The Moral Limit

מדי פעם, אני חוזרת לאותה בועית ישנה, לבית, שאחרי הכל, כמה שטענתי שיכול להיות טוב יותר, זה עדיין הבית החם והאוהב והמוכר, עם המשפחה שלי, הריח של הבית, המיטה שלי, הפינה שלי, החתול שלי... המקום עם האנשים שאת פרצופם הייתי רואה מדי יום ולא נותנת לכך חשיבות גדולה... הרוטינה שכל-כך שנאתי, היא נראית כל-כך הרבה יותר טוב כשאני לא חלק ממנה, שאני קופצת לבקר. הכל טוב במינון.

פתאום אותם פרצופים חסרי משמעות מתעניינים, שואלים, נחמדים, סקרנים.

חזרתי היום מכנס הרשות של יום המדע. זה נשמע נחמד, רק שזה פחות טוב ממה שזה. לשמוע הרצאה שלמה על כך שהאירוס נמצא בסכנת הכחדה, כל היום לשבת בהרצאות מוקפת אנשים שרובם לא מתעניינים אלא מצטדקים, שותקים ונלחמים בעפעפים שמתעקשים לכסות את העיניים, כל זה בעודי חולה, ומרגישה לא נעים לקנח את האף ולהשתעל כל דקה וחצי - זה באסה. זה עוד אם נזניח את העובדה שקמתי ב-3 וחצי בלילה כדי להגיע בזמן להסעה של 4 ורבע בבוקר שיצאה מאילת אל בית דגן.

גם האוכל שאכלתי היום, רק לחשוב על זה עושה לי בחילה, אז אני לא אפרט.

אני רק אתן לכם שתי טיפים- כל הבגטים המוכנים שנותנים לכם, בכנסים, במיונים לצבא וכל מני- אל תאכלו אותם לעולם, קל וחומר אם אתם צמחוניים, אחרת תופתעו לגלות שבסנדביץ' החביתה יש גם, הפתעה, חתיכות של טונה וכיוב.

ובלי קשר- לעולם אל תאכלו בורגראנץ'\בורגר-קינג\מקדונאלדס. אני לא אפרט אפילו...

חזרתי והגעתי ישר למקום נוסף בו אני לא יכולה לקנח את אפי הדולף, הצגת התיאטרון של התיאטרוניסטים מיב', איתם הייתי עד כתה ח'.

הם היו ממש טובים.

אלו אותם אנשים שיוצא לי לראות מדי פעם, ועושה לי טוב.

אני אומר משהו שאני לא אמורה להגיד, כי זה מוציא אותי די מתנשאת, אבל זה לא הרעיון.

כשהייתי איתם בשכבה, והמצב החברתי שלי היה תמיד תלוי, היה לי די רע. הם היו אז ילדים. אני זוכרת את כל החיים שלי. אני זוכרת את צורת החשיבה שלי מאז ומתמיד, ואני זוכרת איך חשבו כולם במסגרות בהם היינו, בגן, ביסודי... ההבנה של ילדים היא עצומה, אני זוכרת. היינו חכמים כל-כך.

ואז גדלנו, והם נהיו טיפשים. כמו קיסר-הדור, בשלב המעבר מצעיר לבוגר, העיגולים כבר לא עיגולים ועדיין לא פסים, משהו באמצע.

והאידיאולוגיות שלי היו ללעג, ואני ביליתי את רוב זמני לבדי, או אם חברה שיותר התאימו לי, 2 שכבות מעלי.

ואז קפצתי כתה.

תמיד שכבת הגיל המקורית שלי נראו לי כל-כך ילדותיים. היה לי הרבה יותר טוב בשכבה החדשה, למרות הקשיים אם זה שקשה להם לקבל מישהי קטנה וחנונית שכנראה טובה יותר אם היא חושבת שמגיע לה לקפוץ כתה. עדיין הסתובבתי עם חברה משכבה אחת מעל. אבל בשכבה הנוכחית מצאתי חברים ממש טובים, כמו איליה, כמו רון... שתמיד יישארו חברים טובים.

והחברה' מתחתיי, היו את אלו שחשבו שאני סנובית כי קפצתי כתה, והיו את אלו שאמרו לי כמה אני חסרה ואיך אני בערך היחידה הנורמאלית שהייתה בשכבה. הם נראו לי תינוקיים, בעיקר הבנות... עד כמה שאולי לחלק זה ישמע מוזר.

ואז, לאט כשחולפים על פניהם, הצרות שלהם, הם יותר צרות, והאהבות שלהם, יותר אהבות, והכנות שלהם, יותר אמיתית, וכך הכל, חיים פחות בסרט ולאט מתבגרים, לאט אני אומרת לעצמי, אם הם היו ככה מעט קודם, היה יכול להיות לי טוב איתם. לא ממש אהבתי אותם פעם. אבל אני אוהבת אותם עכשיו, מהצד, כשהם חולפים על פני, ולא יודעים או מבחינים בכך שאני בוחנת אותם, ואת צורת הדיבור, ומאזינה לשיחה בעוברי לידם, ומחייכת לעצמי, נאנחת מבפנים, וחושבת, הם התבגרו. איזה יפים הם עכשיו.

ואיפה אני עכשיו, בית-הספר כבר נשכח מזמן, סרגיי, המורה האדיר לפיזיקה הוא המורה היחיד שמדי פעם אני מתקשרת לשאול איזו שאלה, אבל ת'אמת אליו אני באמת קצת מתגעגעת. גם למורה לביולוגיה הייתי מתקשרת לשאול כל מני שאלות לו רק היה לו מספר מפיונרי כמו לסרגיי והייתי זוכרת אותו.

גם בשנת שירות אני מרגישה קטנה, כאילו אני עדיין בגיל של יב', למרות שאני כל-כך מאושרת שסיימתי עם זה ולא לרגע אחד מתחרטת.

אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי, שעברתי את הגיל לו חיכיתי כל כך מהבת-מצווה, הגיל שהרגשתי שעברתי למשך כל- כך הרבה שנים... להזכיר לעצמי שאם רק ארצה, אוכל ללכת לסופר, ולקנות לעצמי שישיה (רק שאני לא אהיה בוק ואבזבז את המשכורת שלי על זה).

אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן, שאני כבר אדם בפני עצמי, גם בפני החוק.

אני צריכה להזכיר לעצמי, כי לא באמת מרגישים שונה.

אני צריכה להזכיר לעצמי שזו כבר לא בעיה להתלוות עם חברים לפאב ולדאוג שאולי ירצו ממני תעודת-זהות.

המחשבות שלי יכולות להיות מאוד בוגרות, מורכבות, ריאליות... הן תמיד היו! עוד כשגרתי בהולנד., אבל הרגש... הרגש שלי עד היום (או בעיקר היום) משתולל כמו ילדה בבוץ, כמו הטום-בוי שהייתי לפני שנהייתי אישה.

איפשהו תמיד אשאר ילדה.

מבפנים אני עוד ילדה.

ובלי קשר, עידכנו אותי שלהקת הפולק המעולה Eluveitie העלתה שיר חדש למייספייס. מייד סימסתי לסולן Chrigel, לשאול  אם אני מריחה אלבום חדש, והוא אמר שכן!

האלבום יהיה אלבום אקוסטי הנקרא Evocation I - the arcane dominion . אני בטוחה שהם לא יאכזבו. אני עוד משתדלת לעודד את Chrigel להגיע לארץ, לצערי הוא לא אחראי על המקומות בהם הם מופיעים והלוז לשהם די עמוס, אבל היי, הוא הזמין אותי לבירה בזמנו והוא עוד חייב לי.

