The Moral Limit

אני זקוקה לכל כך הרבה תמיכה, לכל כך הרבה הערכה, כל כך הרבה אהבה... ואז יש לי כל כך הרבה לתת..

אחרת, אני זקוקה לכל כך הרבה חופש.

כל כך קל לשמח אותי, כמו שכל כך קל להכעיס אותי ולהכניס אותי לדיכאון.

לפעמים מילה אחת יכולה לשנות כל כך הרבה.

תנו לי לספר לכם מה עבר עלי ביומיים האחרונים מהרגע שנחתתי בחזרה בארץ. מלחמת ההתשה חסרת כל צדק מול ביורוקרטיה של אנשי משרדים ממשלתיים ממורמרים.

אז נחתתי עם בן זוגי בנתב"ג מטיסת קונקשן מוינה.

אנחנו הולכים לחכות למזוודות כשלפתע כורזים את שמותינו ומבקשים מאיתנו להגיע למחלקת אבדות.

שם הודיעו לנו שהמזוודות שלנו עוד בוינה ויגיעו רק מחר אחה"צ. זאת מכיוון שלא הספיקו להעביר את המזוודות מהטיסה הראשונה לטיסת הקונקשן.

הבטיחו, בכל אופן, שישלחו לנו את המזוודות עד הבית עם שליח עד מחר אחה"צ.

למחרת אחר הצהריים מתקשרים אלינו עם בשורה מקוללת. "אחת המזוודות שלכם נתפסה במכס".

אחת המזוודות שלנו הייתה מזוודה מיוחדת שהכילה את כל ציוד הצילום הנלווה שלקחנו איתנו לאוסטריה. מטרת הנסיעה מלכתחילה הייתה המשך הצילומים לקליפ המוסיקה שלי.

אותה מזוודה עמוסה בציוד הגיעה אלינו מסין כשלושה שבועות לפני כן. שילמנו למכס- מע"מ בגין מכס, מיסים, דמי אחסון, עמילות מכס, אגרת מחשב, טוב שלא גם נייר טואלט למשרד ומכונת קפה. אה כן, וכל זה לא עבור שווי החבילה שבכלל לא מגיע לסכום שצריך לשלם עליו מכס, אלא על עלות המשלוח. לקחו לנו מכס על זה שעלה לנו כסף לשלוח את החבילה לארץ.

בקיצור, מודיעים לנו שנצטרך להגיע מחר למשרדים של המכס לשחרר את המזוודה.

בערב באמת הגיעה אלינו רק מזוודה אחת- אחרי שהמכס חיטטו בכל התכולה שבפנים..

אנחנו מגיעים יום למחרת לשדה התעופה עם הרכבת. בטלפון מכוונים אותי להגיע לממן שנמצא מאחורי טרמינל 1.

אנו מחכים חצי שעה לאוטובוס שיעביר אותנו מטרמינל 3 ואומרים תודה שאין לנו טיסת פנים לתפוס...

שאלנו אנשים בטרמינל 1 היכן נמצא אותו בניין ממן, מסתבר ש"מאחורי הטרמינל" הכוונה היא לכמה קילומטרים מאחורי הטרמינל, כי הרי ברור שלכל זוג צעיר בארץ יש אוטו. כל-כך ברור שאפילו לא דאגו לתחבורה ציבורת למשרדי ממן האלו.

אחרי 20 דק הליכה בתוך המתחם, הגענו סוף סוף.

נתנו את הפרטים הרלוונטיים ואמרו לנו להמתין כמה דקות. המתנו בערך 80 דקות. מתקן מים לא היה שם, נכנסתי בחוסר נעימות למשרד לבקש קצת מים מכמה נשים דתיות שלא אהבו שצעירה מיוזעת בכלל פונה אליהן.

אחרי כמעט שעה וחצי קראו לנו פנימה, המזוודה שלנו נפתחה כבר. חיטטו לנו ב-2 המזוודות.

בפנים עוד איזה 40 דקות, עוברים עם עובד מכס על כל פריט ופריט יחד עם הקבלה, ומסבירים מה זה כל דבר, למה זה משמש, למה לקחנו את זה איתנו, מראים לו שזה משומש, שהכל נמצא בקבלה והכל שולם.

בסוף הוא מאשר. - מאשר ללכת למשרד הבא.

המשרד הבא כבר סגור. כראוי למשרד ממשלתי, הם עובדים רק חצי יום. אנחנו הולכים בידיים ריקות והרבה עצבים, הפעם כבר לקחנו מונית לרכבת...

למחרת דניאל לא יכול היה להגיע איתי, ואם זה היה נדחה עוד יום, היינו גם נאלצים לשלם דמי אחסנה, על האחסנה למופת שלהם.

אמא שלו עשתה לי טובה ולקחה אותי באוטו לשם.

אמרו לי להגיע למשרדי מכס בטרמינמל 1. הפעם זה היה רק 200 מטר מהטרמינל.

דינה חיכתה לי באוטו. הגענו ב9:30 בערך. ב11:30 יש לה פגישה.

לא חשבתי שזה ייקח יותר משעה.

אבל זה רק נהיה קשה יותר.

אני מגיעה למשרד של אנשי מכס ממורמרים, וליידי עוד קורבנות של מקרי אבסורד.

אני מציגה בפני אחת את הטפסים, היא אומרת לי שהיא תעביר את זה הלאה...

היא העבירה את זה "הלאה" למי שיושב מטר ממנה.

אני מציגה בפניו את כל הקבלות ואת האישור מיום קודם. הוא שוב שואל אותי מה זה כל דבר לפי הפירוט שכתב האיש מאתמול ביחס לקבלה המקורית. תוך כדי הוא גם מטפל במליון דברים אחרים ומבזבז לי את הזמן.

הוא טוען שהקבלה שלי לא טובה. שזה לא הסכום. מה?? הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהמשלוח היה הרבה יותר יקר מערך המוצר. לבסוף שכנעתי אותו שאני באמת לא יודעת על מה הוא מדבר וזו הקבלה של החבילה.

ואז הוא טוען שבקבלה שיש לנו של המשלוח מFEDEX בה מפורטים התשלומים למכס, אין פירוט של מה יש בחבילה. הוא רצה שאתקשר לפדקס ואבקש מהם לשלוח לי את הפירוט שלהם של מה היה בחבילה הזאת עבורה שלימנו.

