אם כן, אולי תוכלו לעזור לי להפוך חלום למציאות. זה דורש רק רגע אחד מזמנכם, ויש סיכוי די גדול שאפילו תהנו מזה! :) פרסמתי פוסט לפני את השיר הראשון שהוצאתי בליווי קליפ, מתוך האלבום עליו אני עובדת כבר כמעט שנה וחצי.
אני קצת תקועה אם כי בשלבים די מתקדמים כי אין לי יותר מדי כסף להמשיך. אני לא מבקשת כסף. אני מבקשת שתעשו לייק לוידאו בלינק הזה:
אם אצליח לצבור מספיק לייקים, אקבל מימון. הרישום הוא בקליק אחד דרך הפייסבוק או גוגל+ או תוך מספר רגעים דרך האימייל... עזרו לי, תהנו מהשיר, תהנו מהקליפ, עשו לייק ומוזמנים לשתף 3>
אתם יכולים גם להוריד את השיר שלי ולהנות ממנו בפלייליסט שלכם מכאן:
הנקודה הזו באינטרנט שמרגישה לי שוממת, הנקודה הזו בה כל כך הרבה זמן לא ביקרתי.
כמו לטייל בנוף מן העבר, חלל של זכרונות, עידנים שלמים של תחושות.
חלל שלי, בלי הרבה פרצופים. כל אחד שעובר מעורר תחושת התרגשות, כל אחד שקורא, כל אחד שמגיב, כאילו באמת מתעניין.
לא סתם חלל מלא בתועים מהלכים שמוצאים ריגושים קטנים בכל עבר. לכאן מגיעים התוהים מחד והטועים מאידך. לא כולם.
זה מרגיש כאילו אני לבד בבלוגוספירה.
אני יודעת שלא לגמרי. אבל אי הודאות הזאת קצת מרגשת. להבדיל מרוב תחושות האי ודאות.
אני כבר תקופה לא קצרה עובדת על הגשמת חלום. זה לא קל בכלל. למעשה יש רגעים קשים ממש. אבל כל צעד קדימה נותן לי כל כך הרבה כוח.
אני יודעת שיש שמאמינים בי. אבל הרוב פאסיבים. לא מאמינים אבל שומרים על פרופיל נמוך, כי אולי כן... מעודדים אבל עם ריח לוואי של רעל.
פעם זה בא לי כל כך בטבעיות, ליצור. היום קשה לי לסיים דברים שאני מתחילה. אני ממש מרגישה שאני נאבקת.
זה הליך הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי.
הייתי פעם די תמימה. רציתי כל כך הרבה והייתי עסוקה בהאשמת מסגרות, סמכויות, מיקום... ואז ברגע שהכל נעלם, אני בחלל, והפוטנציאל שם, ואני מחכה שזה ינחת עלי. אז הבנתי, זה יותר מורכב מזה.
רוב האנשים מחכים שזה ינחת עליהם עד סוף ימי חייהם, וכשזה כבר מאוחר מדי, מבינים.
זה לא קל להגשים חלום.
צריך להשקיע את כל האנרגיות. זה דורש כל כך הרבה אומץ.
כל כך קל להתרגל לעבודה בינונית עם קידום פה ושם, כל-כך נוח... ופתאום משנים קידומת, ופתאום ילדים, ויש עבודה קבועה, ואז נכדים ואז מבינים שכל החיים נהנינו כל כך מהסחות דעת, שאפילו לא ניסינו לגעת בכוכבים. "זה היה חלום ילדותי" אנחנו אומרים לעצמו, אבל בלב כואב לנו, כי בעצם אף פעם בכלל לא ניסינו...
בגיל צעיר, תמיד אפשר לחזור לעבוד. למצוא עבודה קבועה ולסגור את החודש זה לא בעיה. גם לחסוך אפשר.
אבל האם בשביל זה אנחנו חיים? לסגור את החודש? בשביל הסחות דעת?
אז אני משקיעה המון, וזה דורש כל כך הרבה אומץ... ואף אחד לא מבטיח לי שזה ילך. אף אחד לא מבטיח שעם כל המאמץ והרצון, אני אגשים חלום.
אני שומרת על פרופיל נמוך, אבל בפנים, אני מאמינה בעצמי. אני מאמינה שאצליח, פשוט כי אני לא רואה את עצמי מוותרת.
זה חייב מתישהו להצליח.
הצעד הכי קשה כבר נעשה. דחפו אותי להתחיל, זה כבר יותר קל עכשיו. כבר מתחילים לשמוע תוצאות. זה הרבה יותר זורם. הייתי חייבת את הדחיפה הזאת להתחיל.
זה ממש קשה, ומרגש אותי לשמוע מאנשים שבאמת מאמינים בי.
אני טיפוס כל-כך נוסטלגי. זה מעלה לי חיוך לראות איזו כברת דרך עשיתי.
גם מרגש אותי לראות שיש אנשים שיכולים "to stick around" למשך הרבה זמן גם אחרי שראו יותר פנים שלי.
אני עוף מוזר, תמיד ידעתי את זה. לעיתים זה נשכח, אבל תמיד זה מכה בי. זה לא רע. פעם כנראה ידעתי לאמץ את זה בצורה טובה יותר.
אני מבינה למה אנחנו תמיד מעדיפים את העבר והעתיד על ההווה. נקודות שיא בהווה קורסות כל-כך מהר והופכות לעבר וכמובן בעתיד יש פוטנציאל לנקודות שיא חדשות.
I wanna run away, to the cool and shady forest; away from sentiments, long enough
for them to be forgotten;
away from people, from purposelessness,
away from mediocrity, away from the heat;
away from this unnatural food, and unnatural buildings.
I want to run away from the chains of society, away from my
clothes.
I want to carry my ideas only, and those carved in my skin especially. They weight nothing, and yet they are the
heaviest things I could carry.
I want to start anew.
I want to run wild and free.
I want my feet to become rock hard and my muscles as stiff as I
could get them to be.
I want to swim in icy cold waters and climb so high I can hardly breathe.
I want to hunt because I have to.
Why does it always feel as if I'm late?
I was so eager to live once, and I finally I've been given the chance, only to fail and stay within the walls of a comfy shell (that surely is not my own), dreaming, forgetting, recalling, crying and back to dreaming...
I want to scream so loud, I want to cry and laugh at the same time
without a cause.
I want to dance to the moonlight and sing the song of the woods,
up from above the trees.
I want to live forever. I want to live free. I want no limits.
I want to return with knowledge, I want to always be there, and
prove myself capable as I think.
I want to have the courage to leave
and look back, without regret, and then look forward and see everything
clearly; because I can't live dreams so blurry and unknown to me.
I don't need a guide, nor do I need someone to make me see. If one saw something- I would see it too. I will get there on my own.
I want that, so bad.
I almost forgot how relieving it is to write. A mental orgasm, or rather a throw-up.
Everyone has a set of goals in life, to make them worthy. Otherwise, the
difference between life and death is negligible.
There are all sorts of goals, some more exclusive than the others, and
some are mere vague road-blocks to keep us on track- such as being happy and
successful… Those basic common desires are not necessarily main targets one would
actively pursuit.
I was young of age the day I came to realize that whatever goal I'll set
my mind to is irrelevant. Not because I couldn't think of any noble goal nor
was it because of my incapability or lack of skill to achieve them; but because
of the simple atheist-based realization, that one day I should die, and so all of
my goals, thoughts and achievements are to fade along too.
Even if I were to be a renowned woman, the brightest and most talented
inventor, to live a thousand years and travel across the cosmos- I would
eventually die and be worth no more than the soil and the dirt of this earth.
There would be no spirit nor mind to judge my achievements, for the king's
crown can feel no honor and his sword should cry not for all the lives it took.
A book can hold so much wisdom, but it would never think itself wise…
Rivers don't choose where to stream as do winds prefer not the East over
the West. The dead are no different. They are no different than what they were
before they possessed life- no thoughts, no pain, no joy nor any other feeling
we can think of as we live.
I came to realize that the only thing I knew truly is that my life as
any other was meaningless. My effect on the universe is nigh naught and even
this is never to be known or remembered, for all livings die, and everything shall
be forgotten.
One day, I came across a young man, older than I was. He was sharing my
grief over this cruel understanding. There was no one else. A short period of time
has come to pass, even in human-lifetime terms, when we found a whole community
of people who knew. They knew what we did, but unlike us, they had hope. The
hope that doesn't come in a religious form of mystical comforts of ongoing life
of the spirit; but a hope of young ambitious men as well as women, scientists
and researchers who believe that science might just offer the solution that we
seek.