אולי אם מספיק יגיבו לי שהם רוצים שהם יבואו לארץ, אני אראה לו מה מחכה לו פה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא ישתף עם זה פעולה.

חשבתי אולי לרכוש חולצה מגניבה http://shop.eluveitie.ch/shirts 

יש לי מייספייס יחסית חדש, לא השתמשתי בו מזמן, כי אין בזה הרבה מה לעשות, אבל אתם יכולים להוסיף. סביר להניח שאני לא אאשר אותכם, אבל אתם מוזמנים לנסות. http://myspace.com/infyland 

ודבר אחרון, תעיינו

עזבו אותכם, סיימתי את הקורס הארצי של מדריכי רשות הטבע והגנים (כולל גם קמפוס כרמל וניווטים), זה היה 4 שבועות קשים, מעייפים, מתישים, מתסכלים עם אחלה חברה' שאני שמחה שיצא לי להכיר. בלי האנשים האלה, הקורס היה הכי מבאס בעולם, באמת שהאנשים שהגיעו, ברובם הגדול היו אדירים. היו קטעים.

אני שמחה שאני מתחילה עכשיו את הקורס האזורי שיערך חודשיים- קמפוס אילת, ואז השירות.

הבטחתי לעמיתי הרט"גניקים שאעלה את התמונות שיש לי, ויש הרבה, אז כשיהיה לי זמן, אני אעלה.

כרגע יש לי כמה דברים לעשות. כמו ששמתם לב אני מניחה, לא הייתי פה הרבה זמן, ומחשב לא נמצא כרגע בראש מעייני. אפילו את סופו של מיסטר Y, לא סיימתי עקב חוסר פנאי, ואבא קנה לי ספר, The Rose of the World של Jude Fisher, ובר קנה לי עוד אחד, כריש זיכרון של סטיבן הול.

מוזר לי שכולם חוזרים לבית-ספר ואני לא. אני סקרנית לגבי הציונים שלי. אבל משהו בי לא מעוניין לדעת.

אחד הדברים הראשונים ששאלו אותנו, זה, "מה אנשים שרואים אותנו עם חולצות עם סמל של רשות הטבע והגנים חושבים?" נזרקו תשובות כמו "שאנחנו מרשות שמורות הטבע" או לחלופין, "שאנחנו מרשות הגנים הלאומיים", ואז דאגו לתקן ולומר, שאנשים רואים את סמל הרשות ואומרים "אה, אתה מהחברה להגנת הטבע".

החברה להגנת הטבע הינה בענייני שמירת טבע אך לא בעניין שימור גנים לאומיים (הכוללים גם אתרי ארכיאולוגיה חשובים וכויוב'), מה גם הרשות היא היחידה שאינה רק מטיפה אלא בעלת יכולות אכיפה, עם שיתוף פעולה ממשלתי, עם הדרכת טיולים ועוד. לרשות ולחברה אותן מטרות לגבי שמית טבע, אם כי דרך הפעולה היא שונה. לפעמים הדגשים אינם זהים. לא, לרשות אין העדפה של גנים לאומיים על פני שמורות טבע או להיפך, אלא למשל, החברה רצו לנצל את הטבע ליצירת אנרגיה (או למתחכמים מבינינו, להמיר אנרגיה שנוכל לנצלהּ), על-ידי שימוש במשאבי הטבע, ועל-ידי זה לחסוך באנרגייה זמינה; הדבר דרש הקמה של גורמים שפגעו בציפורים נודדות- משהו שהרשות נלחמה להוריד. אז היה בעצם סכסוך על ניצול אנרגיה טבעית (מיחזור אנרגיה, חיסכון, תקראו לזה איך שבא לכם), מול מניעת פגיעה ישירה בציפורים נודדות.

היום יום שיש בערב, ובאמת שלא בא לי על ארוחת שישי קונבנציונאלית.

***

Discover Me Like Emptiness - In Flames

I run this world alone,
A song stuck in my mind..
Are you feeling alright?
Don't mind if you ask me once...

Discover me like emptiness...
A defense for a broken heart...
Still offers a smile to the world betrayed...

Always close to the ...
Disappear with yesterday...
Cure this dream that makes me fall!

Blame me...
Escape me...
It was you who walked away!!
Tie me...
For my sake...
To the dream, that haunts you!

Could never stand the middle,
Want to go far and further...
But something drags me down...
Shapes me...
Forms me... into dillusion...

Always close to the ...
Disappear with yesterday...
Cure this dream that makes me fall!

Blame me...
Escape me...
It was you who walked away!!
Tie me...
For my sake...
To the dream, that haunts you!

As I bank other options,
Make this picture distant..
Signing off..
Leave me alone!
I blur you into, the never!

Always close to the ..
Disappear with yesterday..
Cure this dream that makes me fall!

Blame me...
Escape me...
It was you who walked away!!
Tie me...
For my sake...
To the dream, that haunts you!

תקשיבו לשיר הזה, שיר מדהים.

עדי

1.

אתמול בדרך חזרה הבייתה באוטובוס, בעודי שוכבת על הספסל האחורי, מקשיבה למוסיקה וכותבת notes שלא אשכח לכתוב פה, אני קולטת כמה רק עתה אני מרגישה סוף-סוף שסיימתי בית-ספר, שיש לי מעט חופש (רק ללא זמן בשבילו). אחרי שנבחנתי בעל-פה על עבודת הגמר שלי בביולוגיה, אחרי שחפרו לי על זה שלא השתמשתי במספיק פרות ולכן זה לא מחקר מדעי שניתן להסתמך עליו, כי לא ניתן לבצע את מבחן T ששמעתי עליו רק באותו יום, אחרי ששעה אני מנסה להזכר בביטוי "שגיאת מדידה יחסית" אחרי שפיתחתי את הנוסחא בראש ואני מנסה להתרכז במה שהבוחן שואל ולענות, אחרי שאני מנסה להסביר שכן למדתי מזה איך לחקור ולעשות עבודה מדעית הרי כתבתי לא פעם בסיכום והמסקנות וההמלצות וכו שלא השתמשתי במספיק פרות, וכן עשיתי ניתוח סטיסטי מעמיק, רק לוקה בחר (בפרות), אחרי שהוא הפחיד אותי עם העניין שזה בכלל לא רלוונטי לעסוק מחקר על תוצאה של שני חומרים המכילים את אותם שלושה סוגי אנטיביוטיקה בכמויות כמעט זהות, על כך שבעצם Vetipen DC ו- Nafpenzal DC הם אותו דבר, ככה שזה כמעט מיותר; אחרי שאני איכשהו ניסיתי לחלץ את עצמי עם דיבורים על סופו של מיסטר Y, מזכירה את עניין דילול החומרים, כך שככל שהם מדוללים יותר הם נחשבים למינון גבוה בעצם ואיך שבאופן אבסורדי מדובר על מים ובכל זאת בגלל, המינון הגבוה בהפוכה, החומר הוא בעצם מסוכן, ואחרי שהבוחן אמר שהעבודה פשוט לא עומדת, ואני התחלתי להלחץ ואז הוא הרגיע ואמר שלא, לא כעבודת גמר, לא לדאןג לגבי הציון. הוא הפחיד אותי עם מילים כמו "סביר" ו"בסדר", אבל אמר לי לא לדאוג ושהוא לא יכול לומר לי את הציון כי אסור לו, ואני חושבת לעצמי שזוהי אותה סיבה שלא אומרים למישהו שעושה רשיון אם הוא עבר או לא במקום, כדי שלא יחטוף דקירה עצבנית. אבל הנהג שלי אמר שהיה בסדר והוא יתן לי 90. אני מקווה. כי אז הציון שלי בביולוגיה יהיה בעצם 93. שזה פחות המה שחשבתי אבל אני אסתדר עם זה. קצת מעצבן שהוא אמר שאם אני עושה עבודה מחקרית אני צריכה לדבר עם מומחיי סטיסטיקה כדי לדעת שאני צריכה מהתחלה לעשות את זה כך שהתוצאה תהיה מובהקת, אבל כתבתי בסיכום, שאם זה בכלל היה תלוי בי, לא הייתי עושה עבודה מחקרית אם כי תאורטית בנושא פילוסופי של ביופיזיקה תיאורטית. לא למדנו על שום מבחן T, זה פשוט ברור שלא ניתן לקבל תוצאה מובהקת מ-15 פרות. באופן יחסי התוצאות יהו מובהקות מאוד אבל הבוחן מאמין שמדובר בצירוף מקרים. לא ניתן לשלול את זה אבל, סה"כ כתבתי בהמלצות יש לבדוק את העניין עם מספר גדול יותר של פרות במספר משקים. ניסיתי גם להסביר שקצת בעייתי טכנית היה לבקש יותר פרות לניסוי.

