמים בעובדה שיהיו עוד הרבה כאלו.

הייתי חייבת לציין שזרקו לי באותו הערב הערה לאגו בה עוד לא יצא לי להתקל, "אה! את היית בערוץ האופנה! "תראה! נכון היית בערוץ האופנה???" ^^

לצערי כמה תכניות שהיו התבטלו כמו לפגוש את רעות וסרגיי או לפגוש את תומסו ואליזרין, אבל בכל זאת הסופ"ש נפלא ותמיד יש עוד הזדמנויות.

הארנק של דניאל נעלם לנו אחרי ששניה אחת לפני שיצאנו הוא החזיק אותו. למחרת מסתבר שבשניה שהניח אותו, הכלב של השותפה לקח אותו והחביא אותו מתחת למיטה שלה. מזל, לאבד חוגר זה לא כמו לאבד כומתה, אי אפשר לקנות בריקושט (הגנבים האלה שלקחו לי 65 ש"ח על כמותה שהיא אפילו לא באותו צבע כמו של כומתה של חיל הים, היא פאקינג שחורה!).

עכשיו אחרי שלדניאל הייתה הארה עם השיעורים הצבר מיקרו-קנוניים או כל דבר אחר בהם הוא מתעסק כרגע, אנחנו יוצאים לריצה שתיהיה נפלאה ונתפנק על איזה קינוח שוקולדי.

עד הפוסט הבא...

Infy

בשנה האחרונה למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על עצמי ועל מה טוב לי.

יהיו שיגידו שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם לא הייתי אמיתית כל-כך.

עברתי שינוי גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.

ברור לי שיש גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.

בסופו של דבר- העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.

השיעור הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים בעצמנו.

תמיד ידעתי שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.

אותה הפעם לא קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן לפלס דרך דרך הכלוב הזה.

Harsh times require harsh modus operandi

אני מדברת על מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.

באותו יום יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.

אילולא דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.

כמו שאמרתי, הערב עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.

עם זאת, אני מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.

הפעם הראשונה והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו בזמן שאני איבדתי אותה.

החטא הנוסף, אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.

בגילי ממש לא מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.

בלי קשר, אכילה לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.

למדתי שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.

גיליתי שאני מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.

לפני זמן מה אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה הקאתי את נשמתי.

פעם אולי הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק אותו בכוח.

שיניתי אורח חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.

נאלצתי לעבור שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים, למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד, להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.

הפכתי מאדם שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא ונכון.

ירדתי 7 קילוגרמים בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות, "משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.

יש 2 דברים לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו', וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת- ולשנות אורח חיים.

המשקל שלי לא רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו ימנע את הדרדור שלה.

השליטה הזאת ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.

לאחרונה, עם השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים שלי.

מאז שהתחלתי לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר לנצל ומתבכיינת על כל דבר.

אולי הם לא עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן טבעי בלי לשים לב.

אז זהו שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.

עתה אני רק מבחינה בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח לי אחרת.

הוא מראש לא יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.

אז-

"I'm just a good person, not more, not less"

לא קיים יותר. אין יותר good person. אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.

חשוב לי שלא תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.

על אחד השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.

אף אחד בכלל. אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד; וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.

אני למדתי שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.

יש דברים שלא אומרים.

יש דברים שלא אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.

מעבר לזה למדתי שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי אפשר.

אנשים הם לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא ראיתי זאת.

קיימים שני סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי, ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון (לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של אחד על האחר.

עם זאת, זה עשוי להשמע לכם סותר, אבל זה לא...

יש אדם אחד, מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך, במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל מצב בכלל.

האמון שלנו נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.

הוא היחידי שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...

...כי אנחנו חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.

אומרים שבמערכת יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.

אך תמיד חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".