What needs to be done is very obvious; the problem lies in the how.
Today there are many people aware of the fact that in order to have any
kind of significance- life ought to be limitless.
Death must be conquered, I must live.
That was my first and most important goal to pursuit. Failing this, and
no other goal or achievement is of any worth.
1# Life- living without limits:
Minor goals required for this:
-
Live long enough to live forever –
I need to keep a healthy lifestyle because it might take a great deal of time
until the aging process can be entirely stopped and I need to keep myself alive
and in best shape until that happens.
-
Redo math's finals – Study math in
5units-high-school level in order to improve my math grades so I can more easily
begin studying academically.
-
SpecifyStudying Subject – I need to research and choose the specific subjects I
want to learn within my field of interest.
-
University – I need to choose the
university in which I want to study, meet their terms and begin with my studies
and research.
The young man, who has been the first to share my greatest of goals, has
been sharing a lot more than that. We share everything- love, thoughts,
feelings, adventure, hobbies and even hatred for similar things. Our mutual
goal has been to share our lives. It wasn't as simple as it usually is with a
loving couple. We have encountered countless obstacles through the years.
Eventually, we've made it. Its great importance has made us set aside
everything else and we now live happily ever after- only to fail if the 1st
and ultimate goal is unachieved.
2# Love – Sharing a life with my one true love, with all
accompanied minor goals- completed.
In order to spice up my life and give them the color and joy they'd
deserve if they were indeed endless and limitless, I've chosen some general
goals in life to achieve as purposes. Some are already completed and some are
not yet.
3# Singing – I've always loved singing and wanted to take it a
few steps further, perform, improve and be known for doing it well.
Minor goals required for this:
-
Singing lessons – I need to find a
singing teacher and go on a weekly basis so I can regain my vocal abilities and
improve them to a maximal level.
-
Creating – I want to start writing
and composing again.
-
Recording – I want to have my own
songs recorded.
-
Audience – I want to perform,
first on open stages, and later on even in organized paid shows.
-
CDs – I want to have CDs of my own
songs, first to spread demos, and sell the final product.
4# Tattoos – As a very sentimental person, I've grown fond of
inking my skin with my principles as a visible reminder of what I am, what I
was and what I am to become. I have three tattoos at the moments and three more
ideas left.
There are three minor goals I need to list here regarding the matter:
-
Artist – What I need to find now,
is an artist skillful enough to carve the largest tattoo among the three
perfectly.
-
Money – The large tattoo will
require a great deal of money that I must earn.
-
Sensational Solution – I have
dozens of touch-sensitive spots on my back, needless to say that while sensitive
it shan't be possible to ink. I need to test it after smearing an anesthetic
cream, or learn when exactly the times are when those are not so sensitive.
There are many other things I wish to do in life, such as books to read,
places to travel, games to play, languages to learn etc`, but this post is
meant to be a cornerstone of a castle I've long dreamt of building, yet never began;
the achievements of goals I have always had and never found the courage to
begin with; it is meant for me to organize my fantastic targets into stages
that turn things into possible purposes, more clear and approachable.
There'd be no point in listing the goals I already have a very precise
idea of how and when to achieve, because after building the walls, I've a lot
of motivation to finish the roof….
All those goals require time, will, motivation, consistency and most of
all priority. When there is priority, the others follow.
Priority is highly important, because otherwise, I would never begin.
Those goals are not simple tasks and the beginning is always the hardest.
Failing can cause a lot of wasted energy, frustration and even the neglecting
of the quest. But then again, not leaving the comfort-zone is not an option,
for it would get me nowhere. I will never have more time, and the conditions
will never be better. It is now or never.
I will not settle on mediocre life, for I am not a mediocre person.
בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או
לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים
כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.
הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי
שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.
את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר
תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו
לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני
חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.
ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.
כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת
מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים;
בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו
מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.
אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט
בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.
כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי
לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה
באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה
בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.
בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם
ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת
שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).
90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית
החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.
למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות
וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...
אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את
הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה,
לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה
אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.
אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה,
אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא
פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית,
אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי,
אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.
הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי
שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר
חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.
מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי,
לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני
מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף
יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את
\ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...
כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי,
אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם
מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם
פייסבוק ואני.
אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים
יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון
מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם
בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.
אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי
מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את
עצמי, למה שנועדתי להיות.
לא רק יפה.
When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting
to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with
he's referring to.
וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם
לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב
הזה- אני רוצה לשנות.
אני 1.60 מ', ותמיד הייתי די רזה, ותמיד הייתי זו שאומרים לה "על מה את מדברת, את אף פעם לא משמינה", וזו שאומרים לה "את חייבת לאכול!!" וזו שחושבים ש"היא יכולה לאכול כמה שבא לה ולהשאר רזה". אז האמנתי. האמת היא שלא האמנתי לזה, אבל העובדה הייתה שנותרתי רזה.
כן האמנתי שלא אשמין, אבל זה רק בגלל שחשבתי שאני לא באמת אוכלת כזה הרבה ושאני עושה מספיק פעילות גופנית.
ואז- גופי הזעיר בגד בי.
לא ביום ולא ביומיים, משקל גופי החל לנוע, ולא בין 42 ל-45 ק"ג כמו שהכרתי, אלא אט אט החל לנוע לו משקלי מעלה ומעלה ומעלה!! ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 18 ונושאת על עצמי משקל של בין 56 ל-58 (!!!) קילוגרמים!
באופן מפתיע, בצבא לא עליתי עוד במשקל למרות שאכלתי שם כמו בהמה מהסוג הגרוע ביותר, אבל זה כנראה בגלל ששם ביחידה הקרבית באמת הוצאתי יחסית הרבה אנרגיה- אבל בטח לא מספיק בשביל לרדת. למעשה, הייתי קרובה מאוד לעלות עוד.
המשקל כן הפריע לי, אבל הייתי נואשת, ולא ידעתי איך לרדת, לא ידעתי להעריך נכון את כמויות המזון שדחפתי לעצמי, עצלנית מדי, שמנה מדי וגרגרנית מדי, כך שהתחלתי לשים לב פחות ופחות לכך שהמצב ממש רע ולא היה נראה שאצא מזה.
ואז, דווקא בדרך מאוד לא צפויה, קרה שקיבלתי מוטיבציה עצומה לרדת במשקל.
מצבי באותו זמן-היה רע. הייתי בדיכאון עמוק, וחוויתי הפרעות אישיות ותנודתיות קיצונית במצבי הרוח. למעשה הייתי במצב הגרוע ביותר בחיי. הייתי מאוד לא יציבה נפשית, ויחידה קרבית לא תרמה ללחץ והייאוש תחתם קרסתי.
ידעתי שאם אהיה רזה מספיק, לא אוכל להשאר שם. איך מגיעים ל-49 ק"ג?
הרגשתי כל-כך רע, ורע זה לא מילה. ידעתי שרע לי, ולא ידעתי ממש למה, כי כל דבר בעצם גרם לי לעצב וכעס ותסכול וייאוש. ידעתי ששם אני לא אשרוד. אז שם התחלתי את המאבק. רצתי. בנחישות רבה, יום אחרי יום, ריצות של שעה-שעתיים. אכלתי קצת. אכלתי כמות של ארוחה ביום. השתדלתי לקנות לעצמי אוכל יותר מזין מזה השמנוני שמציע הצבא. כמו כן, הפסקתי לשתות שתייה מתוקה ונגמלתי שוב מהקולה שחזרתי לשתות בטירונות לאחר שנגמלתי ממנה שנים קודם.
תוך חודשיים או שלושה, הגעתי ליעד- שקלתי קצת פחות מ-49 ק"ג.
ההבדל היה ניכר. כך ירדתי כ-8 ק"ג.
זה נעשה באופן יחסית מהיר, וכיום למשל זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות. הליך ירידה במשקל יכול להיות מתסכל מאוד כי מצפים לראות תוצאות מיידיות. אבל זה משהו שלוקח זמן. צריך לדעת לעשות את זה נכון ולא להתייאש. צריך לדעת לא להגזים. אני פעלתי ממקום מאוד לא חיובי והיו יכולות להיות לזה השלכות שליליות, אבל למזלי בהקשר הזה לא נגרם לי נזק.