הם כמובן לא כתבו שום פירוט של מה היה בחבילה, כי הערך שלה נמוך, וזה לא רלוונטי להם מה יש בפנים!

הוא לא קיבל את זה. הוא אמר שאין התאמה בין הקבלה לפירוט של חברת המשלוח ואנחנו צריכים לשלם שוב מכס.

לא משנה שלא אמורים לשלם מכס על 79$ חבילה. מבחינתו- מה ששילמנו עבור המשלוח הוא חלק משווי החבילה. לכל הרוחות!! המשלוח היה כיסוי הוצאות לסיני שנאלץ להוציא את הסכום הזה ע"מ לשלוח חבילה כל כך גדולה. הרי אם זה היה נקנה בארץ, לא היה סכום כזה של משלוח! למה צריך לשלם על זה מכס??!

ליידי יושב בחור ממורמר אחר ששילם מכס בצרפת על משהו שקנה והמכס בארץ מאלץ אותו לשלם מכס על מחיר המוצר ובנוסף על המכס הצרפתי כאילו היה חלק מעלות המוצר...

אדם אחר, זומן בפעם השלישית לשלם מכס שכבר שולם.

הראתי לפקיד מכס את התמונה של המזוודה בנתב"ג עם המדבקה שהכילה את התאריך, מספר הטיסה מהארץ לוינה ואת כרטיסי הטיסה ע"מ להוכיח שיצאנו איתה מהארץ ולא קנינו אותה באוסטריה.

זה לא מעניין אותו, זה לא רשמי מספיק.

הוא אומר לי להמתין.

דינה כבר מזמן נאלצה ללכת.

אני לא ממתינה כי הוא מברר עם פדקס, או כי הוא עוזר לי. אני ממתינה כי הוא מעדיף לסיים את המטלות האחרות של אותו יום קודם. סתם כדי שאחכה שם ולא יהיה לי איך להגיע למתחם השני לאסוף את החבילה ולהגיע הביתה, כי בבית הספר הוא חטף כאפות.

ב12:30 אחרי שסיים לבזבז לי את הזמן הוא מאשר לי.

בחורה אחרת מסבירה לי שפעם הבאה אני צריכה לדווח על כל דבר שאני מוציאה עם שווי גדול מ200$... אני אומרת לה שהשווי של זה הרבה פחות מ200$.. היא טוענת שהשווי של זה כולל המשלוח הוא יותר.. אבל מה קשור כמה עולה לשלוח את זה מסין לארץ?!?!? מה זה קשור?!?!?!

עפתי משם. שוב 20 דק' ברגל. עם האישור.

אומרים לי שאני צריכה לשלם 46 ש"ח על דמי שירות. כאילו כל כך רציתי את השירות האדיב הזה. 

מה עם איזה 200 ש"ח על נסיעות?? על מוניות פנימיות ורכבת לרמת גן?? הא? או יומיים שלמים של עבודה שפספסתי!! 

שואלים אותי אם אני צריכה אישור לאוטו... "איזה אוטו?! אני ברגל!" "אה, איך תיקחי את זה? זה איזה 40 ק"ג!".

שאלה מצויינת!!! אולי אם הפקיד מכס לא היה מבזבז לי את הזמן הייתה לי הסעה!

אחרי שאני מחכה רבע שעה נוספים מביאים לי את החבילה, הם גם דאגו לנזוק לי את המזוודה; הפלסטיק שבור, המתכת עקומה. ועל השירות הזה אני משלמת!!

שוב שואלים אותי איפה האוטו. וכשעניתי שאני ברגל, שואלים אותי למה לא באתי עם האוטו.... כי אני צעירה בת 22 בלי פאקינג אוטו! זה למה!!!!

נהג מונית שואל אותי אם אני רוצה שייקח אותי לר"ג. ברור, כי יש לי 300 ש"ח מיותרים!

מסתבר שהנידנוד הזה הוא הליך סטנדרטי לשחרור חבילות מהמכס, ולי לא ברור איך לא דואגים לפחות לתחבורה מהבניין האחד לאחר. זה הגיוני כל פעם לשלם 30 ש"ח לנהג מונית?? איך סבתא יכולה לצעוד עם מזוודה כמה קילומטרים בשמש הזאת??!? אין אפילו מדרכה, זה כביש עם קצת דשא במקרה הטוב!

למזלי מישהו בדרך ראה אותי והסיע אותי לתחנת אוטובוס, משם הגעתי שוב לרכבת.. ומשם כמובן עוד מונית עם המזוודה הזאת.

ובכלל היו אמורים להביא לי את המזוודה עד הבית.

כל פעם מחדש אני מבינה כמה לא בא לי להשאר לגור בארץ. עם הביורוקרטיה המגעילה הזאת.

ואיך לא, הגעתי הביתה, שם ממתין לי הועד בית. הוא רוצה כסף.

I wanna run away, to the cool and shady forest; away from sentiments, long enough for them to be forgotten;

away from people, from purposelessness, away from mediocrity, away from the heat;

away from this unnatural food, and unnatural buildings.

I want to run away from the chains of society, away from my clothes.

I want to carry my ideas only, and those carved in my skin especially. They weight nothing, and yet they are the heaviest things I could carry.

I want to start anew.

I want to run wild and free.

I want my feet to become rock hard and my muscles as stiff as I could get them to be.

I want to swim in icy cold waters and climb so high I can hardly breathe.

I want to hunt because I have to.

Why does it always feel as if I'm late?

I was so eager to live once, and I finally I've been given the chance, only to fail and stay within the walls of a comfy shell (that surely is not my own), dreaming, forgetting, recalling, crying and back to dreaming...

I want to scream so loud, I want to cry and laugh at the same time without a cause.

I want to dance to the moonlight and sing the song of the woods, up from above the trees.

I want to live forever. I want to live free. I want no limits.

I want to return with knowledge, I want to always be there, and prove myself capable as I think.

I want to have the courage to leave and look back, without regret, and then look forward and see everything clearly; because I can't live dreams so blurry and unknown to me.

I don't need a guide, nor do I need someone to make me see. If one saw something- I would see it too. I will get there on my own.

I want that, so bad.