העיקר שסוף-סוף סיימתי בית-ספר.

10.

בטיסה חזרה, אני תמיד מבקשת כששאולים להעדפתי, לשבת במעבר, יותר גישה להכל, לראות מה קורה, מי במטוס וכו', קטע מוזר שלי, סוציאליות אולי. טיסה נחמדה, במטוס קטן לצערי (ככה שהקדמת הטיסה מ-19:30 ל-19:15 כלל אינה רלוונטית כי המטוסים נחתו באוטו הזמן). אני מקשיבה למאסטרפיסס באלבום האחרון של Eluveitie, להקת הפולק מטאל המוצלחת ביותר, צוחקת, בקול רם כנראה מסופו של מיסטר Y, בעודי מתמוגגת כשהילד השמן מאוד עם השפם בר-מצווה ממוצא מעורב שכנראה מכיל מוצא עיראקי, שיושב בצדו השני של המעבר, הפסיק לשחק במחשב הנייד שלו, ולפתע הקיא את נשמתו, איזה דקה שלמה על המעבר, עגבניות, חתיכות לחם, גבינה לבנה, ועוד ועוד ועוד בסך 2 ליטר בערך, אני מכווצת על הכסא ודוחםת את הבחורה שליידי לכיוון החלון, עם התיק שלי בידיי, אני מתחילה בשרשרת של רפלקס הקאה, מנסה לא לנשום, כי הריח היה אחד הריחות הכי נוראיים שיש, מנסה לנשום את השיער שלי כשהאישה מאחורי מנדבת לי מגבונים ריחניים. אמא שלו נותנת לו אחרי שהיא כבר 2 ק"ג (לפחות הוא ירד במשקל עכשיו), שקית הקאה ואני חושבת לעצמי, למה היא לא נתנה לו את זה קודם כשהייתה לו בחילה?!?! למה הילד לא יודע להתאפק חצי שנייה כדי לקחת שקית ולפתוח אותה??!??!?! למה אני יכולה והוא לא??!?! למה בכל הושיבו אותי פה?? חשבתי שמגניב לשב במושב 3C מקדימה, עד שהוא הקיא ואז גם הבנתי שאני אהיה האחרונה לצאת מהמטוס כמעט, אבל ברגע שהמטוס נחת, נתתי זינוק 2 מטר להתרחק משם. גועל נפש.

חשוב לומר שגם בטיסה ההיא וגם בטיסה למרכז, ישבתי קרוב לילדים קטנים בכיינים ורעשנים, אני שונאת את זה.

11.

ביקורת אגד:

העיקר בפרסומות, מראים נהגים חייכנים, אוטובוסים נקיים, שזורמים עם התנועה בשקט וכל האוטובוס שמח ומרוצה, אבל תכלס זה אף פעם לא ככה. לא משנה שהנהגים לא ממש טורחים לנקות את האוטובוסים, והם ממש לא סימפתיים, כשאני שואלת כמה זה יעלה ואני שומעת 12 ונותנת שטר של 20 ועוד שנקל ואומרת "יש לי שתי שקל אם זה עוזר" (כן אני לא שמה זין על כך שהעברית שלי היא כזאת בעיקר אחרי 87 בלשון), והנהג אומר לי "מה זה יעזור?! זה 12.30!! את תתני לי - אני אחזיר לך!" ואני נמצאת במצב לא נעים בגלל שלא שמעתי שניכר בעצם שאני סתם דפוקה, כשאני בעצם לא והנהג פשוט מניאק. אז נעזוב את זה ונגיע לחלק המעצבן.

אני מקבלת מהצבא כרטיסי אוטובוס של צה"ל, עם השם שלי חתום עליהם, התאריך המיועד, והכל ככה שאף אחד אחר לא ישתמש בזה ולא בתאריך אחר. 2 ספציפיים לאגד ועוד 4 לכל תחבורה ציבורית.

כתוב גם את היעד, של מאיפה לאיפה ניתן להשתמש בכרטיס, מתל-שומר עד אילת שמה. שלא חס וחלילה אשתמש בזה כדי לנסוע מקרית שמונה עד אילת, שזה עלות הרבה יותר גדולה (למרות שאני לא מאמינה שבכלל יש קו ישיר אבל זה לא שיש קו ישיר מתל-השומר לאילת)...

בכל מקרה, השתמשתי באיזה 3 כרטיסים ביום הזה, ואז רציתי לחזור מתל-אביב לרעננה, כשיש לי עוד כרטיס אגד בשביל זה. אני עולה, הנהג כבר נוסע ואני נותנת לו את הכרטיס והוא ממשיך לנסוע ואומר שאני לא יכולה להשתמש בזה כי היעד הוא מתל-השומר לאילת וזה בכלל לא בכיוון. אני נתקפת הלם. סליחה?! לא בכיוון???! ואל לי זה בכיוון! יש לי דברים לקחת!!!! הוא אומר שאני צריכה לקחת אוטובוס ואילת וטורח לומר לי שזה לא מגיע לאילת! אני אומרת לו שאני לא צריכה לאילת אלא לרעננה! ושכתוב את היעד כי זה המקסימום שאני יכולה להשתמש בזה for. לעולם לעולם לא עשו לי בעיות והייתי כבר מלא פעמים במצבים כאלו, הנהג מתווכח איתי ואני פקעת עצבים על החוצפה שלו, הוא אומר "כן, אבל למה שצה"ל ישלמו לי יותר ממה שהם צריכים??" "הם לא!!!!! לכן אני קונה רק כרטיס לרעננה ולא לאילת - " ("יא חתיכת טמבל!" אני משלימה בראש). הנהג אמר שהוא מצטער והוא לא לוקח אותי, אטום כולו ולא מוכן להקשיב או לנסות להבין את ההגיון. מי הוא שיחליט אם זה בכיוון או לא??? מה אם יש לי הסעה מרעננה?? לי זה בכיוון!! אין קו ישיר מפה לשם! לא סתם שמים 6 כרטיסים!!! הרעיון הוא להשתמש בתחבורה ציבורית! והוא פשוט משחק אותה ראש קט, למרות שנראה לי שהוא לא שיחק, יש לו ראש קטן והוא פשוט טמבל. אני שונאת את הנהגים של אגד! גם היה לי מקרה בו אני יושבת ליד הנהג ומבקשת ממנו לומר לי איפה זה תחנה X והוא אומר לי "אם אני אזכור". יופי, תודה רבה מר נחמד!