עם כמה שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:

אנחנו אותו החבל. אנחנו יכולים להיות לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו, מלפפים זה את זו, מאוחדים.

וכל איחוד פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...

אנו תלויים אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.

למעשה, חוסר תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.

עברנו את המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.

בסופו של דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו. שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק. הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.

למדתי שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא ביחד.

המחשבה שפגעתי בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.

גם פה לא ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה, אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.

זהו ללא ספק השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.

"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"

– An SMS from my dearest.

חיי השתנו. אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה להיות לי טוב יותר.

בשנה האחרונה נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה, ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.

מדובר בשלושה מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.

אני לא יכולה להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.

השנה סיימתי מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח, והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה, אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.

פגעתי באדם אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים טובים.

זה היה הדבר הקשה באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה. אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה. להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.

בסופו של דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת, ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי להתמודד.

המסע השני אל פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל. ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי 19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.

עד אז היה זה ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.

גם את זה עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.

הנקודה הבולטת פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.

ועתה, הדבר השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.

גיליתי שאני הרבה יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני... אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.

אני עושה מה שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).

בכל אופן, עדיף לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.

את הקרובים לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.

אך כל השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.

היום הכל שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.

אני פתוחה יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית יותר, רעה יותר, אני יותר.

אז קבלו את ה-

NEW AND IMPROVED ME

It feels so alone, sleeping without you

It feels so sad, smiling without you

It feels so wrong, shower without you

It feels so empty, vithanna ssrigg'tul without you

It feels so hard, living without you...

Ol satiir ji dubo, nindel dos phuul dubo xuileb ussa ^^"

I've slept so long without you

it's tearing me apart too

...

I've killed a million petty souls

but I couldn't kill you

-

I've slept so long without you...

~Y.L.L.I

10 days of the best time I've had my entire life...

This time has been the most wonderful, amazing, unforgettable, overwhelming, unbelievable and purely out if this world.

I had never been so happy, so free and pure, pleased and satisfied, loved and loving during those two decades as I have during those ten days.

It's a real shame I have to go back to the terrible military reality tomorrow, the world of orders in which I am nothing but a part of a system I unwillingly serve at, without time for the things I love the most, without being able to choose what to wear and what to eat, what to learn when and how, without controlling my manner of exercise, without being able to write what I want where I want to in order to express myself, without being able to outshine my uniqueness, sleep well and be free... without the capability of fulfilling my potential and needs... without being able to say what I truly think and believe in, how I truly feel, and what I need and miss... without my brilliance, my light that shines, my sun-and-stars.

 Without my fucking freedom!

I can wholheartedly say, that by tomorrow's noon I never will have had a harder farewell in my life.

I'm going to be missing you, like an actual part of me is missing, and I know that you know just what I mean. The part which without I can no longer be fully..me.

Trias...

I love you.

אני מי שאני בזכות עצמי, ולא בזכות אף אחד אחר.

לא חונכתי להיות מה שאני. לא חונכתי לחשוב איך שאני חושבת. לא חונכתי לאהוב את הדברים שאני אוהבת. למעשה, רוב הדברים שאני, הם די הפוכים ממה שחונכתי להיות.

העולם, לעולם לא יקבל אותי איך שאני. מספיק קשה לו לקבל את מה שאני נותנת. זה מתבטא במספר האנשים שמחליטים לסבוב אותי, שמצטמצם כשמדובר על אורך זמן.

יש לא מעט דברים בי שהייתי משנה. הרבה תכונות שאתם לא אוהבים בי, שלמעשה אני חולקת את אי החיבה שלכם אליהם. המון פעמים אמרתי לעצמי שזהו, אפסיק להיות כך, ואהיה אחרת, אך ברגע האמת, אני פשוט מתפרצת החוצה, וגוברת על כל מחשבה ורצון להיות משהו אחר, משהו שאני לא.