כבר ממש הרבה זמן שרציתי לעשות פוסט תמונות ארוך של תמונות לפני ואחרי, אבל התעצלתי, אבל ממש עכשיו העלו חברי ליחידה תמונות מתקופתי בצבא.
ראיתי תמונה מערב יחידה שהיה לנו ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח- הזדעזעתי עד אימה.
אני לא יודעת איך יצאתי מהבית ככה, ואיך הרשתי לעצמי להסתובב כך בלי חולצה ואיך לכל הרוחות נתתי לעצמי לאכול כמו הבהמה שהייתי?!?!
רק היום אני יודעת להעריך באמת את כמויות המזון שאני צורכת וכמות האנרגיה בה אני משתמשת.
אני שוקלת 50 ק"ג וכן, יש לי תנודות, אבל לא יותר מתנודות של קילו לכאן או לשם, ואם אני שמה לב לעליה מהותית יותר- אני יודעת לקחת את עצמי בידיים באופן מיידי.
אז אני אוותר על כל הפוסט תמונות, כי מספיקה תמונה אחת לפני ואחת אחרי בשביל להבין על מה אני מדברת...
אז בבושת פנים (אך לא בבושת בטן) קבלו אותי במשקל הרב ביותר בו אי פעם אהיה בדרכי לתפוס איזה שיפוד או בקבוק בירה:
לעומת אני כיום, מרגישה טוב עם עצמי, ואוכלת בריא:
אז קודם כל, כל מי שכח, עכשיו כשיש לכם תמונה מול העיניים אל תשקרו לי ותגידו לי שגם עם 8 קילו יותר אני נראית מדהים, כי הנה כך נראתי עם 8 קילו יותר.
כמו כן, אל תחשבו שזה בא לי בקלות. אני גרגרנית מאוד ועצלנית מאוד, ואל תיבנו על סקס שישמור עליכם רזים, כי אתם לא מפמפמים מיוזעים במרץ עז כל יום במשך שעה בלי הפסקה.
צריך המון כוח רצון והמון מודעות. אז כלי התחבורה שלי בת"א הוא האופניים ואני אוכלת כמו אישה בגודל שלי, ולא כמו בודי-בילדר.
אני יודעת. כבר הרבה מאוד זמן לא פירסמתי כאן כלום. זה לא כי אני לא רוצה או כי אין לי מה לכתוב; זה פשוט שאני מוצאת את עצמי חוזרת הבייתה מהעבודה מותשת וברגע שאני מתיישבת על המיטה, כשבחדר האורות העמומים האלו, אני פשוט נרדמת ומתעוררת ליום עבודה חדש. העבודה נחמדה, אך היא גוזלת הרבה זמן וכוח, ובשביל לעשות הרבה כסף (מספיק כדי לחיות ולחסוך) אני נאלצת לעבוד הרבה, עד שאני מבינה שבשביל לקבל הרבה כסף כל חודש, אאלץ לעבוד קשה יום יום בכל חודש, וזה גורם לי לרצות לסיים כבר את העבודה המועדפת ולהתנסות במקומות אחרים בהם העבודה פחות קשה (לא מלצרות בשמש כשהטיפים מתחלקים בין כל המלצרים).
אם היה לי קצת חופש, הייתי בטח הולכת בין היתר למחאת האוהלים.
***
קשה לי לעכל את זה שאני בת 20, שאני גרה לבד עם בן-זוגי, שפתאום אני מתעסקת עם "עניינים של גדולים" חשבון בנק, עבודה, שכר, תיאום מס, שכר דירה, מיסים, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וכו', שאני יודעת באמת מהו ערכו של כסף, כמה שזמן הוא דבר יקר, כמה קשה לחסוך, כמה הכל יקר, ואיזה גנבים הם אנשים שלוקחים על שירות של שעה את מה שאני מרוויחה ביומיים שלמים של עבודה.
אני יושבת בסלון ביתי וכותבת את הפוסט הזה, מדי פעם מביטה במראה הגדולה שעל הקיר שמולי.
אני מתבוננת כשלפתע מכות בי תובנות מן העבר, רק שעתה הכל קרוב יותר, ממשי יותר, מלחיץ יותר.
אני בוהה במראה ורואה שם את אמא.
אני רואה את אמא ואבא, זוג צעיר בדירה קטנה באמסטרדם, רק מתחילים את חייהם, עם הרבה תוכניות ושאיפות, והכל עוד פתוח בפניהם ומזמין.
עצמו הם עינייהם למספר רגעים וכשפקחו אותן, היו הם להורים, אם ואב לשתי ילדות, הקטנה לומדת לספור והגדולה, בת 12 ולה מחשבות על העתיד- פוחדת היא להזדקן, פוחדת מהקץ, פוחדת שכל מחשבותיה היפות תעלמנה כלא היו; אך זאת מוצאת נחמה בגילהּ הצעיר והמדע המתפתח, כה מבטיח ומנחם.
אך אבוי, היא מיצמצה. פוקחת עינייה ובוהה, ומה שרואות עינייה... בן רגע החל לו שצף של דמעות לקלוח על לחייהּ. מולה יושבת עלמה צעירה, וזו היא איננה אמהּ.
הילדה כבר בת 20 ואחותה בחטיבה, והמדע למוות לא מצא תרופה.
בוכה ומתייפחת ופוחדת למצמץ, שלא יעבור עוד רגע ארוך שחלילה יקרב אותה לקץ. אם חיכתה בקוצר רוח לסוף החודש, על מנת לקבל כבר את תלוש המשכורת, עתה רוצה שלעולם לא יגיע, שהיום ייעצר, שהחיים יקפאו... יש עוד כל-כך הרבה דברים לעשות, כל-כך הרבה להספיק ולראות, והזמן חומק מבין האצבעותינו עם כל מצמוץ ופעימה.
אני יודעת שאני עוד צעירה, אבל רק אתמול הייתי בת 13, ורק שלשום היו הוריי בדירה כמו שלנו עם חלומות רבים ושאיפות.
הזמן חומק ומדכא בלי רחמים, כידוע, בעיקר כשנהנים. תל-אביב, מקום כל-כך דינאמי, חיי וסוער, שהזמן בו עובר כל-כך מהר עד שבוקר אחד אתה מתעורר ומבין שלא עשית חצי מהדברים שייחלת לעצמך לעשות עד אותו הרגע.
צאו מהבית, תהנו, תתקדמו, תשאפו קדימה, עשו יותר ודברו פחות, אל תתחרטו על זמן שחמק, כי החרטה לוקחת זמן, במקום- הגשימו את חלומותיכם, צאו לטייל, לחוות, לחקור, ללמוד ולקוות שתמיד יהיה עוד קדימה לצעוד אליו.
המוות זה לא בשבילי. אני בוחרת לדלג על הפרק הזה ולחיות את חיי בלי סוף, שתמיד יהיה עוד מה לגלות ומשהו שווה להשאר חיי עבורו.
The hard shall be done today, and thge impossible shall be done tomorrow. Tomorrow I will reach the point of infinity and know that I've done it right. Tomorrow I'll know better, I'll know anything at all. But for that I ought to start today.
לעיתים קרובות מתפרץ בי פרץ של יצירתיות, רצון לשוני, נוסטלגיה, להתחיל מחדש, לחזור לישן. להיות ילדה, להיות רזה, לדבר במסנג'ר, לפתוח בכל פעם בלוג אחר עם תדמית חדשה באופן מושלם, עד שחודש אחרי זה יעבור לי וארצה בכלל תדמית אחרת.
עם כמה שאולי זה נדמה אחרת, אף פעם לא הייתי ילדה פופולארית. ואיכשהו, גם כשאני בטוחה שכן, אני מיד מגלה שלא. לא שאני רודפת אחר פופולאריות. למעשה אני ממש לא מעוניינת בה. או אם להיות יותר מדוייקת, אני לא רוצה לרצות בה, אני נאלצת לשכנע את עצמי שזה מה שאני עושה ושזה מגעיל. אני רוצה שיכבדו אותי כשאני. אבל מצד שני זו בקשה אולי מוגזמת, לעשות מה שבזין ולצפות שכך בדיוק יקבלו אותי. חוץ מזה, לבקש שיכבדו אותי אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה אולי מוגזם בלי קשר. צריך לגרום לאנשים לכבד אותך. ואני לא עושה הרבה כדי לגרום לאנשים לכבד אותי. איכשהו כל מה שאני עושה תמיד מצטייר כמו דרך ילדותית לנסות ולהיות מלכת העולם.