קוי דן, לא רק שהם סימפתיים יותר, הם גם יתנו לי להשתמש באותו כרטיס משומש מצה"ל כי זה כאילו תופס סה"כ לדן, לא משנה אם כבר השתמשתי בו עבור נסיעה.

אל תסעו באגד -_- קמפיין שונאי אגד.

100.

אנטי סופר-פארם:

מי לא יודעת שבסופר פארם ניתן למצוא מגוון רחב של מוצרי איפור וקוסמטיקה. לא הרבה, כולם יודעים. מה שאני לא ידעתי, ואני בטוחה שעוד הרבה (אלו שלא מוציאות 1000 שקל על איפור כאילו זה היה משאב יקר ונחוץ) - זה שכל אחת במחלקת הקוסמטיקה רוצה למכור רק מוצרים מהסקטו שעליו היא אחראית וועחיו היא מקבלת תמלוגים. אז אני מחפשת לי משהו, ואז פונה אלי אחת ושואלת אם אני צריכה עזרה, אני אומר לה, היא מחפשת קצת ונותנת לי את הדבר הכי קרוב שיש לה. אני מתאבסת לגלות שזה לא מה שרציתי אחרי הקנייה. נפלתי בפח כמה פעמים עד שקלטתי שבעצם, זה לא שאין, שפשוט שבסקטור שלה אין, ואני צריכה לעבור אחד אחד כדי לגלות בעצם מי מוכרת את המוצר הסודי שאני מחפשת. הן לא טטרחנה בכלל לומר לי שאולי למישהי אחרת יש. הן פשוט ינסו לשווק לי את מה שהן צריכות כדי להרוויח משהו, ולא באמת איכפת להן מהלקוחות.

מישהו מוכן להסביר לי למה פודרה מפוקפקת שנגמרת תוך חודשיים עולה יותר מג'ינס שאני מקדישה כלום מחשבה בכדי להבין שזה לא משתלם לקנות??

בקיצור גם את המוכרות הסנוביות בסקטור הקוסמטיקה בסופר-פארם אני שונאת.

צריך לומר להם שמה שהן מוכרות זה זבל, ובגלל זה הפנים שלהן נראות ככה -_- סתם כי הן מגעילות כל-כך.

אני חושבת שעד כה בגללן יצא שנפלתי ל 500 שקל עד שקלטתי.

101.

התחלתי לאכול בריא והפעם אני נחושה בדעתי. "למה?!" אתם שואלים את עצמכם. טוב אז, נורא מתסכל לסדר את ארון הבגדים ולראות שכל המכנסיים שאני לובשת באופן יומיומי יחסית, הג'ינסים האהובים והיתר, בסך 2 ערמות גדולות מאוד (רק של בגדים אהובים), שכבר לא מצליחות לעשות את כל הדרך לחלקו העליון של הישבן ולהסגר על הבטן. אני 52 ק"ג וזה לא תקין. לפני הצו הראשון הייתי 48 והתאמצתי לעלות ל49.5 כך שכתוב לי 50 ואני עם פרופיל 97, רק שאיכשהו מאז זה רק עלה, ולא חזר. הגיע הזמן להפסיק ללעוס משעמום ולדלג מהמחשב למקרר.

עכשיו בזמן שנת השירות כשאני אשלם בכספי על המזון, אדאג לקנות רק מה שאני צריכה, באופן בריא ונחמד ואפילו אקח איתי את האופניים כך שאמנע מתחוברה ציבורים, ככה שיהיו לי כמה קילומטרים טובים ביום.

זה גם אומר שהקרבה הגדולה לבר (~50 מטר מרחק בין הבניין שלו לשלי), נוכל בימי 'חורף' לרוץ יחדיו ולשם ישנוי בנוף עירוני או פחות כביש מדברי שמשקיף על מדבר ואנשי נוי  שטורחים לעקור כל טיפת ירוק שמפריע למדבר, לא משנה שהם התאמצו לצמוח עשרות שנים ואולי נשתלו על-ידי החלוצים וכאלה -_-

לא עוד באמצע ריצה לעבור ליד משב של גזים של אלפי פרות שעושות חילוף חומרים, אם כי יותר בכיוון פחי זבל וגווית של חתולים -_-.

110.

מישהו יודע איך אני יכולה בפוטושופ לקחת תמונה בעלת סימטריה מקבילה לזו של פונקציה אי-זוגית ולקבוע שכל שינוי, עריכה, מריחה, ציור וכו' עליה יעשה באותו אופן סימטרי של פונקציה אי-זוגית??? (כלומר קו מריחה שייעשה למעלה מימין עם נטייה ימינה, יעשה בתמונה גם בתחתית השמאלית באופן סימטרי עם נטייה שמאלה)..

אני ממש ממש אשמח לדעת. תודה.

111.

בנוסף אני יעבוד על משהו כהוקרה לסרט באטמן החדש, האביר האפל, שכלול של עריכה ישנה שאני מקווה שתאהבו, עוד לא סיימתי, אז לא עכשיו.

חייבת ללכת. 

איפי.

אני יודעת שחיכיתם לפוסט, אני מבינה שכבר מזמן מאסתם מן המסה הקטנה בפוסט הקודם, שהיא בעצם רק חלק קטן מתוך תיאורייה ענקית מורכבת שלי, שבכלל כתבתי כמאמר לשיעור אנגלית כתשובה לשאלה המנחה של המורה, מה מאפיין את האדם כפרט, כלומר, מה גורם לייחודו, וכמובן, המורה כיוונה וכולם כתבו על העניין של החברה והתרבות ובמקרה הטוב על מוסכמות חברתית שהחלה בזמנים קדומים יותר.

מבאס לראות שמלא אנשים שאינם מנויים נכנסים לבלוג לבדוק אם עדכנתי ואז אני יודעת שעכשיו אני מעדכנת והפעם הבאה שיכנסו תהייה עוד שבועיים אחרי שבטח אפציץ עם עוד משהו או שתיים.

אז ככה, סיימתי בית-ספר, למרות שעדיין נותר לי בעצם לפגוש את הבוחן של עבודת הגמר שלי בביולוגיה, כי הראיון האישי הוא 20% מהציון על העבודה, סך 10% מהציון הסופי. אני יודעת שעל ה-50% של המגן קיבלתי 95, כלומר 47.5 מתוך 50 יש לי.

אוקיי, עכשיו משהו שהגיקים מביניכם יבינו את המשל והנמשל, והיתר פחות.