I almost forgot how relieving it is to write. A mental orgasm, or rather a throw-up. 

כל חיי רציתי להיות חופשייה, בלי מטלות, בלי מורים ומפקדים, בלי חברה מרובעת ומגבילה ובלי שההורים יקבעו לי מתי ללכת לישון...

אז היום, אני משוחררת, חיה בתל-אביב בחברה הכי ליבראלית בארץ, הולכת לישון כל יום מתי שבא לי, ובכל זאת, אני מוצאת תירוצים למה לא לשיר ולהופיעי ולהקליט. זה לא שאני לא רוצה. זהו חלום חיי.

אני מתרצת את זה בעבודה. צריך לעבוד, יש הוצאות, יש מחוייבות. לעבוד זה נורא נוח, זו מסגרת קבועה, אומרים לך בדיוק מה לעשות, אתה עושה כי אתה מאמין שאתה צריך את הכסף. אז אני חוסכת וחוסכת, כל פעם קצת, נהנית ממסיבות, פעם ב- יוצאת לטיול, אבל לאן אני מתקדמת? ממש לא מתאים לי להיות קופאית מנוונת בגיל 40, זה כל-כך פתטי ורחוק ממני והנה אני מתקרבת לשם. נכון, אני צעירה וזה בסדר להיות מבולבל, אבל כל חיי ידעתי מה אני רוצה ועכשיו כשזה הרגע הגדול שלי- אני לא עושה כלום חוץ מלמשוך את הזמן ולתרץ, וכל יום שעובר- לא יחזור.

בשביל לא לעבוד, אצטרך להצליח בתחום השירה ברמה שהיא לא סבירה. דניאל מאמין בי, הוא חושב שאם אנסה אצליח בגדול. הלוואי וגם אני הייתי מאמינה, וזהו כנראה שורש הבעיה. אולי אני לא מתחילה כי אני פוחדת. אני כבר עשיתי עם עצמי את החושבים של מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, וזה באמת לא נורא. אבל עדיין אין בי את הדחף להתחיל. במקום ללמוד לבגרויות במתמטיקה על מנת לשפר ציונים שמשקפים בסה"כ כמה טובה הייתי במשחק Neverwinter Nights - - אני עכשיו משחקת Skyrim...

במקום לחפש ולעבוד ולקדם את עצמי בתחום השירה- אני גולשת בפייסבוק ומבזבזת את הזמן.

ואני בחופש, אין לי אפילו על מה לכתוב בבלוג. אין לי על מה להתלונן יותר, החיים טובים. רק אני נותרתי הבעיה.

ידעתי להתמודד עם מליון דברים, ועכשיו כל מה שעומד בדרכי זו אני.

אני מגיל 12 יודעת מה התחום שאני רוצה ללמוד, אני יודעת שחשוב לי לעסוק בהארכת חיים, תחום מחקר, לרוב לא רווחי במיוחד ודורש התמסרות והתמדה חרף אינספור כישלונות ולעומת זאת הצלחות ספורות. למה? בגלל האידיאולוגיה שלי, זה חייב להצליח, אחרת כלום לא שווה.

דניאל מתעסק עם תחום קרוב יחסית של מחקר.

אני בטוחה שהלימודים האלו יעניינו אותי. אבל מה אז?

סיפוק הוא הדלק שלי. האם אני אוכל לעבוד במעבדה ימים ולילות בשביל שפעם ב- תהיה לי איזו הצלחה קטנטונת שתקדם אותי מילימטר ליעד כל-כך רחוק? האם זו עבודה בשבילי?

אם הייתי יכולה לממן מחקרים כאלו, הייתי עושה את זה. אבל מהכסף שאני מרוויחה היום- אני בטח לא יכולה. 

זהו חלומו של כל אחד לעשות כסף ממה שהוא אוהב. אצלי זה השירה.

אבל המחשבה הזאת כשלעצמה מרחיקה ממני כל אפשרות להתקדם. אני שרה כי אני אוהבת, לא כי זה עבודה.

כשאני חושבת על לחפש נגנים, ולחפש אולפן הקלטות או אפילו לחשוב מה אני רוצה לשיר, זה מרתיע אותי. אני יודעת שאין לי מה להפסיד באמת, אבל משום מה אין לי את המנוף הזה. עד שהתחלתי לחפש מורה לפיתוח קול גם לקח לי חודשים.

אני רוצה להופיע, אני רוצה לחזור לכתוב, אבל אני מרגישה תקועה. כאילו התרגלתי כל החיים שגוררים אותי לכל מקום עם רצועה וקולר, וכל חיי נלחמתי בזה, ועכשיו כשאני חופשייה, אני אבודה ולא יודעת לאן ללכת, ממה להתחיל ו*איך* להתחיל.

איפה נמצאת באר המוטיבציה? מי אמור לקחת אותי...

ומתג הקטן הזה הוא מה שיהפוך אותי מאדם פשוט עם פוטנציאל לא ממומש לאדם גדול, לחיים הטובים באמת, לאתגרים החדשים והסיפוקים הגדולים של החיים.

יש לי עוד הרבה מה לומר בעניין, אבל נראה לי שהמסר די ברור.

אני צריכה עזרה, אבל אני חוששת שרק אני אוכל לעזור לעצמי, הלוואי ואני טועה כי אני מרגישה אבודה בחושך מוחלט.

בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.

הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.

את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.

ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.

כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים; בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.

אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.

כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.

בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).

90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.

למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...

אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה, לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.

אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה, אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית, אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי, אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.

הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.

מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי, לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את \ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...

כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי, אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם פייסבוק ואני.

אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.

אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את עצמי, למה שנועדתי להיות.

לא רק יפה.

When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with he's referring to.

וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב הזה- אני רוצה לשנות.

Inf.

טוב...

אני 1.60 מ', ותמיד הייתי די רזה, ותמיד הייתי זו שאומרים לה "על מה את מדברת, את אף פעם לא משמינה", וזו שאומרים לה "את חייבת לאכול!!" וזו שחושבים ש"היא יכולה לאכול כמה שבא לה ולהשאר רזה". אז האמנתי. האמת היא שלא האמנתי לזה, אבל העובדה הייתה שנותרתי רזה.