אני אימפולסיבית, רגשנית מצד אחד וחזקה מאידך, פחדנית מנטאלית מבחוץ אך אמיצה כמו שאתם לא מדמיינים מבפנים, לא מסוגלת להביע את עצמי בעל-פה בזמני לחץ או אובר-רגישות, אבל מנסחת את עצמי בדקדקנות וקפדנות בכתב, בכיינית ללא יכולת שליטה עצמית, ילדותית הרבה פעמים, לא הגיונית (לפי צורת החשיבה וההגיון של כל בן אדם שנחשב נורמאלי או מוסרי), ערמומית ומתנשאת. כן, אני מאמינה שאני יותר טובה מכם, כנראה מכולכם.

כל חיי אני מרגישה שאני רוקמת מזימות, ועוטה מסכה יפה שנוח להתבונן בה. לפעמים היא מחליקה ובמבט חטוף רואים חלקיקים שבי. אני פוחדת להיות אני בעולם. כי העולם היפה שלנו, העולם המרושת בערכי חברה ומוסר לא מסוגל לקבל יצור שכל-כך מרוכז בעצמו ורגיש להפליא מחד, ומאידך, כל-כך קר ולא איכפתי.

לחקור להארכת ואיכות חיים, האם אני באמת רוצה לעשות את זה בשביל הקהילה, או שמא, רק בשביל עצמי? רק לי חשוב החופש הזה? הרי רוב האנשים ששומעים את הרעיונות הנפלאים האלה בכלל בזים להם. בצורה מגוחכת הם מטיפים לי שמוות זה הדבר הכי טבעי ונכון "חלק מהחיים" הם אומרים. חלק מהחיים שלכם אולי. אני מסרבת לקבל את זה. ואם אמות, זה אפילו לא יהיה בידיעה, בידיעה שהייתי רוצה לקחת איתי, שעשיתי כל דבר שיכולתי, נאבקתי לממש את החלום שלי, הדבר היחיד שחשוב באמת. כמה עצוב. אני צריכה להתמודד עם המחשבה הזאת יום אחרי יום. תארו לעצמכם. אולי משהו בי כבר מת.

במסע שלי בחיים, במאבק לחופש האבסולוטי, נתקלתי במספר רב יחסית של אנשים שלמדו להעריך אותי, גם את החלקים הקטנים שראו מבעד למסיכה, בניגוד לרוב, יש את אלו שקיבלו אותי חרף המבטים החטופים.

יום אחד, נתקלתי באדם שעטה את אותה המסיכה. גיליתי עניין. ואז, דרך חרירי העיניים של המסיכה זיהיתי משהו מאוד מוכר. זהיתי את עצמי.

מסכתו נפלה והוא עמד שם ערום לגמרי מולי, בעולם שרק שלנו, בעולם שאנחנו יצרנו לבדינו. בעיני המתבונן, עולם כזה יהיה גיהינום אולי, חשוך, מפחיד ומרושע. אך בשבילנו, זהו גן-עדן, העולם המושלם שלנו, המואר והאסטרלי, הקסום והיפייפה. שם המסכה מתמוססת לגמרי, ואני עומדת שם, בלי מסכה, ובלי אף כיסוי, והוא מתבונן בי, בגופי החשוף, ומולו עומדת שדה, וכל מה שהוא רואה, זה הדבר היפה ביותר שראה. עמדנו שם בעולם השמיימי שלנו, פעורי עיניים ולגמרי עירומים, צמודים אחד לשניה, ודרך עינינו אנחנו רואים את השתקפותינו. ממש כמו ראי, התנועות הן זהות, המבט אותו מבט... אפילו בחירת המסיכה- המסכה היא אותה מסכה, והגוף החשוף, זהה. בחיי, אין דבר יפה ממנו. התקרבנו. התמזגנו. שתי העולמות נפגשו והפכו אחד ואין דבר עוצמתי יותר ומדהים באומניוורס כולו. אף שמש, גדולה ככל שתהיה לא זוהרת כל-כך, אף סופר-נובה כה עוצמתית, אף גלקסיה כה מרשימה ואף התנגשות גלקטית לא הרסנית כל-כך, ולהפך בעלת יכולת ליצור כל-כך הרבה. אנחנו אלוהים בעולם שלנו, אלוהים לעצמינו, ואחד לשניה.