משחק הפרודיה על משחקי התפקידים, מנצ'קין. אתה אינך dwarf כך שהינך יכול לשאת עד חמישה קלפים בידך. יש לך יד מעולה ואתה רק מחכה להזדמנות להשתמש בקלפים כי הם כולם כאלו בהם אתה חפץ, הן לגרום למפלה גדולה של אחרים או פשוט לגרום להצלחה גדולה שלך. תורך לקחת קלף שני (face-down) כי אין לך מפלצת מהיד שאתה מעוניין להלחם בה או שאתה לא יכול מנסיבות אחרות. אתה לוקח קלף face-down ויוצא לך משהו ממש טוב שגם עליו אתה אינך מעוניין לוותר. בכדי להדגיש את מה שאני אגיע אליו בהמשך, נניח יוצא לך wizard, שכולם מסכימים שזה הקלאס החזק והיעיל ביותר, מכיוון שכל עוד יש לך קלפים ביד אתה יכול במקרה חירום להקסים איזו מפלצת בקרב ולקחת את האוצרות, ונוטים להשתמש בזה מלבד מצבי חירום, במצבים בהם יש מפלצת ממש חזקה כשלך יש הרבה דברים להוסיף לה כך שתקח עוד אוצרות. בר הגיע ללמעלה מ-20 או משהו לפי מה שזכור לי. כמובן זה היה נצחון מביש, אבל מכיוון שמראש מטרת המשחק שלנו הייתה מעט שונה, ניתן לומר ללא עוררין שאני ניצחתי. והוא יבין :)

בכל מקרה, אתה מגיע למצב שיש לך 6 קלפים ביד ואתה חייב לזרוק קלף, במקרה הטוב ל-discard ולא למישהו ברמה נמוכה ממך, מכיוון שאתה לא יכול לשים את הקלס החדש פשוט, מכיוון שקודם יש לך 6 קלפים ואתה חייב להפטר מאחד.

ככה יוצא מצב נורא מבאס ואתה זורק קלף, משנה קלאס ונותר עם 4 קלפים.

ואתה מתבאס, כי רוב הסיכויים שמיד אחרי תגלה שבחרת בחירה לא טובה ויכולת מייד להשתמש בקלף שזרקת בצורה יעילה.

מה גם, שאם היית ברמה הכי נמוכה והקלף הלך ל-discard ולא למישהו אחר, צריך לקוות שמי שמשחק אחריך הוא איננו cleric שיהיה מסוגל לשלוף את הקלף שזרקת תמורהת קלף מן היד שהוא לא צריך, למרות שזה כבר לא משנה. או שאולי כן, עוד לא החלטתי.

אוקיי, כל זה באמת קורה, אבל זה בעצם משל למקרה נורא מבאס אחר שכמעט קרה ולבסוף באורח פלא נמנע. אבל בסוף בכל זאת נדפקתי בצורה אחרת.

ידוע שהזיכרון בטלפונים לא גדול מדי, ובעיקר כשמדובר על Nokia 6100. ידוע שאני סנטימנטאלית ברמה אבסורדית. הגעתי למצב בו אני חייבת כל פעם למחוק הודעות SMS שקיבלתי בכדי שתהייה לי האפשרות לקרוא הודעה חדשה שנשלחה אלי אך איננה מופיעה כי אין מספיק זיכרון לספק גם אותה.

אז עברתי על הודעות וניסיתי למחוק כמה שיותר. מחקתי הודעות שהן די חוזרות על עצמן וכאלו אבל עדיין הרגשתי רע.

הלכתי ל אורנג', בעיקרון כדי לטפל בעניין המוזר שהנייד מתקשה למצוא את ה-sim ככה שלפעמים אין לטלפון נתונים מה גם שלא לגמרי ניתן להשתמש בו.

באותה הזדמנות חשבתי כבר לבקש שיחליפו לי את המכשיר, כי הוא מנותץ לגמרי ומתפרק.

התברר לי שזה כרוך בעלות, 59 ש"ח ע"פ מה שאמרה הבחורה. היא ביררה עם הרשת שאליה אני שייכת, יש לנו עיסקה עם אורנג', כדי לברר אם אני משלמת את זה או הם. היא אמרה שזה יורד מהחשבון שלי אבל שהם מזכים אותי, ככה שיוצא שהם משלמים.

אז זה נפתר מבחינתי. שאלתי אותה אם יש אפשרות להעביר את כל ההודעות שבארכיון בחזרה ל-inbox, מהסיבה שהארכיון נמצא על המכשיר ולא על ה-sim, ודווקא לארכיון העברתי דברים שהכי חשוב לי לשמור (אבל נחרדתי לדעת שזה תופס שם יותר מקום ולא ניתן להחזיר את זה בחזרה לדואר נכנס).

היא אמרה שרק ה-20 הודעות הראשונות נשמרות ב-sim.

אני התחלתי להכנס לפאניקה, והיא הציעה שאני אכתוב אותן.

קרוב לוודאי שאף-אחד לא בא לסניף ועשה משהו מגוחך כל-כך, אבל כתבתי את ארבע-עשר ההודעות האחרונות מהארכיון במחברת שלי.

אחר כך, היא ליתר ביטחון, אחרי מלא פעמים ששאלתי אם היא בטוחה שכל ה-20 נשמרות, הדפיסה לי את אותן הודעות שעל ה-sim וראיתי שאכן יש שם 20 הודעות.

נתתי לה את המכשיר, ואני בינתיים מחכה עם קפה גועלי מהסניף ומכשיר נוקיה משוכלל ומגניב שנתנו לי לבינתיים.

אני מתחילה לעבור על ההודעות שנשמרו, ואז נופל לי האסימון, שאלו בכלל הודעות מהאינבוקס ולא מהארכיון, מה גם שאלו הן לא ההודעות הראשונות שמופיעות שם, אלא ההודעות הראשונות as in הראשונות שנשלחו, כלומר ההודעות האחרונות ברשימה!!!

אני מיד קופצת ואומרת לה, בתקווה שעדיין לא עשו כלום.

היא אמרה שאלו כל ההודעות שיש ב-sim.

אני, לוקח לי רגע לעכל. "מה??!?!??!?!? כלומר, כללללל הארכיון בכלל לא נשמר וכללללל ההודעות האחרות באינבוקס- כולם נמצאים על המכשיר שעומדים להחליף????".

"...כן, את רוצה שאני אומר להם להפסיק?"

אני חושבת, זה מגוחך, אני לא אכתוב עכישו מאות SMSים על מחברת, זה משהו שכבר מזמן רציתי לעשות, והתעצלתי. לו רק היה אפשר לחבר תמכשירים העתיקים האלה למחשב ולהוציא משם את האינפורמציה שמכיל הן המכשיר והן כרטיס ה-sim.

"אממ... לא, אני לא אעתיק מאות הודעות. את ב-ט-ו-ח-ה שזה כל מה שישמר?"

"זה כל מה שיש על ה-sim"

אני כבר רואה שחורות, ומתחילה להרגיש ורטיגו בגופי, תחושת אובדן כבד. כל ההודעות שיכולתי לפחות לקורא שוב פעם אחרונה, כל הדברים שאני רוצה לשמור, הרגעים שאני רוצה לנצור, הכל פשוט יעלם.... כאילו פשוט ימחקו לי זכרונות יפים.

"אני אלך לבדוק" היא אומרת לי ופונה למעבדה שניתן לראות דרך החלון השקוף, מה שמאלץ אותם באמת להראות עסוקים בפנים.

כנראה תנאי העובדים טובים באורנג', הבחורה ששירתה אותי כבר שירתה אותי לפחות 3 פעמים מאז שיש לי את הנייד, והיא לא היחידה שנראתה לי מוכרת משם.

אני מתגעגעת לסלקום, שם אפשר היה להכנס לסני ף על כל שריטה, והיו מחליפים על כל בעיה, גם אם לא ביקשת, והם לא ביקשו תשלום. הייתה קליטה גם לכל אורך הערבה.