כן האמנתי שלא אשמין, אבל זה רק בגלל שחשבתי שאני לא באמת אוכלת כזה הרבה ושאני עושה מספיק פעילות גופנית.

ואז- גופי הזעיר בגד בי.

לא ביום ולא ביומיים, משקל גופי החל לנוע, ולא בין 42 ל-45 ק"ג כמו שהכרתי, אלא אט אט החל לנוע לו משקלי מעלה ומעלה ומעלה!! ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 18 ונושאת על עצמי משקל של בין 56 ל-58 (!!!) קילוגרמים!

באופן מפתיע, בצבא לא עליתי עוד במשקל למרות שאכלתי שם כמו בהמה מהסוג הגרוע ביותר, אבל זה כנראה בגלל ששם ביחידה הקרבית באמת הוצאתי יחסית הרבה אנרגיה- אבל בטח לא מספיק בשביל לרדת. למעשה, הייתי קרובה מאוד לעלות עוד.

המשקל כן הפריע לי, אבל הייתי נואשת, ולא ידעתי איך לרדת, לא ידעתי להעריך נכון את כמויות המזון שדחפתי לעצמי, עצלנית מדי, שמנה מדי וגרגרנית מדי, כך שהתחלתי לשים לב פחות ופחות לכך שהמצב ממש רע ולא היה נראה שאצא מזה.

ואז, דווקא בדרך מאוד לא צפויה, קרה שקיבלתי מוטיבציה עצומה לרדת במשקל. 

מצבי באותו זמן-היה רע. הייתי בדיכאון עמוק, וחוויתי הפרעות אישיות ותנודתיות קיצונית במצבי הרוח. למעשה הייתי במצב הגרוע ביותר בחיי. הייתי מאוד לא יציבה נפשית, ויחידה קרבית לא תרמה ללחץ והייאוש תחתם קרסתי.

ידעתי שאם אהיה רזה מספיק, לא אוכל להשאר שם. איך מגיעים ל-49 ק"ג?

הרגשתי כל-כך רע, ורע זה לא מילה. ידעתי שרע לי, ולא ידעתי ממש למה, כי כל דבר בעצם גרם לי לעצב וכעס ותסכול וייאוש. ידעתי ששם אני לא אשרוד. אז שם התחלתי את המאבק. רצתי. בנחישות רבה, יום אחרי יום, ריצות של שעה-שעתיים. אכלתי קצת. אכלתי כמות של ארוחה ביום. השתדלתי לקנות לעצמי אוכל יותר מזין מזה השמנוני שמציע הצבא. כמו כן, הפסקתי לשתות שתייה מתוקה ונגמלתי שוב מהקולה שחזרתי לשתות בטירונות לאחר שנגמלתי ממנה שנים קודם.

תוך חודשיים או שלושה, הגעתי ליעד- שקלתי קצת פחות מ-49 ק"ג.

ההבדל היה ניכר. כך ירדתי כ-8 ק"ג.

זה נעשה באופן יחסית מהיר, וכיום למשל זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות. הליך ירידה במשקל יכול להיות מתסכל מאוד כי מצפים לראות תוצאות מיידיות. אבל זה משהו שלוקח זמן. צריך לדעת לעשות את זה נכון ולא להתייאש. צריך לדעת לא להגזים. אני פעלתי ממקום מאוד לא חיובי והיו יכולות להיות לזה השלכות שליליות, אבל למזלי בהקשר הזה לא נגרם לי נזק.

כבר ממש הרבה זמן שרציתי לעשות פוסט תמונות ארוך של תמונות לפני ואחרי, אבל התעצלתי, אבל ממש עכשיו העלו חברי ליחידה תמונות מתקופתי בצבא.

ראיתי תמונה מערב יחידה שהיה לנו ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח- הזדעזעתי עד אימה.

אני לא יודעת איך יצאתי מהבית ככה, ואיך הרשתי לעצמי להסתובב כך בלי חולצה ואיך לכל הרוחות נתתי לעצמי לאכול כמו הבהמה שהייתי?!?!

רק היום אני יודעת להעריך באמת את כמויות המזון שאני צורכת וכמות האנרגיה בה אני משתמשת.

אני שוקלת 50 ק"ג וכן, יש לי תנודות, אבל לא יותר מתנודות של קילו לכאן או לשם, ואם אני שמה לב לעליה מהותית יותר- אני יודעת לקחת את עצמי בידיים באופן מיידי.

אז אני אוותר על כל הפוסט תמונות, כי מספיקה תמונה אחת לפני ואחת אחרי בשביל להבין על מה אני מדברת...

אז בבושת פנים (אך לא בבושת בטן) קבלו אותי במשקל הרב ביותר בו אי פעם אהיה בדרכי לתפוס איזה שיפוד או בקבוק בירה:

לעומת אני כיום, מרגישה טוב עם עצמי, ואוכלת בריא:

אז קודם כל, כל מי שכח, עכשיו כשיש לכם תמונה מול העיניים אל תשקרו לי ותגידו לי שגם עם 8 קילו יותר אני נראית מדהים, כי הנה כך נראתי עם 8 קילו יותר.

כמו כן, אל תחשבו שזה בא לי בקלות. אני גרגרנית מאוד ועצלנית מאוד, ואל תיבנו על סקס שישמור עליכם רזים, כי אתם לא מפמפמים מיוזעים במרץ עז כל יום במשך שעה בלי הפסקה.

צריך המון כוח רצון והמון מודעות. אז כלי התחבורה שלי בת"א הוא האופניים ואני אוכלת כמו אישה בגודל שלי, ולא כמו בודי-בילדר.

תאכלו מעט, תאכלו בריא, תחיו יותר

:)

אני יודעת. כבר הרבה מאוד זמן לא פירסמתי כאן כלום. זה לא כי אני לא רוצה או כי אין לי מה לכתוב; זה פשוט שאני מוצאת את עצמי חוזרת הבייתה מהעבודה מותשת וברגע שאני מתיישבת על המיטה, כשבחדר האורות העמומים האלו, אני פשוט נרדמת ומתעוררת ליום עבודה חדש. העבודה נחמדה, אך היא גוזלת הרבה זמן וכוח, ובשביל לעשות הרבה כסף (מספיק כדי לחיות ולחסוך) אני נאלצת לעבוד הרבה, עד שאני מבינה שבשביל לקבל הרבה כסף כל חודש, אאלץ לעבוד קשה יום יום בכל חודש, וזה גורם לי לרצות לסיים כבר את העבודה המועדפת ולהתנסות במקומות אחרים בהם העבודה פחות קשה (לא מלצרות בשמש כשהטיפים מתחלקים בין כל המלצרים).