רק שנינו, עם תהום כל-כך עמוקה בתוכינו, שבדרך לא מוסברת מתמלאת בזמן איחוד, ואנחנו יושבים על ההר הגבוה ביותר, בראש האומניוורס, צופים על העולם המוכר והמרוחק כל-כך, ואין בו יופי כמכלול, רק בדברים הקטנים, בהכל יש יופי, לכן אני יכולה לכתוב על הכל. אספנו לעצמינו את כל היופי של הדברים הקטנים, ואיתם הרכבנו את העולם היפה שלנו, שרק נבנה כל הזמן.

עומדים זה בזרועות זו, בלי מסכות ובלי בגדים, באהבה אינסופית מתנשאים מעל הכל, ורק דבר אחד חשוב באמת.

נגד כל העולם, אל מול כל האנושות והמוסר ומה שהעולם האנושי מגדיר כהגיון, הרגש שלנו מבוסס על הגיון, כנראה הגיון קצת אחר, ואחרי הכל, הרבה יותר הגיוני ונכון. ושנינו יודעים, שאין שום דבר יותר נכון, יותר אמיתי, יותר מיוחד, עוצמתי וקסום- משנינו יחד. התמזגות של הדבר הכוחני הזה, הרסני מצד אחד... אך יותר מהכל, creators, that's what we are.

הכאוס שבנו יביא אותנו לחופש בו נועדנו לחיות, ביחד, כאחד.

כמה חום ואהבה יש בי.

וכמה קור, שאתם תגדירו- 'רשע'. כי אחרי הכל, חוץ מזה, מה עוד באמת חשוב?

אין לכם אף סיבה לאהוב אותי, אני בסך הכל אשליה. יפייפיה, מוכשרת, חכמה ומיוחדת. אבל אני הרבה יותר, ולאו דווקא איך שהייתם רוצים להאמין.

ולמרות שלא אחשוף בפניכם *אותי*, גם אם מאוד ארצה, תחשבו עכשיו, אם אתם רוצים לאהוב אותי, את מה שאני כן נותנת, או לא.

Because that is all you're going to get.

Happy Birthday hun bun...

^^ you're so old

My kid has haunted a couple of birdies for you, but the little ones began to feast upon them so I threw the presents to the bushes.

<3

such a wonderful thing they are.

Kisses in the rain, kisses of the passion, kisses of the softness, and kisses of the love.

Kisses on the cheek, or kisses on the forehead, kisses on the letters to stamp the love.

Dry kisses, wet ones, and lustful ones as well, an acceptable signal for love.

Kisses of the ancients, kisses of youth, kisses of the old and kisses of approval of reciprocal love.

Romantic, first kiss, last kiss, kiss of the one love.

Was it curiousity the drove them to couple their tongues?

Who was the first to create this of magic? How is it known now to every odious scum?

As the curious tongues found their pathes through soft lips, the tastes and splendor addictivly have subduded us to consume on them and crave for more.

Missing them.

Kisses.

Don't steal my photo, or my thoughts.

היה זה חורף כשהחלה להתרחק מאיתנו. לאט ובהדרגה, עד אשר הפסיקה לגמרי, ולא ענתה יותר.

ואז היה רגע, עם מילים כואבות, אך חוסר ההבנה רק התעצם.

אולי הרגישה רע פתאום, אך ככל הכנראה פשוט מאסה באינסוף הקריאות שלי אליה,

היא החליטה להראות סימני חיים ובאופן מעט תקיף, החלטי ובשפה זרה לה, ביקשה לדבר עמי.

ההתרגשות... הפרפרים...

כל השיחה, היא הייתה רעה אלי, ואני רק מבקשת שתחזור אלי.