אני חושבת שרוב הזמן יש לי יותר מדי סבלנות לאנשים. יש שיעידו שהרבה יותר מדי. אבל ברגע אחד הכל יכול להתהפך. משהו אחד לא הולך, אני נלחצת ומיד מקיפה עצמי בשריון של מחשבות ומגננות שרק מעיף כל יחסי אנוש, כיבוד והבנה שיצרתי בחזרה אל קיבינימאט, וזה רק מגביר את הצורך להתרחק ולהתכנס ולהתחיל הכל מחדש. מקום חדש, אנשים חדשים, תדמית חדשה או ישנה.
נדמה כי לעולם אני לא מצליחה לבחור בדרך הנכונה עד הסוף. כמו מבוך מורכב בו אי אפשר לחזור אחורה. כל פעם להתחיל מחדש, ובכל פעם לטעות במקום אחר, וגרוע מכך- באותו המקום.
אני מרגישה שיש רק דבר אחד שאני מבצעת באופן הטוב ביותר שאני מסוגלת, וזה לאהוב את אהובי. לגמרי, באמת, בלי תנאים, עם המון תשוקה, התרגשות, הבנה, הערכה, השקעה, נתינה, קבלה, צחוק, תמיכה, כנות, ישירות, אבסולוטיות וכל מה שרק אפשר.
וכשרע, כל יתר הדברים יכולים להתפוצץ, ויהיה לי עדיף.
טוב. חלק יגידו שהפכתי קצת לוורקוהולית, 5-6 משמרות בשבוע כמלצרית בריכה באינטרקונטיננטל, עוד 1-3 משמרות בשבוע כדיילת ב-NPR והכל בשביל שחוץ מלחסוך לטיול של חודש וחצי באירופה ולשלם שכר דירה, לכיס יתווסף נפח ולכאוס בארון יתווסף בלאגן. אה וכדי שאוכל להרשות לעצמי להתפנק ביציאות - רק שבסוף זה יוצא לא רלוונטי בהתחשב בעובדה שאני עובדת כל הזמן.
אבל בכל זאת זה לא מנע ממני למצוא זמן למחוייבות נוספת, אמנם פחות מחייבת ופחות קשה, החלטתי להתנסות קצת בדוגמנות.
אז סוכנות U-Models שמחו לקבל אותי למרות שאני מטר ואורז, אבל מראש חושבים שיש לי סיכוי להצליח יותר כגימיק.
יום חמישי, מתה לצאת לעיר ללילה סוער ומרגש, למסיבה אחרי
כל-כך הרבה זמן שלא הייתי באחת, או לחלופין לפאב עם חברים- לשתות בירה ורום ולצחוק
עד אור הבוקר.
לבסוף, מסיבות כאלו ואחרות הוחלט בצער רב לדחות את
המועד ללילה למחרת.
יום שישי, קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת
עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת למיטה. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת
להתארגן ולצאת אל הלילה המיוחל. קשה לי להתעורר ובשלב מסויים אני מאלצת את עצמי בידיעה
שאם לא אצא, תכה בי החרטה. להשאר בבית גם הלילה – לא בא בחשבון.
לאחר שמצאנו אי-קיום של מסיבות טובות, התארגנתי בכל זאת
ליציאה כמו שהבטחתי לעצמי. גררנו את עצמנו למרכז העיר באחת לפנות בוקר באופניים
במטרה אחת- להגיע לפאב היחידי בתל-אביב שמוכר את הבירה הטובה ביותר – פרנזיסקנר
מהחבית.
בהגיענו לכתובת המבוקשת, נוכחנו לגלות שם בית-קפה שסיים
לעבוד להלילה ולא עונה לשם הפאב אליו פנינו מועדות. שאלנו את המלצרית שסגרה היכן
הפאב המהולל והיא כיוונה אותנו לכוך, כמה מטרים משם אשר בכניסתו ישב שומר מבוגר
שהנהן בקושי כשחלפנו על פניו.
לאחר שזיהינו את הדלת הסגורה המפוקפקת, פתחנו אותה. מולנו
היה וילון שחור שאטם כל אור שאולי היה בפנים. ניכר כי הם לא ממש אוהבים לקוחות.
הסתנו את הוילון לגלות פאב קטן ומנוכר עם עשן סיגריות מהול באוויר, לא שונה מפאב טיפוסי בתל-אביב, בו יושבים וצוחקים אנשים אמיתיים תוצרת העיר. התיישבנו בהתרגשות
על הבר ולשאלתי אם יש פרנזיסקנר מהחבית (לאחר שגם ציינתי שאני מעוניינת בכהה), נחלתי
לאכזבה קשה; נתברר לנו שכבר זמן מה שאין אלו מגישים אותה.
חשבנו להתנחם ברום וכששאלנו למחירו, הוכה המלצר בתדהמה
וענה שאין לו מושג. מסתבר שמעולם לא הזמינו שם רום לפני כן. לאחר שבירר לנו את
המחיר המופקע של הרום, נסענו משם לפאב המוכר, עם המוסיקה המוכרת והפרצופים המוכרים
לא פחות הלוא זהו הרוק-בר.
אחרי כמה גינס ושוט של רום התחלף הכאב בכיס בחיוך המרוח
על פנינו.
3 וחצי לפנות בוקר, החל מסענו המבושם הבייתה.
לקראת השעה 4, תקף את דניאל רעב ועצרנו בחומוסיה פתוחה לארוחה
לילית מאולתרת.
כבדים ומחוייכים המשכנו הבייתה, 5 לפנות בוקר- קרסנו יחדיו על המיטה
ואל ארץ החלומות שפקע לי בן רגע לצלילי מנגינת השעון המעורר.
שיט. 10. מושכת את זמן היקיצה שהגדרתי לעצמי על-מנת
להתארגן ולצאת. קמה לעבודה, נוסעת חצי שעה באופניים, עובדת עד הערב, מפדלת חזרה וקורסת
למיטה.
זה כאילו הרבה יותר פשוט להיות עצוב, להאשים את העולם באי-צדק, להשתמש בצורך הצבוע של האנושות להזדהות ולרחם על-מנת לנסות ולכפות את התמיכה של אנשים שלא באמת מעוניינים לתת אותה. כאילו אם אני מודה בזה שאני לא בסדר, זה בסדר להיות לא בסדר, אבל זה לא טוב מספיק. כאילו המודעות לבעיה תעזור לי במציאת פתרון אך תקשה על ההסתדרות שלי עם אנשים. אנשים לעיתים מגלים איכפתיות כשמבחינים באופן ניכר בבעיה. מכיוון שאני יודעת לדבר עליה, להגדיר אותה, וברוב הזמן לשלוט בקצוותיה הקיצוניים- אז הרבה יותר פשוט לא להאמין לי, לקחת אותי כסתם אחת בכיינית, זנותית שרוצה תשומת לב. כי אי אפשר להזדהות עם מי שמודע לבעיה שלו- יש לו גם ככה את עצמו.
הבעיה שלי החלה כשאיבדתי את עצמי.
משהו לכאורה קטן וחסר משמעות ששינה את חיי וגרם לי לחשוב שלעולם לא אהיה מה שרציתי, שנפלתי במקום שאי אפשר לשנות יותר. הפסקתי לקבל את עצמי. התקופה מזוהה בירידה ברמת הנרקסיזם שלי. אמנם זה מעולם לא נעלם, אבל זה התמתן במידה ניכרת. מדובר על סביבות גיל 15, 16.
התחלתי לחפש את האישור של אחרים, בלי להבין שאין עלי לעשות דבר חוץ מלהיות עצמי, פיתחתי הפרעה כפייתית, הצורך הזה בלהראות את עצמי- דווקא את החלקים הרדודים שלא צריך אפילו להתעמק בהם כדי לאהוב אותי, מראה חיצוני ומעשים קיצוניים.
לדאבוני מצאתי כי זוהי דווקא דרך לדחות את הסביבה האינטלקטואלית שבזמנו חיפשתי בקרבתה ולמשוך את כל הסביבה הממוצעת, אלו שבעבר עקב משהו שאפילו לא הבינו- ראו בי איזשהו מושא להערצה, סימן לטוהר, פנטסיה. הפכתי למטרה. אחת מתוך רבות. אך גם טרף חמקמק, הוא בסך הכל טרף, ולבסוף נתפס.
גם היום, כשאני מבינה את זה, זה לא מונע את הצורך התמידי הזה בקבלה של אחרים, אפילו בהצגה עצמית שפעם מצאתי בזויה.