אם היה לי קצת חופש, הייתי בטח הולכת בין היתר למחאת האוהלים.

***

קשה לי לעכל את זה שאני בת 20, שאני גרה לבד עם בן-זוגי, שפתאום אני מתעסקת עם "עניינים של גדולים" חשבון בנק, עבודה, שכר, תיאום מס, שכר דירה, מיסים, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וכו', שאני יודעת באמת מהו ערכו של כסף, כמה שזמן הוא דבר יקר, כמה קשה לחסוך, כמה הכל יקר, ואיזה גנבים הם אנשים שלוקחים על שירות של שעה את מה שאני מרוויחה ביומיים שלמים של עבודה.

אני יושבת בסלון ביתי וכותבת את הפוסט הזה, מדי פעם מביטה במראה הגדולה שעל הקיר שמולי.

אני מתבוננת כשלפתע מכות בי תובנות מן העבר, רק שעתה הכל קרוב יותר, ממשי יותר, מלחיץ יותר.

אני בוהה במראה ורואה שם את אמא.

אני רואה את אמא ואבא, זוג צעיר בדירה קטנה באמסטרדם, רק מתחילים את חייהם, עם הרבה תוכניות ושאיפות, והכל עוד פתוח בפניהם ומזמין.

עצמו הם עינייהם למספר רגעים וכשפקחו אותן, היו הם להורים, אם ואב לשתי ילדות, הקטנה לומדת לספור והגדולה, בת 12 ולה מחשבות על העתיד- פוחדת היא להזדקן, פוחדת מהקץ, פוחדת שכל מחשבותיה היפות תעלמנה כלא היו; אך זאת מוצאת נחמה בגילהּ הצעיר והמדע המתפתח, כה מבטיח ומנחם.

אך אבוי, היא מיצמצה. פוקחת עינייה ובוהה, ומה שרואות עינייה... בן רגע החל לו שצף של דמעות לקלוח על לחייהּ. מולה יושבת עלמה צעירה, וזו היא איננה אמהּ.

הילדה כבר בת 20 ואחותה בחטיבה, והמדע למוות לא מצא תרופה.

בוכה ומתייפחת ופוחדת למצמץ, שלא יעבור עוד רגע ארוך שחלילה יקרב אותה לקץ. אם חיכתה בקוצר רוח לסוף החודש, על מנת לקבל כבר את תלוש המשכורת, עתה רוצה שלעולם לא יגיע, שהיום ייעצר, שהחיים יקפאו... יש עוד כל-כך הרבה דברים לעשות, כל-כך הרבה להספיק ולראות, והזמן חומק מבין האצבעותינו עם כל מצמוץ ופעימה.

אני יודעת שאני עוד צעירה, אבל רק אתמול הייתי בת 13, ורק שלשום היו הוריי בדירה כמו שלנו עם חלומות רבים ושאיפות.

הזמן חומק ומדכא בלי רחמים, כידוע, בעיקר כשנהנים. תל-אביב, מקום כל-כך דינאמי, חיי וסוער, שהזמן בו עובר כל-כך מהר עד שבוקר אחד אתה מתעורר ומבין שלא עשית חצי מהדברים שייחלת לעצמך לעשות עד אותו הרגע.

צאו מהבית, תהנו, תתקדמו, תשאפו קדימה, עשו יותר ודברו פחות, אל תתחרטו על זמן שחמק, כי החרטה לוקחת זמן, במקום- הגשימו את חלומותיכם, צאו לטייל, לחוות, לחקור, ללמוד ולקוות שתמיד יהיה עוד קדימה לצעוד אליו.

המוות זה לא בשבילי. אני בוחרת לדלג על הפרק הזה ולחיות את חיי בלי סוף, שתמיד יהיה עוד מה לגלות ומשהו שווה להשאר חיי עבורו.

The hard shall be done today, and thge impossible shall be done tomorrow. Tomorrow I will reach the point of infinity and know that I've done it right. Tomorrow I'll know better, I'll know anything at all. But for that I ought to start today.

לעיתים קרובות מתפרץ בי פרץ של יצירתיות, רצון לשוני, נוסטלגיה, להתחיל מחדש, לחזור לישן. להיות ילדה, להיות רזה, לדבר במסנג'ר, לפתוח בכל פעם בלוג אחר עם תדמית חדשה באופן מושלם, עד שחודש אחרי זה יעבור לי וארצה בכלל תדמית אחרת.

עם כמה שאולי זה נדמה אחרת, אף פעם לא הייתי ילדה פופולארית. ואיכשהו, גם כשאני בטוחה שכן, אני מיד מגלה שלא. לא שאני רודפת אחר פופולאריות. למעשה אני ממש לא מעוניינת בה. או אם להיות יותר מדוייקת, אני לא רוצה לרצות בה, אני נאלצת לשכנע את עצמי שזה מה שאני עושה ושזה מגעיל. אני רוצה שיכבדו אותי כשאני. אבל מצד שני זו בקשה אולי מוגזמת, לעשות מה שבזין ולצפות שכך בדיוק יקבלו אותי. חוץ מזה, לבקש שיכבדו אותי אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה אולי מוגזם בלי קשר. צריך לגרום לאנשים לכבד אותך. ואני לא עושה הרבה כדי לגרום לאנשים לכבד אותי. איכשהו כל מה שאני עושה תמיד מצטייר כמו דרך ילדותית לנסות ולהיות מלכת העולם.

אני חושבת שרוב הזמן יש לי יותר מדי סבלנות לאנשים. יש שיעידו שהרבה יותר מדי. אבל ברגע אחד הכל יכול להתהפך. משהו אחד לא הולך, אני נלחצת ומיד מקיפה עצמי בשריון של מחשבות ומגננות שרק מעיף כל יחסי אנוש, כיבוד והבנה שיצרתי בחזרה אל קיבינימאט, וזה רק מגביר את הצורך להתרחק ולהתכנס ולהתחיל הכל מחדש. מקום חדש, אנשים חדשים, תדמית חדשה או ישנה.