אבל היא כבר אינה. היא כבר לא היא. לאחר סוף מר, תחילה הרגשתי תחושת מיצוי, על שסוף סוף המעגל נסגר.

ואז הרגשתי רע עם כל שאמרתי לה, אני כבר לא אוהבת אותה. כי היא אינה. אהבתי את מה שהייתה, אך היא טענה שהיא לעולם לא הייתה, אלא תחפושת ומאמין שהעריץ והושפע, והאשימה אותי בכך שנפלה שבי אחרי ונפלה איתי בבורות שחפרתי לעצמי. כעסה עלי.

שלחתי הודעה אחרונה, לאחר מחשבה ארוכה, שגם לה יישאר הטעם הרע, שהשאירה בי, ותדע...

את האמת.

ניסיתי להסביר לה כמה אני מפסידה, חברה טובה... אבל היא התעקשה שהאמת שווה כל-כך הרבה.

טוב לה.

ולי?

אומרים שזמן מרפא הכל.

עכשיו, מבחן המציאות.

A kiss from a rose, to a dear lost friend.

Infernity

לאחרונה דווקא די טוב לנו, כך אני מאמינה. לי לפחות טוב.

אני לא יודעת איך זה קרה, מה בדיוק גרם לזה.

אני לא יודעת לגמרי who's secretly lurking here... אולי זה מה שקרה, אבל קשה לי להאמין.

מה שלא יהיה, כרגע טוב, אני מעדיפה לשמור על זה סטטי.

אולי זה ההבנה לצורך שלי בריחוק קל, אולי זה הרצון הטוב והתמים לפתוח דף חדש ואולי זה קומץ הזיכרון הטוב מהעבר...

אני מקווה שיישאר ככה.

למרות הריחוק הקל בניסעת האוטובוס, המעט שהיה היה נחמד.

ועכשיו ניכר כי זה לא סיפור שאני הולכת לבר עד עשר.

אולי זה איפשהו האדישות, קור הרוח or even the slight of revealed arrogance that made it so, מקווה שזה יישאר כך.

מה שלא קרה, תודה לכן...

אה כן, מתנצלת על השילוב המוזר של האנגלית, פשוט לא מצאתי דרך טובה יותר להתנסחות.

התחלתי לעבוד על ציור עכשיו, הוא עוד ממש ממש לא גמור, יש לי עוד הרבה לעבד בו, אבל רק שתראו.

אולי אתן לכם לקנות את האפשרות לקעקע את עצמכם עם זה ^^

אז מה דעתכם על השדה\סקיובוס שלי?

שמתי לב שמעבודה לעבודה, היא נעשית חלקה יותר...

אה כן, מתנצלת על השילוב המוזר של האנגלית, פשוט לא מצאתי דרך טובה יותר להתנסחות.

מי מגיע עוד שעה לטברנה? תביאו טיפים איתכם, יש ברמן שמוכן לשים מטאל D: קוראים לו בוק.

חידה. איזו חיה, גם אם נחסל את כל הפרטים שלה- עדיין תוכל להיווצר שוב?

תחשבו על זה, אל תזרקו לי תשובות שאתם יודעים שזה לא באמת נכון. יש לזה תשובה חד משמעית.

Me.

היה לי ממש נחמד לפגוש את איליה, האחד. ראיתי אותו יום לפני כנס רשותי שהיה לי.

אני חושבת שנסעתי איזה 10 פעם לפחות את אילת תל-אביב באוטובוס מתחילת מרץ.

וסתם, לתת נפח לפוסט, שיר שכתבתי לפני כמה שנים טובות:

The Blind Scribes

מדי פעם, אני חוזרת לאותה בועית ישנה, לבית, שאחרי הכל, כמה שטענתי שיכול להיות טוב יותר, זה עדיין הבית החם והאוהב והמוכר, עם המשפחה שלי, הריח של הבית, המיטה שלי, הפינה שלי, החתול שלי... המקום עם האנשים שאת פרצופם הייתי רואה מדי יום ולא נותנת לכך חשיבות גדולה... הרוטינה שכל-כך שנאתי, היא נראית כל-כך הרבה יותר טוב כשאני לא חלק ממנה, שאני קופצת לבקר. הכל טוב במינון.