במקביל התפתחה בעיה נוספת שלא מאפשרת לי לראות דברים בחשיבות הרצויה.
הכל נראה קרוב יותר, קיצוני יותר, דרמטי יותר, העולם לא הוגן, הכעס מתגבר והדיכאון משתלט ואין איך להוציא אותי מזה. אני לא מעוניינת לצאת מזה. זה כל-כך נוח. כל-כך מסוכן. לסובבי ובעיקר לי.
מאושרת עד הגג מחד, וכאובה עד כלות נשמתי מאידך, מסופקת מחד וכעוסה מאידך. מרגע לרגע הכל משתנה. לצערי לחלק השלילי השפעה רבה יותר כי מאפילה על כל התפקוד שלי ודרכי במאבק נגד עצמי.
אני יודעת שהכל קצת לא ברור, זה מכיוון שזה רק פרגמנט מחשבתי שניסיתי להעביר באופן מאוד מצונזר ממחשבות תחושתיות למילים.
אני בתהליך קבלה עצמית, בחזרה לנערה שאהבה לדעת, ידעה מה טוב לה באמת ומה רע, בחזרה אל הטוהר, הידע, האמת... הפנטסיה.
כבר חודש שלא פירסמתי כלום. קיבלתי כמה תגובות קצת מודאגות בקשר להיעלמותי. מצטערת על זה.
התקופה האחרונה הייתה ועדיין מאתגרת אותי ברמות חדשות וההתמודדות הזאת צורכת המון כוחות נפשיים וזמן, כך שלא מצאתי את עצמי חושבת על הבלוג כפורקן, ולמען האמת אם הייתי משתמשת בו למטרה זו, זה היה אולי רק מעצים את הבעיה. כתבתי פוסט שלאחר מכן התחרטטתי על פירסומו. אולי חלקכם קראתם, אולי לא, זה לא משנה. אני לא ארחיב, אבל חלק מהעניין לא ראוי לפירסום ולפעמים קשה לי לראות את זה.
חגגתי יום הולדת 20, ב-20 לחודש. עצוב שאני כבר לא בת 18. כאילו מגיל 18 הזמן מתחיל לטוס. (רק הגיל, משום מה הצבא זוחל לי).
ההורים דאגו לארוחה שלא מהעולם הזה, ספייריבס ואנטריקוטים שאתם לא מתארים לעצמכם; תום ואליזרין חגגו איתי ועם דניאל איך שרק אנחנו יודעים לחגוג, היום הייתה לי עוד ארוחת יום הולדת, וסה"כ קיבלתי הרבה מתנות יפות. יום-הולדת זה כיף.
מקייטי ו-opa (סבא בהולנדית, בע, ככה אני קוראת לו, כי יש 2 והוא מהצד ההולנדי) ביקשתי קעקוע, לשמחתי הרבה הוא הסכים לתרום את חלקו.
תגידו שזו לא מתנה נפלאה.
קבלו את הקעקוע המשותף עליו חשבנו כבר זמן רב ומפאת עצלנות עשינו רק עתה.
אני ודניאל (עם החזה המגולח p: ), עם דרקון האורובורוס:
The Ouroborus or Uroborus is an ancient symbol depicting a serpent or a dragon eating its own tail.
Often compared with the eternal recreation of the immortal phoenix.
Also:
The Ouroborus represents the idea of primordial unity related to something existing in or persisting before any beginning with such force or qualities it cannot be extinguished.
קלוז אפ על שלי:
כפי שהבנתם, עבודתו המופלאה של רועי בפנטגרם טאטו.
מי שמכיר את עבודותיו, יידע לזהות מייד שמדובר בקעקוע שלו גם בלי החתימות.
הרעיון של האורובורוס היה של דניאל, שבהתחלה תכנן לעשות את זה בדמות היצור היותר קדמוני לסמל, הנחש. בלי קשר, תכננו לעשות קעקוע משותף והקונספט מאוד מצא חן בעיני והיווה סימבול מצויין לייצוג הקשר שלנו, חזק, איכותי ואינסופי. לאחר שהחלטנו לעשות זאת יחדיו, קעקוע שיאחד את בשרינו, החלטנו שיהיה בדמות המקובלת השניה לסמל- הדרקון. יותר אפי, עוצמתי וחינני.
חיפשנו את הרעיון לקעקוע באינטרנט, ושנינו מאוד התלהבנו מהטרייבל הזה:
***
קבענו עם רועי לדון על עיצוב, לקחנו את הבסיס, וביקשתי מליון בקשות, כמו שהראש יהיה של דרקון ופחות נחשי, שיהיו לו כנפיים ורגליים, וספייקים לייד הראש וקשקשים, ושבכלל לא יהיה בסגנון טרייבל אלא עם הצללות. כמובן שבסוף זה לא יצא דומה כלל, אך זה היווה בסיס נפלא והתוצאה יצאה מרשימה מאוד ותכלס אי אפשר להשוות בין הטרייבל לתוצאה הסופית.
ישבנו איתו למעלה משעה כי על כל דבר שצייר התקטננתי על זויות וגדלים של כל דבר (בכל זאת, אין מקום לחרטות פה) עד שהגענו לתוצאה המתבקשת. בזמנו החופשי השלים כמובן את הפרטים הרלוונטיים לסקיצה ושבוע לאחר מכן מצאנו את עצמינו מתייצבים בהתרגשות רבה להתקעקע. רועי הקדיש לנו מראש את כל היום. למזלנו היה נטול הפרעות לחלוטין. היינו אצלו 5 וחצי שעות, שמתוכן כ-4 שעות של סבל שהתחלק בין שנינו שווה בשווה, שכמובן הכיל בתוכו המון הנאה, ציפייה והתרגשות. השעתיים בהן אני התקעקעתי נראו לי הרבה יותר ארוכות מן השעתיים בהן דניאל התקעקע. For obvious reasons.
אני התקעקעתי ראשונה. בעוד היו איזורים מציקים ברמות שונות, אזור הכתף היה אפילו נעים בעוד שליד החזה ובעיקר בית-השחי הכאב היה בלתי נסבל עבורי, בעיקר לקראת הסוף. רועי אומר שזה פסיכולוגי, זה כואב בסוף כי אתה יודע שזה הסוף. בזמן שאני סבלתי, דניאל היה עסוק רוב הזמן בקריאת חומר על כימיה אורגנית.
בזמן שהוא התקעקע, הסתכלתי בספרי פיות ושדונים וקראתי ביקורות של סרטי extreme gore יפניים באיזה מגזין של מטאל. היפניים האלה מדהימים אותי בכל פעם מחדש.
את התחבושת שלי הורדתי בדיוק מתי שדניאל סיים את שלו, הצטלמנו טרם נחבש.
דניאל אמר שדווקא בסוף הוא כבר פחות הרגיש את הכאב. אני חושבת שזו פסיכולוגיה הפוכה. הוא הכין את עצמו לכאב עז אז זה כאב פחות.
קעקוע #3 של שנינו.
Nothing can part us, for we will always have each other on us, in us, we are one.
צריך להיות
מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.
מישהו יכול
להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו
כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם
יגבר הזלזול כלפיו.
עובדה זו
כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.
מוות.
ברגע שאדם
לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים
על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה,
לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.
האם מדובר
בכאב אמיתי? זאת לא אדע.
אבל זה כבר
לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם
הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.
לעומת זאת, לא
קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש
ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.
אף אחד לא
יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל
זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים
חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.
לפעמים צר לי
שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד,
שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם
לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.
אני באמת
מעריכה זאת.
"Collect some stars to shine for you and start today there are only a few..."
Thank you, my friends, you are my stars that shine.
...and mostly I thank the one whose more radiant than sun-of-suns.
שקעתי בעצב שלא יכולתי להגיע למטאל מרקט שהיה ביום שישי, אחרי שכ-ל כך הצטערתי בפעם הקודמת שלא מדדתי את המחוך והשמלה שהיו זולים להפליא והיו מדהימים וגם לא קניתי זוג עגילים שאחר כך לא מצאתי בשום מקום, וסוף סוף הייתה עוד הזדמנות אך הייתי בדרום הרחוק והשארתי את דניאל לבד עם חיים דיאמנט ובלאגן על המיטה.
אך לפחות יצא לי לראות לא את המשפחה, הנמר שלי, חברי הטוב עודי שעשה את דרכו הארוכה אלי, ואת רעות ומרי-אן.