נדמה כי לעולם אני לא מצליחה לבחור בדרך הנכונה עד הסוף. כמו מבוך מורכב בו אי אפשר לחזור אחורה. כל פעם להתחיל מחדש, ובכל פעם לטעות במקום אחר, וגרוע מכך- באותו המקום.

אני מרגישה שיש רק דבר אחד שאני מבצעת באופן הטוב ביותר שאני מסוגלת, וזה לאהוב את אהובי. לגמרי, באמת, בלי תנאים, עם המון תשוקה, התרגשות, הבנה, הערכה, השקעה, נתינה, קבלה, צחוק, תמיכה, כנות, ישירות, אבסולוטיות וכל מה שרק אפשר.

וכשרע, כל יתר הדברים יכולים להתפוצץ, ויהיה לי עדיף.

צריך להיות מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.

לאנשים אין את הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.

מישהו יכול להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם יגבר הזלזול כלפיו.

עובדה זו כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.

מוות.

ברגע שאדם לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה, לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.

האם מדובר בכאב אמיתי? זאת לא אדע.

אבל זה כבר לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.

לאנשים אין את הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.

לעומת זאת, לא קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.

אף אחד לא יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.

לפעמים צר לי שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד, שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.

אני באמת מעריכה זאת.

בשנה האחרונה למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על עצמי ועל מה טוב לי.

יהיו שיגידו שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם לא הייתי אמיתית כל-כך.

עברתי שינוי גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.

ברור לי שיש גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.

בסופו של דבר- העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.

השיעור הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים בעצמנו.

תמיד ידעתי שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.

אותה הפעם לא קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן לפלס דרך דרך הכלוב הזה.

Harsh times require harsh modus operandi

אני מדברת על מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.

באותו יום יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.

אילולא דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.

כמו שאמרתי, הערב עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.

עם זאת, אני מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.

הפעם הראשונה והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו בזמן שאני איבדתי אותה.

החטא הנוסף, אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.

בגילי ממש לא מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.

בלי קשר, אכילה לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.

למדתי שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.

גיליתי שאני מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.

לפני זמן מה אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה הקאתי את נשמתי.

פעם אולי הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק אותו בכוח.

שיניתי אורח חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.

נאלצתי לעבור שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים, למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד, להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.

הפכתי מאדם שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא ונכון.

ירדתי 7 קילוגרמים בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות, "משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.

יש 2 דברים לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו', וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת- ולשנות אורח חיים.

המשקל שלי לא רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו ימנע את הדרדור שלה.

השליטה הזאת ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.

לאחרונה, עם השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים שלי.

מאז שהתחלתי לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר לנצל ומתבכיינת על כל דבר.

אולי הם לא עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן טבעי בלי לשים לב.

אז זהו שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.

עתה אני רק מבחינה בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח לי אחרת.

הוא מראש לא יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.

אז-

"I'm just a good person, not more, not less"

לא קיים יותר. אין יותר good person. אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.

חשוב לי שלא תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.

על אחד השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.

אף אחד בכלל. אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד; וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.

אני למדתי שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.

יש דברים שלא אומרים.

יש דברים שלא אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.

מעבר לזה למדתי שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי אפשר.

אנשים הם לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא ראיתי זאת.

קיימים שני סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי, ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון (לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של אחד על האחר.

עם זאת, זה עשוי להשמע לכם סותר, אבל זה לא...

יש אדם אחד, מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך, במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל מצב בכלל.

האמון שלנו נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.

הוא היחידי שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...

...כי אנחנו חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.

אומרים שבמערכת יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.

אך תמיד חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".

עם כמה שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:

אנחנו אותו החבל. אנחנו יכולים להיות לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו, מלפפים זה את זו, מאוחדים.

וכל איחוד פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...

אנו תלויים אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.

למעשה, חוסר תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.

עברנו את המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.

בסופו של דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו. שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק. הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.

למדתי שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא ביחד.

המחשבה שפגעתי בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.

גם פה לא ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה, אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.

זהו ללא ספק השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.

"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"

– An SMS from my dearest.

חיי השתנו. אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה להיות לי טוב יותר.

בשנה האחרונה נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה, ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.

מדובר בשלושה מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.

אני לא יכולה להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.

השנה סיימתי מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח, והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה, אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.

פגעתי באדם אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים טובים.

זה היה הדבר הקשה באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה. אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה. להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.

בסופו של דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת, ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי להתמודד.

המסע השני אל פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל. ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי 19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.

עד אז היה זה ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.

גם את זה עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.

הנקודה הבולטת פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.

ועתה, הדבר השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.

גיליתי שאני הרבה יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני... אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.

אני עושה מה שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).

בכל אופן, עדיף לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.

את הקרובים לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.

אך כל השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.

היום הכל שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.

אני פתוחה יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית יותר, רעה יותר, אני יותר.

אז קבלו את ה-

NEW AND IMPROVED ME

כל כך הרבה דברים עברו לי בראש השבוע שלא היה לי איך לכתוב בשום מקום, ועכשיו אני לא זוכרת על מה הן בכלל היו. זה די עצוב שמחשבות יפות נעלמות כלא היו בלי אף תיעוד ואדם אחר שיוכל אי פעם להנות מהם או לדעת שהן בכלל קיימות.

סה"כ השבוע היה מאוד עמוס ומתיש, אבל לא אפרט פה.

הסופ"ש הזה לעומת זאת עמוס הוא אכן היה אך לא היה רגע דל.

שמתי לב שהפוסט האחרון שלי ממש משעמם, ונראה לי שזה באותו סגנון  (טכני מאוד). אבל יש תמונות אז תתגברו.

יום חמישי אחרי שקרעו אותי בצבא, לא יצאתי בלילה וקרסתי למיטה באיזה 23:00...