פתאום אותם פרצופים חסרי משמעות מתעניינים, שואלים, נחמדים, סקרנים.

חזרתי היום מכנס הרשות של יום המדע. זה נשמע נחמד, רק שזה פחות טוב ממה שזה. לשמוע הרצאה שלמה על כך שהאירוס נמצא בסכנת הכחדה, כל היום לשבת בהרצאות מוקפת אנשים שרובם לא מתעניינים אלא מצטדקים, שותקים ונלחמים בעפעפים שמתעקשים לכסות את העיניים, כל זה בעודי חולה, ומרגישה לא נעים לקנח את האף ולהשתעל כל דקה וחצי - זה באסה. זה עוד אם נזניח את העובדה שקמתי ב-3 וחצי בלילה כדי להגיע בזמן להסעה של 4 ורבע בבוקר שיצאה מאילת אל בית דגן.

גם האוכל שאכלתי היום, רק לחשוב על זה עושה לי בחילה, אז אני לא אפרט.

אני רק אתן לכם שתי טיפים- כל הבגטים המוכנים שנותנים לכם, בכנסים, במיונים לצבא וכל מני- אל תאכלו אותם לעולם, קל וחומר אם אתם צמחוניים, אחרת תופתעו לגלות שבסנדביץ' החביתה יש גם, הפתעה, חתיכות של טונה וכיוב.

ובלי קשר- לעולם אל תאכלו בורגראנץ'\בורגר-קינג\מקדונאלדס. אני לא אפרט אפילו...

חזרתי והגעתי ישר למקום נוסף בו אני לא יכולה לקנח את אפי הדולף, הצגת התיאטרון של התיאטרוניסטים מיב', איתם הייתי עד כתה ח'.

הם היו ממש טובים.

אלו אותם אנשים שיוצא לי לראות מדי פעם, ועושה לי טוב.

אני אומר משהו שאני לא אמורה להגיד, כי זה מוציא אותי די מתנשאת, אבל זה לא הרעיון.

כשהייתי איתם בשכבה, והמצב החברתי שלי היה תמיד תלוי, היה לי די רע. הם היו אז ילדים. אני זוכרת את כל החיים שלי. אני זוכרת את צורת החשיבה שלי מאז ומתמיד, ואני זוכרת איך חשבו כולם במסגרות בהם היינו, בגן, ביסודי... ההבנה של ילדים היא עצומה, אני זוכרת. היינו חכמים כל-כך.

ואז גדלנו, והם נהיו טיפשים. כמו קיסר-הדור, בשלב המעבר מצעיר לבוגר, העיגולים כבר לא עיגולים ועדיין לא פסים, משהו באמצע.

והאידיאולוגיות שלי היו ללעג, ואני ביליתי את רוב זמני לבדי, או אם חברה שיותר התאימו לי, 2 שכבות מעלי.

ואז קפצתי כתה.

תמיד שכבת הגיל המקורית שלי נראו לי כל-כך ילדותיים. היה לי הרבה יותר טוב בשכבה החדשה, למרות הקשיים אם זה שקשה להם לקבל מישהי קטנה וחנונית שכנראה טובה יותר אם היא חושבת שמגיע לה לקפוץ כתה. עדיין הסתובבתי עם חברה משכבה אחת מעל. אבל בשכבה הנוכחית מצאתי חברים ממש טובים, כמו איליה, כמו רון... שתמיד יישארו חברים טובים.

והחברה' מתחתיי, היו את אלו שחשבו שאני סנובית כי קפצתי כתה, והיו את אלו שאמרו לי כמה אני חסרה ואיך אני בערך היחידה הנורמאלית שהייתה בשכבה. הם נראו לי תינוקיים, בעיקר הבנות... עד כמה שאולי לחלק זה ישמע מוזר.