לפחות יש לי מספר מגניב, שלא אפרסם פה, שהולך טוב עם הקידומת לישראל 972.

בכל אופן, אני לוגמת מהקפה המגעיל שהכנתי שם, ממכונת קפה לכאורה, שפולטת אבקת קפה, מים חמים ואבקת חלב בנפרד, והכל יוצא גושי, סינטטי ודוחה.

אחד העובדים מבחין בחרדה ומסיק שאני סתם עצבנית כי לוקח הרבה זמן לנייד לחזור.

"אני יכול לעזור לך?"

"לא, אני מחכה, תודה"

"המכשיר בטיפול?"

"כן"

"את רוצה שאני אבדוק מה קורה עם זה?"

"לא תודה, רק הרגע נתתי את זה, אמרו שזה יקח שעה"

הבחורה חוזרת אלי ואומרת שיכול להיות שהכל ישמר. לא הבנתי למה התכוונה, כל הארכיון, כל האינבוקס, או כל מה שעל ה-sim...

אחרי 5 דקות הבחור שוב מציע עזרה ואני מסרבת בנימוס.

ואז הבחורה באה אלי לשולחן בו אני ממתינה עם המכשיר שלי, קצת כאילו פגועה מכך שהסוללה שלי בכלל של סלקום, ולדעתי גם עם תוקף שפג לפני כמה שנים. אמרתי לה שהרשת שלי הייתה בעיסקה עם סלקום ואז עברה לאורנג', והמכשיר אמנם התחלף, אבל רק עקב פגיעות, ומעולם לא שינו לי את הסוללה.

הכל היה שם.

כל ההודעות, מהמכשיר, מה-sim, ארכיון ו-inbox כאחד. שמחתי כל-כך וחשתי התרגשות אדירה והכל נשמר ואני יכולה לקרוא את הכל שוב.

ביקשתי את הכפתורים מהמכשיר שהיה לי חזרה, כי הכפתורים שלי היו שקופים והמספרים חרוטים בחלק התחתון של הכפתור, לעומת מה שאני קיבלתי, אמנם כפתורים חדשים, אך כסופים עליהם המספרים מסותתים בצבע שתמיד מתקלף לי.

אני יודעת קרוב לוודאי שאני לא באמת שאב לכתוב את כל ההודעות, יותר הגיוני שאני אשב ואחכה לפיתוח טכנולוגי תומך פיתוחים עתיקים שיחבר את הנייד שלי למחשב, משהו שכמובן לא יקרה סתם כך. יעלה לי פחות לשלם למישהו שיעתיק לי את כל ההודעות.

בקיצור, היום אני מגלה שאו שהעובדת מאורנג' שהייתה כל-כך סימפתית אלי - עבדה עלי, או שאחרי רשת משקר לי - מסתבר שאני צריכה לשלם על התיקון, ויכול להיות שזה אפילו 11 שקל יותר, כלומר 70 ש"ח!!!

מאיפה אני אמורה להשיג 70 אני לא יודעת! אבל מרגיז אותי שאני צריכה לשלם על זה.

בקיצור, לא באמת בניתי את זה בשביל משל ונמשל, זה פשוט מה שחשבתי עליו באותו הזמן. תבינו לבד את ההקשר. ואם לא, אז סתם רכשתם מעט ידע על צורת החשיבה המוזרה שלי, מנצ'קין וההמלצה שלי על סלקום ולא על אורנג'.

אני סיימתי את לימודי בבית-הספר, החזרתי את כל הספרים לספרייה, נותרו לי מאות הדפים במתמטיקה למיין, וכנראה לזרוק את רובם בתקווה שלא אגש לזה שוב.

אני עוד צריכה לפגוש את הבוחן של הביוטופ שלי ואז זהו עם בצפר בכלל.

גיליתי שיש במחשבון אופצייה להפוך נקודת (x,y) ל- (r,θ), במקום להשתמש בנוסחאות, למרות שהן קלות....

חוץ מסוף בית-הספר, סופו של מיסטר Y.

סופו של מיסטר Y, של סקרלט תומס, אין מילים, כמה שהספר מדהים וכייפי. אני באמצע ואני פשוט מתמוגגת כשאני קוראת אותו. כל-כך כיף וכל כך אני וכל-כך גררר. נמ. ספר חובה, בעיקר אם אתם דנים על פיזיקה תיאורטית פה ושם. ספר פשוט ואו. פשוט תקראו אותו. 

אני לא יודעת למה העין יצאה שחורה

עדי

נ.ב. בר נתן לי את ה-Thor's Hammer שלו! ^_____________^

אני לא יודעת למה, אבל בשיר נטשה, שמבצע דיוויד ברוזה (של יונתן גפן?), זכורים לי כמה קטעים שנחרטו לי בראש מפעם, שנראו לי מאוד יפים.

יש מספר קטעים וביניהם "אולי בגלל שמלת שיפון כחולה אשר לבשה..." ו"היא הייתה לי חוף, כשהים שלי זעף"  אשר גורמים לי לדמיין את עצמי בשמלה הכחולה מפולין שבר קנה לי במתנה, שהוא היה רוצה לראות אותי בה כל יום בחייו או משהו, עומדת בחוף, והוא מסתכל ובא אוהב מאחורי ומחבק ואנחנו צופים בגלים המתנפצים שמתיזים עלינו.

אוקיי, מה לי ולשירים ישראלים בכלל, אתם שואלים את עצמכם, אז לא הרבה. בקשו ממני לשיר באיזה פסטיבל ואחרי שהודעתי שאני לא מאמינה שאהיה ובטח לא לחזרות וכאלה, בסוף התעקשו ומנסים להוציא ממני שיר אחד, ורוצים שזה יהיה שיר אהבה, איזה קלאסה ישראלית. אני עם "ההכרות הגדולה שלי" עם מוסיקה ישראלית, מחפשת משהו. חשבתי לשיר את וידוי של יהודית רביץ שוב, כולם אהבו ממש את הביצוע, אבל אני חושבת שזה יותר אהבה עיוורת ולא מוצדקת. לא נראה לי מתאים לט"ו באב כל-כך, יותר מדי כאב וכאלה.

תכלס אבל, המילים לא משהו עמוק מדי, אבל לדעתי צנוע ונוגע מאוד וסה"כ ממש יפייפה, תכלס שיר יפה, אני אוהבת אותו, אולי גם כי הוא נורא נוסטלגי עבורי, היה נשמע בבית בתור ילדה קטנה.

נטשה

חבל שלמורה שלי לפיתוח קול קוראים נטשה, זה מעיק מעט על הדמיון בעודי שרה את השיר הזה. זה אולי היה הולך לפני 20 שנה.

נחשו מי כתב את זה-

חמיקה

במרחבי שדות שיפון

תפסה היא את עיניי

ליבי המה ברון

אך נכלמתי והיא

חמקה מבין אצבעותי.

רוחות עזות של סתיו

ברכו את בוא החורף הקרב

יחפה היא רצה אליו

ואני אחריה,

בסתר לה עורב.

אך היא נעלמה לה

ועורה הרך

בין הקפור והשאלה

נחבא כבתוך שלג

צחור, וזך

 ותדעך

איזה עצוב זה שכרגע הבגרויות היחידות שלי עם 100 עגול זה באנגלית בע"פ וספורט -_- יש לחכות עד אמצע ספטמבר עד שאני לדעת ציונים שלי.

ותמונה שלי מ-2004. נמ פורים

לילה טוב נמנמ

עדי

(אינפי. אינפי!!)