אבל הספקתי לפגוש את מקבץ ה- metal-chicks בנוקס, להסתובב איתן קצת ולהגיע לסשן של אנסיפרום.

הייתה שם גופיה ממש יפה של In Flames, רק שהיא עלתה 80 ש"ח, שאני עכשיו חוסכת לקעקועים :[

הבסיסט לא היה, שזה חבל, אבל היתר חתמו לי על הדיסק Iron.

מכיוון שהייתי הראשונה בפנים, הייתי היחידה שנכנסה מאחורי הדלפק להצטלם איתם :]

לא להאמין איך פטרי מהיצור היפייפה הזה:

 

הפך לחזריר השמנמן והמקריח הזה:

 

...

בכל מקרה, בהתחלה נדמה היה שהם קצת סנובים, אבל מאוחר יותר אחרי שלא התקרצצו להם מליון אנשים הם דווקא היו ממש בסדר.

רעות אמרה שאני נראית כמו הגרסה הנשית שלו, הוא הסכים עם זה.

לא נראה כמוני?

בקיצור, אותו הלילה דעך מהר.

יום למחרת גם כמה דברים התבטלו בגלל אילוצים כאלו ואחרים. אבל סה"כ הלילה היה ארוך ומדהים.

המופע של אנסיפרום היה ממש טוב, אך גם מאוד אלים. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות מקדימה. גם מאחורה היו פוגואים אבל סה"כ מצאתי לי מקום די טוב וגם ראו משם טוב. נתנו אחלה הופעה, ואני לא אפרט, אם בא לכם פירוט, כנסו לבלוג של רעות, בטח בימים הקרובים יהיה פירוט מלא ^^

משם המשכנו לסאבליים, מסיבה של Angel Ogasta Vs. Tina Dubrovsky, ציפיתי שיהיה יותר מטאל, אבל בגלל הפרסום המאסיבי הגיעו כל מיני אנשים לא קשורים ומשום מה שמו גם כל מיני שירים ממש גרועים, אבל ככל שהזמן עבר שמו שירים טובים יותר.

הרבה הגיעו מהמופע לשם רק כי אנסיפרום הלכו לשם מאוחר יותר.

שם יצא לנו לדבר קצת יותר, אחרי שכולם עטו עליהם והלכו.

שם פגשתי את אליזרין המדהימה עם בן זוגה תום, המדהים לא פחות

ונהניתי איתה בכל רגע ;)

אפשר לראות גם את דניאל ברקע ^^

טינה, אליזרין ואני

אחרי בירות וריקודים, ודיבורים ומה לא, המשכנו אל ביתם החביב מאוד, המשכנו בשיחות כאלו ואחרות עד אור הבוקר, נרדמנו וקמנו להכין אוכל מטורף. אני ואליזרין הכנו למנה ראשונה קלמארי ברוטב שום, שמן זית ויין לבן, יחד עם פטריות פורטבלו, בצל, בזיליקום ומיץ לימון, ומנה עיקרית של נתחי חזיר ברוטב יין אדום, דבש, חרדל וברביקיו.

זה אחרי שדחפנו קצת חלה מתוקה עם קרשקבל ושינקן. 

התחלנו לראות איזה סרט טוב אחרי פרק ישן של הסימפסונס ונדמנו שוב.

חזרנו הבייתה מרוצים מאוד ועם טעם של עוד.

אני לא מאמינה שהיו לי כל-כך הרבה דברים לכתוב ובסוף הפוסט שיצא לי, יצא כל כך טכני ושטחי.

אפילו לא משתמע כמה נהניתי בסופ"ש הזה, אבל בהחלט אתם לא מבינים. אה כן, גם הסתובבתי עם דניאל הרבה בת"א.

איי, ככה אני מבלה את שעותיי האחרונות לפי החזרה לבסיס... (בכתיבת פוסט, לא בלהסתובב בת"א).

לא יהיה לי אינטרנט כמובן, וכנראה שכל הדברים המעניינים יכתבו לעצמי, ולא יהיו רלוונטים פה.

למה יש לי כל-כך הרבה תמונות של פטרי בפוסט הזה?

אוף לילה טוב

10 days of the best time I've had my entire life...

This time has been the most wonderful, amazing, unforgettable, overwhelming, unbelievable and purely out if this world.

I had never been so happy, so free and pure, pleased and satisfied, loved and loving during those two decades as I have during those ten days.

It's a real shame I have to go back to the terrible military reality tomorrow, the world of orders in which I am nothing but a part of a system I unwillingly serve at, without time for the things I love the most, without being able to choose what to wear and what to eat, what to learn when and how, without controlling my manner of exercise, without being able to write what I want where I want to in order to express myself, without being able to outshine my uniqueness, sleep well and be free... without the capability of fulfilling my potential and needs... without being able to say what I truly think and believe in, how I truly feel, and what I need and miss... without my brilliance, my light that shines, my sun-and-stars.

 Without my fucking freedom!

I can wholheartedly say, that by tomorrow's noon I never will have had a harder farewell in my life.

I'm going to be missing you, like an actual part of me is missing, and I know that you know just what I mean. The part which without I can no longer be fully..me.

Trias...

I love you.

אני מי שאני בזכות עצמי, ולא בזכות אף אחד אחר.

לא חונכתי להיות מה שאני. לא חונכתי לחשוב איך שאני חושבת. לא חונכתי לאהוב את הדברים שאני אוהבת. למעשה, רוב הדברים שאני, הם די הפוכים ממה שחונכתי להיות.

העולם, לעולם לא יקבל אותי איך שאני. מספיק קשה לו לקבל את מה שאני נותנת. זה מתבטא במספר האנשים שמחליטים לסבוב אותי, שמצטמצם כשמדובר על אורך זמן.

יש לא מעט דברים בי שהייתי משנה. הרבה תכונות שאתם לא אוהבים בי, שלמעשה אני חולקת את אי החיבה שלכם אליהם. המון פעמים אמרתי לעצמי שזהו, אפסיק להיות כך, ואהיה אחרת, אך ברגע האמת, אני פשוט מתפרצת החוצה, וגוברת על כל מחשבה ורצון להיות משהו אחר, משהו שאני לא.