ואז, לאט כשחולפים על פניהם, הצרות שלהם, הם יותר צרות, והאהבות שלהם, יותר אהבות, והכנות שלהם, יותר אמיתית, וכך הכל, חיים פחות בסרט ולאט מתבגרים, לאט אני אומרת לעצמי, אם הם היו ככה מעט קודם, היה יכול להיות לי טוב איתם. לא ממש אהבתי אותם פעם. אבל אני אוהבת אותם עכשיו, מהצד, כשהם חולפים על פני, ולא יודעים או מבחינים בכך שאני בוחנת אותם, ואת צורת הדיבור, ומאזינה לשיחה בעוברי לידם, ומחייכת לעצמי, נאנחת מבפנים, וחושבת, הם התבגרו. איזה יפים הם עכשיו.

ואיפה אני עכשיו, בית-הספר כבר נשכח מזמן, סרגיי, המורה האדיר לפיזיקה הוא המורה היחיד שמדי פעם אני מתקשרת לשאול איזו שאלה, אבל ת'אמת אליו אני באמת קצת מתגעגעת. גם למורה לביולוגיה הייתי מתקשרת לשאול כל מני שאלות לו רק היה לו מספר מפיונרי כמו לסרגיי והייתי זוכרת אותו.

גם בשנת שירות אני מרגישה קטנה, כאילו אני עדיין בגיל של יב', למרות שאני כל-כך מאושרת שסיימתי עם זה ולא לרגע אחד מתחרטת.

אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי, שעברתי את הגיל לו חיכיתי כל כך מהבת-מצווה, הגיל שהרגשתי שעברתי למשך כל- כך הרבה שנים... להזכיר לעצמי שאם רק ארצה, אוכל ללכת לסופר, ולקנות לעצמי שישיה (רק שאני לא אהיה בוק ואבזבז את המשכורת שלי על זה).

אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן, שאני כבר אדם בפני עצמי, גם בפני החוק.

אני צריכה להזכיר לעצמי, כי לא באמת מרגישים שונה.

אני צריכה להזכיר לעצמי שזו כבר לא בעיה להתלוות עם חברים לפאב ולדאוג שאולי ירצו ממני תעודת-זהות.

המחשבות שלי יכולות להיות מאוד בוגרות, מורכבות, ריאליות... הן תמיד היו! עוד כשגרתי בהולנד., אבל הרגש... הרגש שלי עד היום (או בעיקר היום) משתולל כמו ילדה בבוץ, כמו הטום-בוי שהייתי לפני שנהייתי אישה.

איפשהו תמיד אשאר ילדה.

מבפנים אני עוד ילדה.

ובלי קשר, עידכנו אותי שלהקת הפולק המעולה Eluveitie העלתה שיר חדש למייספייס. מייד סימסתי לסולן Chrigel, לשאול  אם אני מריחה אלבום חדש, והוא אמר שכן!

האלבום יהיה אלבום אקוסטי הנקרא Evocation I - the arcane dominion . אני בטוחה שהם לא יאכזבו. אני עוד משתדלת לעודד את Chrigel להגיע לארץ, לצערי הוא לא אחראי על המקומות בהם הם מופיעים והלוז לשהם די עמוס, אבל היי, הוא הזמין אותי לבירה בזמנו והוא עוד חייב לי.

אולי אם מספיק יגיבו לי שהם רוצים שהם יבואו לארץ, אני אראה לו מה מחכה לו פה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא ישתף עם זה פעולה.

חשבתי אולי לרכוש חולצה מגניבה http://shop.eluveitie.ch/shirts 

יש לי מייספייס יחסית חדש, לא השתמשתי בו מזמן, כי אין בזה הרבה מה לעשות, אבל אתם יכולים להוסיף. סביר להניח שאני לא אאשר אותכם, אבל אתם מוזמנים לנסות. http://myspace.com/infyland 

ודבר אחרון, תעיינו