באמצע המטלה מייגעת של סידור הניירת, נתקלתי בסיפור קצר שכתבתי לפני שנתיים כמעט. מקווה שעוד לא פרסמתי אותו, כי עשיתי עריכות קטנות. אל תצפו למשהו, זה סתם חביב.

עיתון אזורי

היה זה 2 לפנות בוקר, לילה אם תרצו. טום החל שוקע עמוק בתוך חלומותיו המתוקים; סוף-סוף סיים לעבור לדירה החדשה, דירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו, מאי. כל-כך הרבה לילות עברו מאז הלילה בו ישן טוב בפעם האחרונה. תשישות הציפה אותו ושום דבר בעולם לא יכול היה להעירו. כך לפחות הוא חשב עד אשר חלומותיו החלו מזעיפים תוכנם וקולה של מאי נשמע זועק כאשר אחד מהעיתון דקרהּ בבטנהּ…

הוא פקח את עיניו, לא מופתע למצוא עצמו שוב ער לאור עמום של שמי לילה המשתקפים דרך התריסים הפתוחים. הוא גישש למכשיר הנייד הסדוק שלו ובחן את השעה. המכשיר הורה 03:02, לקח לו זמן לקלוט. הוא החל לתהות אם אי פעם יצליח לישון כשלפתע שוב נשמעה אותה אנחת כאב, כמו בחלום. היה זה קולהּ של מאי. הוא התיישב במהרה במיטתו, הדליק את מנורת הקריאה שסנוורה אותו ודאג להפיל את חבילת הטישו מהכוננית. הוא החליק את אצבעותיו המיומנות על המכשיר הנייד והחל לחייג את המספר של שכנו. באופן מטריד, הוא נזכר שיותר זול להתקשר מהבית. הוא זרק את המכשיר על המיטה וחייג במהירות מהמכשיר הפרימיטיבי שעל הכוננית המבולגנת.

צלצול, עוד אחד... חמישה צלצולים – בדיוק כשעמד לנתק נשמע קולו המעט צרוד של בן "הלו?...". קולו היה מופתע, וודאי עקב השעה הבלתי צפויה הזאת לקבלת שיחת טלפון...; באופן מפתיע נשמע היה כאילו בן ערני עד מאוד, משמע, התנשף כאילו הטלפון הושיעו זה עתה טום מחלום נוראי, על אחד מהעיתון שדקר את חברתו למשל...

"היי! הכל בסדר שם?!" שאל טום בדאגה שהלכה וגברה. "על מה אתה מדבר?! יש סיבה מוצדקת לכך שאתה מתקשר אלי ב-" הייתה שתיקה לרגע "- 03:07 בלילה?!" שאל בן ברוגז. "מאי! היא- " החל טום לומר בפאניקה כשבן קטע אותו "מאי עסוקה!". "אה-למה אתה מתכוון, 'מאי עסוקה?!' ", שאל והרים גבה. "אני מתכוון- שמאי עסוקה! בחיית, טום! לילה טוב!" התעצבן בן - "אל תנתק!!!" השחיל טום לפני שהספיק לנתק. "מה!" התעצבן בן. קולהּ של מאי נשמע שוב, "...מה לכל הרוחות היא עושה?!" התעקש. "מה לכל הרוחות היא עושה..." מלמל בן לעצמו "- נכנסת להריון! זה מה שהיא עושה!". הייתה שתיקה מעיקה. טום הרגיש את קרביו מתהפכות בו. לאחר רגעים מספר נרתם לומר מה שהרגיש באותו הרגע, רק שיצא לו משהו קצת אחר שנשמע היה כמו.. "אה". "אה!" חזר בן בזלזול, "לילה טוב טום!" סיים וניתק.

טום ישב ללא ניע במיטה וחיכה שמשהו יקרה. כשנוכח לדעת שכלום לא קורה, תחב ראשו בכר והחל לדמיין את בן מגיע ופורץ בכעס ואשמה על כך שהוא אחראי לריב החדש שלו עם מאי... טום קפץ בבהלה למשמע דפיקות בדלת. אחר, החל ליבו דופק. הוא נותר דומם אך יכולה היה לחוש כי בן מסוגל לשמוע את קול דפיקות הלב מבעד לדלת. "טום... זאת אני" נשמע לפתע קולה של מאי. "אה! אני בא" מיהר להשיב ורץ לדלת. הוא פתח אותה וליבו עוד פעם בו בחזקה.

הוא הסתכל המום מעט במאי אשר הייתה לבושה כותונת לילה צנועה ושערה הארוך והכהה היה פרוע מעט. לאחר שחיכתה מעט בקוצר רוח, שאלה באי נעימות "אני יכולה להיכנס?". "אה-הו-כן, וודאי" הוא ניעור וצעד אחורה בכדי לאפשר לה להיכנס. הוא סגר אחריה את הדלת והלך אחריה לסלון, "תרגישי בבית" הוא אמר באוטומטיות שנשמעה מגוחכת והחווה לעבר הספה. היא התיישבה והוא הביא לה כוס מים. "תודה" היא ענתה ובהתה בנקודה בלתי מוגדרת. הוא התיישב לידה. "אני מצטערת שהערנו אותך..." היא פנתה אליו לפתע. "אה, זה כלום, אני כבר רגיל... מצטער שהתקשרתי...הממ...באמצע" אמר כשמאס לבסוף מלשקול מילותיו. הוא הרגיש חום קורן מפניו יחד עם אודם קל שלשמחתו לא נראה בחשיכה. "זה לא אתה אשם..." אמרה, ורוקנה ריאותיה מאוויר " – הסכמנו שנספר על התינוק רק אחרי שנתחתן!" היא פלטה בכעס רב כך שנשמע היה הדבר קימעה כצעקה גבוהה. טום היה המום "אה-מה-להתחתן אמרת..!" אמר בהפתעה בטון של ספק שאלה. "ועוד לא הספקתי להיכנס להריון והוא רץ לספר!" התעלמה מאי. "אה-זה לא לגמרי אשמתו, אני –" כשמאי קטעה אותו "אל תפיל את זה עליך, זה הסכם שהיה בינינו!". הוא שתק.

 הם שתקו דקות ארוכות כשהטלפון צלצל והבהיל את שניהם. מעט מים נשפכו למאי. "ה-" טום ענה, "תן לי אותה!" קטע בן ברוגז. הוא העביר לה את השפופרת פעור עיניים. היא לקחה את השפופרת ונאנחה. "די עם השטויות, אז נפלט! – קורה!" החל מיד בן לומר. "יופי! קורה! קורה שאני מתעצבנת! קורה!" היא הייתה כל-כך עצבנית כך שהכוס בידהּ, אשר לגמה ממנה אולי לגימה, נטפה לכל עבר עם תנועות ידיה. גם בן היה עצבני, טום יכול היה לשמוע בבירור כל שאמר מצידו השני של הקו "את מטריפה אותי את יודעת! עד שפגשתי אותך לא רבתי עם אף אחד בחיים! וגם לא התעצבנתי כל-כך! תמיד אני אשם נכון?!". "אוֹח! אין לי כוח לשטויות שלו" ניתקה מאי.

טום ישב ערני לגמרי, בניסיון לעכל את שאירע. "איכפת לך אם אני אישן פה הלילה?" ניתקה אותו מאי ממחשבותיו. "את יודעת שאם יש משהו שהוא ממש שונא זה שלא מקשיבים לו, זת'ומרת גם שמנתקים לו ככה..." ענה בלי קשר. היא באה לענות כשהדלת נפתחה בגסות ובן עמד שם בתחתוני בוקסר, ללא ספק עצבני.