אני אימפולסיבית, רגשנית מצד אחד וחזקה מאידך, פחדנית מנטאלית מבחוץ אך אמיצה כמו שאתם לא מדמיינים מבפנים, לא מסוגלת להביע את עצמי בעל-פה בזמני לחץ או אובר-רגישות, אבל מנסחת את עצמי בדקדקנות וקפדנות בכתב, בכיינית ללא יכולת שליטה עצמית, ילדותית הרבה פעמים, לא הגיונית (לפי צורת החשיבה וההגיון של כל בן אדם שנחשב נורמאלי או מוסרי), ערמומית ומתנשאת. כן, אני מאמינה שאני יותר טובה מכם, כנראה מכולכם.

כל חיי אני מרגישה שאני רוקמת מזימות, ועוטה מסכה יפה שנוח להתבונן בה. לפעמים היא מחליקה ובמבט חטוף רואים חלקיקים שבי. אני פוחדת להיות אני בעולם. כי העולם היפה שלנו, העולם המרושת בערכי חברה ומוסר לא מסוגל לקבל יצור שכל-כך מרוכז בעצמו ורגיש להפליא מחד, ומאידך, כל-כך קר ולא איכפתי.

לחקור להארכת ואיכות חיים, האם אני באמת רוצה לעשות את זה בשביל הקהילה, או שמא, רק בשביל עצמי? רק לי חשוב החופש הזה? הרי רוב האנשים ששומעים את הרעיונות הנפלאים האלה בכלל בזים להם. בצורה מגוחכת הם מטיפים לי שמוות זה הדבר הכי טבעי ונכון "חלק מהחיים" הם אומרים. חלק מהחיים שלכם אולי. אני מסרבת לקבל את זה. ואם אמות, זה אפילו לא יהיה בידיעה, בידיעה שהייתי רוצה לקחת איתי, שעשיתי כל דבר שיכולתי, נאבקתי לממש את החלום שלי, הדבר היחיד שחשוב באמת. כמה עצוב. אני צריכה להתמודד עם המחשבה הזאת יום אחרי יום. תארו לעצמכם. אולי משהו בי כבר מת.

במסע שלי בחיים, במאבק לחופש האבסולוטי, נתקלתי במספר רב יחסית של אנשים שלמדו להעריך אותי, גם את החלקים הקטנים שראו מבעד למסיכה, בניגוד לרוב, יש את אלו שקיבלו אותי חרף המבטים החטופים.

יום אחד, נתקלתי באדם שעטה את אותה המסיכה. גיליתי עניין. ואז, דרך חרירי העיניים של המסיכה זיהיתי משהו מאוד מוכר. זהיתי את עצמי.

מסכתו נפלה והוא עמד שם ערום לגמרי מולי, בעולם שרק שלנו, בעולם שאנחנו יצרנו לבדינו. בעיני המתבונן, עולם כזה יהיה גיהינום אולי, חשוך, מפחיד ומרושע. אך בשבילנו, זהו גן-עדן, העולם המושלם שלנו, המואר והאסטרלי, הקסום והיפייפה. שם המסכה מתמוססת לגמרי, ואני עומדת שם, בלי מסכה, ובלי אף כיסוי, והוא מתבונן בי, בגופי החשוף, ומולו עומדת שדה, וכל מה שהוא רואה, זה הדבר היפה ביותר שראה. עמדנו שם בעולם השמיימי שלנו, פעורי עיניים ולגמרי עירומים, צמודים אחד לשניה, ודרך עינינו אנחנו רואים את השתקפותינו. ממש כמו ראי, התנועות הן זהות, המבט אותו מבט... אפילו בחירת המסיכה- המסכה היא אותה מסכה, והגוף החשוף, זהה. בחיי, אין דבר יפה ממנו. התקרבנו. התמזגנו. שתי העולמות נפגשו והפכו אחד ואין דבר עוצמתי יותר ומדהים באומניוורס כולו. אף שמש, גדולה ככל שתהיה לא זוהרת כל-כך, אף סופר-נובה כה עוצמתית, אף גלקסיה כה מרשימה ואף התנגשות גלקטית לא הרסנית כל-כך, ולהפך בעלת יכולת ליצור כל-כך הרבה. אנחנו אלוהים בעולם שלנו, אלוהים לעצמינו, ואחד לשניה.

רק שנינו, עם תהום כל-כך עמוקה בתוכינו, שבדרך לא מוסברת מתמלאת בזמן איחוד, ואנחנו יושבים על ההר הגבוה ביותר, בראש האומניוורס, צופים על העולם המוכר והמרוחק כל-כך, ואין בו יופי כמכלול, רק בדברים הקטנים, בהכל יש יופי, לכן אני יכולה לכתוב על הכל. אספנו לעצמינו את כל היופי של הדברים הקטנים, ואיתם הרכבנו את העולם היפה שלנו, שרק נבנה כל הזמן.

עומדים זה בזרועות זו, בלי מסכות ובלי בגדים, באהבה אינסופית מתנשאים מעל הכל, ורק דבר אחד חשוב באמת.

נגד כל העולם, אל מול כל האנושות והמוסר ומה שהעולם האנושי מגדיר כהגיון, הרגש שלנו מבוסס על הגיון, כנראה הגיון קצת אחר, ואחרי הכל, הרבה יותר הגיוני ונכון. ושנינו יודעים, שאין שום דבר יותר נכון, יותר אמיתי, יותר מיוחד, עוצמתי וקסום- משנינו יחד. התמזגות של הדבר הכוחני הזה, הרסני מצד אחד... אך יותר מהכל, creators, that's what we are.

הכאוס שבנו יביא אותנו לחופש בו נועדנו לחיות, ביחד, כאחד.

כמה חום ואהבה יש בי.

וכמה קור, שאתם תגדירו- 'רשע'. כי אחרי הכל, חוץ מזה, מה עוד באמת חשוב?

אין לכם אף סיבה לאהוב אותי, אני בסך הכל אשליה. יפייפיה, מוכשרת, חכמה ומיוחדת. אבל אני הרבה יותר, ולאו דווקא איך שהייתם רוצים להאמין.

ולמרות שלא אחשוף בפניכם *אותי*, גם אם מאוד ארצה, תחשבו עכשיו, אם אתם רוצים לאהוב אותי, את מה שאני כן נותנת, או לא.

Because that is all you're going to get.