סוגשל מחייכים
משתדלים לחייך יותר (סתם, אמא הצחיקה אותו)
את אלו עודי צילם
ערפדים קפואים
יוקון שגם רצה להצטלם
משהו אומנותי
אני עם הילדון
הוא נעמד עלי
ומאוחר יותר נסענו עוד דרומה, ישבנו בבוג'י איזה שעה, ואז ירדנו למטה לפגוש את מרי ורעות בטברנה שהייתי בטוחה שנסגרה בכלל
באישזהו שלב הצהרתי שאני הולכת לנמנמ קצת כי הייתי עייפה והייתי צריכה לנהוג בחזרה, והם חשבו שזה יהיה משעשע לצלם אותי כך, עם כוס בירה ריקה ובכך לגרום לי להראות שיכורה לגמרי.
זה אחרי שאודין ורעוציפר התערבו על כמה פעמים אלך להשתין (בלי ידיעתי כמובן), 3 או 4, ושניהם הפסידו למרי שהייתה מנצחת בכל מקרה שהם מפסידים- הלכתי רק פעם אחת...
עברתי תפקיד, מהסיירת לניירת. אני עכשיו באופן מעשי לגמרי תושבת ת"א, גם ישנה שם בקביעות וגם משרתת בקריה, אז מזל טוב לי.
טוב, אתמול יצאתי לבירת צהריים עם אליזרין ומעיין בשישקו, מעט מאוחר יותר גם תומסו הצטרף. שתיתי קוזל קרה באמצע היום, ודחפו לנו מלא שוטים של איזה משקה בולגרי ותותים מתוקים במיוחד.
זה היה ממש במקום כי היום התחיל במצב רוח זוועתי (שלמעשה נמשך עוד מערב קודם).
אז גם גיליתי שהאוטובוסים הפסיקו מוקדם משחשבתי (זו כבר פעם שניה שזה קורה, לא ב-5 ולא ב-4 וחצי, כנראה שכבר ב-4 יוצא האחרון... כפייה דתית מתועבת). לפחות בזמן ההמתנה (טרם אבדה תיקוותי) נתקלנו במכרה של זרוב ותומסו שהמתינו איתי, שהעניקה לי זוג קרמבואים ורודים (!).
בסופו של דבר מצאתי את עצמי עושה את דרכי בחזרה מאלנבי לרמת-אביב ברגל- לא לפני עצירה מרעננת בביתם האהוב.
מאוחר יותר יצאנו אני ואהובי, ולאחר שחצי שעה לא הצלחנו לתפוס מונית (כמו כל יתר קבוצות הצעירים שניסו) או מענה בחברת מוניות שהיא, התחלנו בצעידה לאלנבי, בתקווה לעצור מונית בדרך- מה שכמובן לא קרה...
הגענו ב-23:50 לפאב Cheers, שנמצא סמוך לפראג הקטנה, שם תכננו במקור לבלות את המעבר משנת 2010 לשנת 2011, רק שיומיים מראש זה רחוק מלהיות מספיק זמן להזמנה מוקדמת, מנטאל-נווט לשנה הבאה.
שם פגשנו את גו'ל וקובי, ארינה ועודד.
אני וארינה
ג'ול, אני וארינה (והיד של דניאל)
ג'ול וארינה
ושוב
זכיתם בנשיקה
ג'ול ואני
הוגרדן בכוס מעפנה
נשיקת חצות 3>
קובי פותח את השמפניה פירות-יער שג'ול הגניבה לפאב
yeah!
ארינה, דניאל, אני, ג'ול וקובי
ועוד אחת
קלטו את הריסים שלי
עודד, קובי, דניאל, ג'ול ואני
סתם תמונת פאב, היה מפוצץ כמבן
ג'ול על קובי, ארינה והמלצר שנראה כאן מקסיקני
עודד נטש ראשון ובאיזשהו שלב ארינה הלכה גם היא. נותרנו קובי, ג'ול, דניאל ואני.
אחרי איזה שעה וחצי הלכתי לבדוק אם התפנה מקום בפראג הקטנה, ולמזלי היה שולחן ריק בדיוק לארבעתינו.
אני ודניאל הזמנו מנות די קבועות, שוקי חזיר וצלעות.
קיבלנו שוט של פינקולדה, היה ממש טעים! אם נופל לידיכם המשקה, אשמח אם תעבירו אותו אלי :}
ג'ול מרימה את השוט
.
לאחר מכן התפצלנו, ואני ודניאל המשכו לרוק-בר, שם השיג לי כובע סנטה-קלאוס.
יצא לי לפגוש שם את אטלס מהבלוגוספירה (לינק לבלוגו בצד הבלוג שלי).
.
.
אליזרין ותומסו לא ענו, אז חשבנו לסיים את הערב, כשמקרה מוכר לא מרפה, המוניות עוד מלאות, אף לא אחת עוצרת, ואנחנו מתחילים במסעינו הרגלי חזרה.
בגשם ובקור, כמו עובדים זרים, פוסעים ברחבי תל-אביב.
לפחות כך לומדים להכיר היטב את העיר.
הגענו הביתה שבעים ומרוצים והדבר הראשון שעשינו, כהרגלינו- התיישבנו כל-אחד ליד המחשב שלו ובדקנו באובססיביות עדכונים בפייסבוק, two comp addicts ^^
ואז נכנסו למיטה, מכורבלים והתעוררנו בצהריים ליום חורפי וגשום, כמו שצריך.
שנה טובה ומוצלחת.
אהבה חדשה, אתגרים חדשים, יחידה חדשה, מיקום חדש, אווירה חדשה, חברים חדשים, בגדים חדשים, מוסיקה חדשה, מסיבות חדשות, קעקועים חדשים מראה חדש... קיצור, תקנו לי דברים חדשים שאוכל להתחדש D:
החודש כפי ששמתם לב, עוד לא יצא לי לכתוב פוסט. לא כי לא היה לי מה לכתוב. למען האמת היו לי המון דברים לכתוב, אפילו הרבה דברים שלכל אחד מהם רציתי להקדיש פוסט משל עצמו, אבל משום מה לא יצא.
גם עתה אני בהתלבטות איזה מהפוסטים האלו ראויים להכתב כרגע, נראה לי אני שאבחר בפוסט מגוון המכיל כל מיני נושאים קטנים שרציתי סתם להזכיר על התקופה האחרונה על-מנת שהרלוונטיות תשמר.
בעצם אולי פשוט אתן לתמונות להמחיש את העניין....:
אתמול 24 לדצמבר, חגגנו ציון של אירוע חשוב (לא, לא הקריסמס), ובמקרה תפס אותנו בעודנו ממתינים לאוטובוס הביתה- יוני שרמן הצלם, עם מצלמה כמובן...
A special gift for a special date...for a very special someone...
No one will ever learn the true beauty of our love,
for it is,
far beyond beautiful...
The finest of tunes
is but a dreadful screech
against the music of our love.
If my love for you could be sung,
should angels weep to the sound of its melody.
The finest work of art
is but filth and decay
against the colours of our love.
If my love for you could be painted,
should Venus despicably burst into tears.
A cosmic explosion
is but a negligible blemish
against the significance of our love.
If my love for you could be fully understood,
should the universe itself marvel at itsfinest
masterpiece.
Our unearthly love is only growing ever-more divine...
<3
I love you-
more than any spoken tongue could tell...
My dearest of all, I will allow nothing to ever come between us!
Ever yours, truly and lovingly,
Your Little Infy.
ועכשיו לשגרה...
חברים איכותיים אליהם יצא לנו להתקרב לאחרונה, ולהסתובב איתם (לא מספיק) - אליזרין ותומסו. אולי בקרוב אם הבסיס שלי לא יהיה ממוקם כל-כך רחוק, זה יהיה קל יותר.
התמונה מפראג הקטנה, היינו חייבים להצטלם עם המריצה הסקסית הזאת...
תסרוקת אפית שניסיתי לאחרונה, יצא די מגניב.
התסרוקת האפית שעשיתי לדניאל...
והקצת פחות אפית ^^
העגיל היפייפה שקניתי לי לפופיק :}
וקניתי לי ביער הפיות שרשרת ממש יפה של הפטיש של תדור בסטייל פייתי יותר.
Fairy Thor's Hammer of Inner Strength
to give strength and purpose to the wearer's every action
או משהו כזה..
לא יצא לי לצלם את זה, אז חיפשתי את התליון באינטרנט, אבל אין שם תמונה נורמאלית של זה, זה נראה יפה יותר במציאות, אבל זה מה יש:
תמונה שמצאתי מגיל 12...
ועוד אחת מגיל 16. פעם לא הייתי מעלה אותה בחיים, כי בזמנו נראיתי לי שמנה פה, אבל אחרי שגדלים קצת ודברים משתנים, פתאום אני נראית פה קטנה..
מה שמזכיר לי באמת, שבקרוב גם אעשה פוסט לפני ואחרי, של תמונות עם המשקל הקודם אליו הגעתי 56, והתמונות שלי היום אחרי שרזיתי - שנע בין 48 ל-49.
לאחרונה גם הצטלמתי לסט כפייה אפלה, יש כמה תמונות מוכנות אבל אני מעדיפה לעשות לזה פוסט נפרד ברגע שיהיה לי את כולן.
בלי קשר לזה, דניאל ואני נפגשנו עם מאי למסיבת קריסמס מטורפת, היה לילה משוגע לגמרי. שיט נזכרתי שבסוף לא יצא לנו להצטלם, אבל אנחנו מתנחמים בעובדה שיהיו עוד הרבה כאלו.
הייתי חייבת לציין שזרקו לי באותו הערב הערה לאגו בה עוד לא יצא לי להתקל, "אה! את היית בערוץ האופנה! "תראה! נכון היית בערוץ האופנה???" ^^
לצערי כמה תכניות שהיו התבטלו כמו לפגוש את רעות וסרגיי או לפגוש את תומסו ואליזרין, אבל בכל זאת הסופ"ש נפלא ותמיד יש עוד הזדמנויות.
הארנק של דניאל נעלם לנו אחרי ששניה אחת לפני שיצאנו הוא החזיק אותו. למחרת מסתבר שבשניה שהניח אותו, הכלב של השותפה לקח אותו והחביא אותו מתחת למיטה שלה. מזל, לאבד חוגר זה לא כמו לאבד כומתה, אי אפשר לקנות בריקושט (הגנבים האלה שלקחו לי 65 ש"ח על כמותה שהיא אפילו לא באותו צבע כמו של כומתה של חיל הים, היא פאקינג שחורה!).
עכשיו אחרי שלדניאל הייתה הארה עם השיעורים הצבר מיקרו-קנוניים או כל דבר אחר בהם הוא מתעסק כרגע, אנחנו יוצאים לריצה שתיהיה נפלאה ונתפנק על איזה קינוח שוקולדי.
בשנה האחרונה
למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על
עצמי ועל מה טוב לי.
יהיו שיגידו
שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם
לא הייתי אמיתית כל-כך.
עברתי שינוי
גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב
הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל
מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק
ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי
שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.
ברור לי שיש
גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או
כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.
בסופו של דבר-
העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.
השיעור
הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים
בעצמנו.
תמיד ידעתי
שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על
בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.
אותה הפעם לא
קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות
שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או
להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן
לפלס דרך דרך הכלוב הזה.
Harsh times require harsh modus operandi
אני מדברת על
מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של
חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו
מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא
הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה
נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר
האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.
באותו יום
יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה
יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא
אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן
מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.
אילולא
דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת
את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי
כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי
והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות
טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום
שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה
להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין
שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.
כמו שאמרתי, הערב
עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת
שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו
הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד
המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות
כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה
גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.
עם זאת, אני
מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות
חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן
לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה
הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.
הפעם הראשונה
והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו
בזמן שאני איבדתי אותה.
החטא הנוסף,
אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים
יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.
בגילי ממש לא
מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את
עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש
משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש
בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור
הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.
בלי קשר, אכילה
לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים
גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה
לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט
לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על
כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר
התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון
וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.
למדתי
שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.
גיליתי שאני
מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.
לפני זמן מה אכלתי
ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את
כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב
ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל
הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר
מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה
הקאתי את נשמתי.
פעם אולי
הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל
השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל
שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק
אותו בכוח.
שיניתי אורח
חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות
גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.
נאלצתי לעבור
שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים,
למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים
הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת
לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד,
להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.
הפכתי מאדם
שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא
ונכון.
ירדתי 7 קילוגרמים
בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי
ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי
לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות,
"משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.
יש 2 דברים
לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו',
וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר
אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת-
ולשנות אורח חיים.
המשקל שלי לא
רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה
שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו
ימנע את הדרדור שלה.
השליטה הזאת
ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.
מאז שאני
זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה
שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז
אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את
אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את
קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה
לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.
לאחרונה, עם
השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם
חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה
אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים
שלי.
מאז שהתחלתי
לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב
ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי
לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון
מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם
הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר
לנצל ומתבכיינת על כל דבר.
אולי הם לא
עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן
טבעי בלי לשים לב.
אז זהו
שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.
עתה אני רק מבחינה
בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח
לי אחרת.
הוא מראש לא
יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני
אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין
ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.
אז-
"I'm
just a good person, not more, not less"
לא קיים
יותר. אין יותר good person.
אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה
לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם
ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.
חשוב לי שלא
תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי
אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם
אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן
מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה
שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.
על אחד
השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום
אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.
אף אחד בכלל.
אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד;
וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות
הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות
קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים
להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.
אני למדתי
שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים
פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא
אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.
יש דברים שלא
אומרים.
יש דברים שלא
אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.
מעבר לזה למדתי
שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי
אפשר.
אנשים הם
לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו
שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה
מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא
ראיתי זאת.
קיימים שני
סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב
גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי,
ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות
של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון
(לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם
הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה
כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של
אחד על האחר.
עם זאת, זה עשוי
להשמע לכם סותר, אבל זה לא...
יש אדם אחד,
מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך,
במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה
שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או
מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל
מצב בכלל.
האמון שלנו
נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני
סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות
לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.
הוא היחידי
שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...
...כי אנחנו
חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.
אומרים שבמערכת
יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל
חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר
על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את
עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.
אך תמיד
חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".
עם כמה
שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:
אנחנו
אותו החבל. אנחנו יכולים להיות
לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה
שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים
את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק
שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני
וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו,
מלפפים זה את זו, מאוחדים.
וכל איחוד
פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר
שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות
כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו
ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...
אנו תלויים
אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו
אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.
למעשה, חוסר
תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב
להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.
עברנו את
המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו
לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.
בסופו של
דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר
שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו.
שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק.
הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.
למדתי
שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא
ביחד.
המחשבה שפגעתי
בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת
שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם
פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט
הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.
גם פה לא
ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין
דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה,
אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח
על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות
והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך
קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.
זהו ללא ספק
השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.
"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"
– An SMS from my dearest.
חיי השתנו.
אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה
שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה
להיות לי טוב יותר.
בשנה האחרונה
נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה,
ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו
הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי
מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת
החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.
מדובר בשלושה
מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו
על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.
אני לא יכולה
להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.
השנה סיימתי
מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו
נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל
למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי
לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח,
והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש
זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל
העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה,
אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע
ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל
ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא
ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני
יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך
כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל
השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא
נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.
פגעתי באדם
אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים
טובים.
זה היה הדבר הקשה
באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה.
אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה.
להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.
בסופו של
דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת,
ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי
להתמודד.
המסע השני אל
פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל.
ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה
או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה
בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה
הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה
של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי
19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת
ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם
לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני
יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.
עד אז היה זה
ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם
המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם
לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני
רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.
גם את זה
עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם
את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם
הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.
הנקודה הבולטת
פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.
ועתה, הדבר
השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת
לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את
הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.
גיליתי שאני הרבה
יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט
הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני...
אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.
אני עושה מה
שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע
שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע
אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה
בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).
בכל אופן, עדיף
לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם
מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו
טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.
את הקרובים
לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.
אך כל
השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.
היום הכל
שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני
יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.
אני פתוחה
יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית
יותר, רעה יותר, אני יותר.
טוב, בקרוב אפרסם פוסט עליו אני עובדת יחסית הרבה זמן, משהו שהיה לי מאוד חשוב לכתוב. היו לי לבטים רבים אם בכלל כדאי לי לפרסם אותו פה, כי הוא מאוד וולגרי ואישי. בסופו של דבר, הדברים הכי נוגעים ומרשימים הם בדיוק אלה. אז זו תהיה הצצה קטנה מאוד לעולם הפנימי שלי ומה שעובר עלי בחודשים האחרונים.
בינתיים, אוהבת את חיי, הכל מתקדם כמו שצריך, מטפס למעלה לחיים טובים יותר. מרגישה טוב עם עצמי מאי פעם.
נפתחת לעולמות חדשים, של דברים פנטסטיים שקורים רק בסרטים, חוויות, אנשים ודברים חדשים.
אפילו מוסיקה, שבעבר לא הייתי נותנת לה צ'אנס בתור 'מטאליסטית קשוחה ואפלה'. סתם, בכל מקרה, אחרי שהתחלתי ללכת למסיבות אלטרנטיביות עם אווירת אנדרגראונד, וחיכיתי לשירי המטאל והרוק שאני אוהבת- לאט שמתי לב שהזכרונות מהאווירה הסקסית שכל-כך אהבתי במקום, הן דווקא מלוות במוסיקה שבעבר קיבלה ממני בוז.
The Dark Wave
אז יש לי קצת רומן עם סגנון יותר גותי- ואפילו נגיעות אלקטרו. זה דברים שונים לגמרי מהדברים להם אני מקשיבה בדרך כלל, המלודאת', הפולק מטאל וכו', אבל זה דורש מבט וגישה שונים לגמרי, וגם את זה אני אוהבת.
זה לא היה קורה לבד. הייתי צריכה משהו שיפתח אותי לזה, והמסיבות האלו היו הטריגר.
יהיו שיגידו שלאחרונה עם או בלי קשר- נהייתי רדודה יותר. אבל סך הכל יותר טוב לי עכשיו. מקובל עלי שיהיו שלא יתאים להם.
אני מעסיקה את עצמי פחות במה אני רוצה לעשות ויותר עושה מה שאני יכולה. אני לא מאחרת, אני מגיעה בדיוק בזמן, בדיוק בזמן שנוח לי בזמן הנכון. והעולם יקפא.
מה שחשוב זה החיים שלי. כל עוד אני מודעת, זה מה שחשוב באמת.
הקעקוע השני:
Live to learn and learn to live
באחד הניבים של שפת האלפים על-ידי טולקין:
Tengwar-Quenya
"á cuina parien ar á pare cuinien"
אדם שלמד הכל ולפי-כך יודע הכל, יודע כיצד לחיות ללא גבולות; כמו כן, אדם שחי ללא גבולות יכול ללמוד הכל ולפי-כך לדעת הכל.
אני שואבת ידע מכל נסיון ונסיון בחיי, והם הופכים בכל פעם מלאים יותר ומלאי חן.
חיה כדי ללמוד ולומדת כדי לחיות.
האמן הוא רועי פנטגרם. לקח בין שעה ולשעה וחצי לעשות את הקעקוע עצמו, לא ממש זוכרת. התמונה נלקחה יום למחרת אז זה לא במצב אידיאלי.
תכניות להערב, ארוחה טובה, חברים טובים, מסיבה טובה, *לילה מצויין*... וחזרה למשפחה טובה.
"פשוט אין לכם גבולות!" היא זעמה.
הוא חייך לעצמו ופסע בחזרה לחדרו, אל זרועות נסיכתו.
כל כך הרבה דברים עברו לי בראש השבוע שלא היה לי איך לכתוב בשום מקום, ועכשיו אני לא זוכרת על מה הן בכלל היו. זה די עצוב שמחשבות יפות נעלמות כלא היו בלי אף תיעוד ואדם אחר שיוכל אי פעם להנות מהם או לדעת שהן בכלל קיימות.
סה"כ השבוע היה מאוד עמוס ומתיש, אבל לא אפרט פה.
הסופ"ש הזה לעומת זאת עמוס הוא אכן היה אך לא היה רגע דל.
שמתי לב שהפוסט האחרון שלי ממש משעמם, ונראה לי שזה באותו סגנון (טכני מאוד). אבל יש תמונות אז תתגברו.
יום חמישי אחרי שקרעו אותי בצבא, לא יצאתי בלילה וקרסתי למיטה באיזה 23:00...
אבל הספקתי לפגוש את מקבץ ה- metal-chicks בנוקס, להסתובב איתן קצת ולהגיע לסשן של אנסיפרום.
הייתה שם גופיה ממש יפה של In Flames, רק שהיא עלתה 80 ש"ח, שאני עכשיו חוסכת לקעקועים :[
הבסיסט לא היה, שזה חבל, אבל היתר חתמו לי על הדיסק Iron.
מכיוון שהייתי הראשונה בפנים, הייתי היחידה שנכנסה מאחורי הדלפק להצטלם איתם :]
לא להאמין איך פטרי מהיצור היפייפה הזה:
הפך לחזריר השמנמן והמקריח הזה:
...
בכל מקרה, בהתחלה נדמה היה שהם קצת סנובים, אבל מאוחר יותר אחרי שלא התקרצצו להם מליון אנשים הם דווקא היו ממש בסדר.
רעות אמרה שאני נראית כמו הגרסה הנשית שלו, הוא הסכים עם זה.
לא נראה כמוני?
בקיצור, אותו הלילה דעך מהר.
יום למחרת גם כמה דברים התבטלו בגלל אילוצים כאלו ואחרים. אבל סה"כ הלילה היה ארוך ומדהים.
המופע של אנסיפרום היה ממש טוב, אך גם מאוד אלים. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות מקדימה. גם מאחורה היו פוגואים אבל סה"כ מצאתי לי מקום די טוב וגם ראו משם טוב. נתנו אחלה הופעה, ואני לא אפרט, אם בא לכם פירוט, כנסו לבלוג של רעות, בטח בימים הקרובים יהיה פירוט מלא ^^
משם המשכנו לסאבליים, מסיבה של Angel Ogasta Vs. Tina Dubrovsky, ציפיתי שיהיה יותר מטאל, אבל בגלל הפרסום המאסיבי הגיעו כל מיני אנשים לא קשורים ומשום מה שמו גם כל מיני שירים ממש גרועים, אבל ככל שהזמן עבר שמו שירים טובים יותר.
הרבה הגיעו מהמופע לשם רק כי אנסיפרום הלכו לשם מאוחר יותר.
שם יצא לנו לדבר קצת יותר, אחרי שכולם עטו עליהם והלכו.
שם פגשתי את אליזרין המדהימה עם בן זוגה תום, המדהים לא פחות
ונהניתי איתה בכל רגע ;)
אפשר לראות גם את דניאל ברקע ^^
טינה, אליזרין ואני
אחרי בירות וריקודים, ודיבורים ומה לא, המשכנו אל ביתם החביב מאוד, המשכנו בשיחות כאלו ואחרות עד אור הבוקר, נרדמנו וקמנו להכין אוכל מטורף. אני ואליזרין הכנו למנה ראשונה קלמארי ברוטב שום, שמן זית ויין לבן, יחד עם פטריות פורטבלו, בצל, בזיליקום ומיץ לימון, ומנה עיקרית של נתחי חזיר ברוטב יין אדום, דבש, חרדל וברביקיו.
זה אחרי שדחפנו קצת חלה מתוקה עם קרשקבל ושינקן.
התחלנו לראות איזה סרט טוב אחרי פרק ישן של הסימפסונס ונדמנו שוב.
חזרנו הבייתה מרוצים מאוד ועם טעם של עוד.
אני לא מאמינה שהיו לי כל-כך הרבה דברים לכתוב ובסוף הפוסט שיצא לי, יצא כל כך טכני ושטחי.
אפילו לא משתמע כמה נהניתי בסופ"ש הזה, אבל בהחלט אתם לא מבינים. אה כן, גם הסתובבתי עם דניאל הרבה בת"א.
איי, ככה אני מבלה את שעותיי האחרונות לפי החזרה לבסיס... (בכתיבת פוסט, לא בלהסתובב בת"א).
לא יהיה לי אינטרנט כמובן, וכנראה שכל הדברים המעניינים יכתבו לעצמי, ולא יהיו רלוונטים פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