"בן!" זעמה מאי. "מי זה בן לכל הרוחות..." מלמל בן בזעם בעוד הוא מתקרב אליה. "על מה אתה מדבר?! א– " החלה שואלת עם הבעת שאלה על המשפט המגוחך. משפטהּ נקטע והפך ליבבה רמה של כאב כשנפלה ארצה, אוחזת בבטנה וזרועותיה, ניכר כי הן מדממות. טום נזדעזע וקפא במקומו. היא הביטה בטום במבט השואל להבנה וחמלה. הוא החזיר לה מבט מבין ומבועת עד אימה. שניהם הסבו מבטם אל בן. הוא הסתכל על מאי בזלזול וזעם, על מבטה האחרון של אכזבה וכעס, כאשר צנחה ארצה לשלולית הדם השותתת אשר החלה מתפשטת אט סביב גופהּ הצנום.

טום רצה לצרוח, לברוח, להכות, לבכות, להגן, לעשות משהו! אך הוא היה קפוא במקומו, המום, כשלפתע הסב אליו בן את מבטו. לראשונה נראה היה הוא קר ורצחני, עם התער המטונפת בידו, נוטפת ארגמן על אצבעותיו האוחזות בחזקה בסכין.

טום אילץ עצמו לאגור את כל כוחותיו, רק בכדי לצרוח. הוא צרח בחזקה ועיניו עצומות. כאשר פקח אותן, מצא עצמו עטוף זיעה קרירה. היה ריח חזק של דם תקוע באפו. הוא היה שרוע על הרצפה. הגופייה הלבנה שלו הייתה מוכתמת בדם. הוא הרגיש שטף של דם זורם אל פיו ומישש לגלות שאפו מדמם. שמיכת הפוך הייתה מכווצת בגוש בצד המיטה והשמיכה הדקה נתפרשה חצי על השטיח, עליו זרוק היה העיתון האזורי, עם התמונה של חברו הטוב על השער, אשר זכה בתואר הטבח הטוב ביותר באזור, וכתבה מייגעת נוספת על פיצול אישיות. השעון המעורר צלצל, שש וחצי בבוקר. עוד שעה מגיעה המשאית לקחת את הארגזים האחרונים לדירה החדשה, שירה שכורה בבניין בו גר עתה רק חברו הטוב בן, עם בת-זוגתו, מאי.

עדי ברמן

וסתם תמונה ממש מוזרה מהמסיבת סיום בה אני עושה איזה סיבוב ראש משעשע ופרצוף מוזר שכנראה ניסה להביע "XD".

ואני רוקדת בצורה מאוד מוזרה ואני לא זוכרת למה. כולם בתמונה המקורית יצאו מוזר.

הייתי אמורה בסביבות 11 לקבל טלפון מהוטרינר, שאני יכולה לבוא עם החתול. זה 5-6 דקות הליכה. הלכתי לפני זה בבוקר להביא את הכלוב, חזרתי הבייתה, וראיתי, טוב 10, גם הוא הוא יקדים, הוא יקרא לי עוד חצי שעה ככה. אני חיממתי לי פיתה, שמתי שמן במחבת, וביצת עין עתידית יפה ועגולה נשפכה בצורה מושלמת למחבת הקטנה עם השמן שרתח, ביצה שנייה תהייה מקושקשת, שפכתי לקערה וקישקשתי, כשאני מקבלת טלפון מהוטרינר שהוא יכול לפגוש אותי עכשיו.

כל הבוקר, מאז שהוא נכנס הוא התחיל להתפרע ולנשוך, ובסוף רצה לצאת אך הצלחתי להשאיר אותו בפנים בעזרת פיתוי עם הסוודר האפור שלי שהוא ממש חרמן עליו. אחרי זה, כמו כל גבר, הוא הלך לישון. הוא לישון בדיוק כשהתחלתי להכין את הביצה.

ואז הטלפון ...

הכנסתי אותו לכלוב, והוא לא מבין מה קורה, בהתחלה הוא היה שקט והכל, והתחלתי ללכת. שקלתי להתקשר לוטרינר לבקש ממנו להגיע עד אלי, כי פתאום הוא נראה היה לי כבד והיה כל-כך חם בחוץ ולוטרינר היה אוטו וזה כולה לנוסע בדוח.

בסוף אמרתי, נה, מה אני אעצור עכשיו? המשכתי ללכת ויוקי התחיל לאט לנוע בפנים כאילו בנסיון להפיל את הכלוב או משהו, בסופו של דבר, הוא כנראה עלה על הפטנט, הוא הצליח לפתוח את הכלוב וחיש הוא זינק החוצה ותקע ריצת אמוק לשיחים.

התעצבנתי והתקשרתי לוטרינר לומר לו שהוא הצליח לפתוח את הכלוב ושיבוא לאיפה שאני, חושבת למה לכל הרוחות לא אמרתי לו לבוא קודם?!!

הוא מגיע, ואנחנו מנסים לגרום לו לבוא, נראה לי החתול שלי פוחד מהוטרינה שסירס אותו והכל, והוא פסע לכיוון שלי, ותפסתי אותו, והוא ניסה לברוח, וממש התחיל להתפרע לי בידיים.

הוטרינר שאל אם לחסן אותו בידיים שלי או בכלוב, אמרתי עדיף בכלוב... החייה הזאת מטורפת כרגע. אמרתי לו שיהיה מוכן לסגור את הכלוב, הכנסתי אותו וכמובן הוא לא היה מהיר מספיק.

החתול השתין מפאניקה.

בסוף הוטרינר יבוא לבית שלי ביום שני. כל הידיים שלי שריטות עכשיו. טמבל. -_- עכישו החתול "מבלה" בחוץ באיזה 50 מעלות.

אחר כך, הייתי צריכה ללכת לספרייה להחזיר 12 ספרים שהיו לי בבית. מצאתי רק 11, אחד מהם אני עוד צריכה. התקשרתי למורה לביולוגיה, לשאול אם במקרה נותר איזה ספר הגדרת צמחים במעבדה. הוא אמר שלא נראה לו כי כבר החזירו את כולם וכל מני ושאני יכולה לבדוק ואני צריכה לתאם ופה ושם. הלכתי לספרייה, החזרתי את הספרים ואמרתי שאת ספר ההגדרת צמחים החזרתי כבר מזמן, הרי הפעם האחרונה שהשתמשתי בזה אם בכלל היה לפני שנה וחצי, בילומדיי המייגעים של בוטניקה ואקולוגיה.

היא בדקה את מספר העותק שלי והלכה לחפש בין כמה עותקים אם אחד מהם זה במקרה זה.

היא עברה אחד אחד ובהתחלה הייתה לי תקווה, ואז נותרו עוד 3 וחשבתי לעצמי אז לפחות שיהיה באחרון? אוף, אין סיכוי, יופי עדי, עכשיו את צריכה לשלם 50 ש"ח על מגדיר צמחים שלעולם לא השתמשת בו ואת כל-כך שונאת! ו-וואלה! הספר האחרון היה העותק שלי- רק שהשם שהיה כתוב עליו היה שם אחר. יופי. גנב לי את המגדיר, החזיר אותו על שמו ואני נדפקתי. האהא! אבל לא!

אז זהו, החזרתי את הספרים והגיע הזמן לבקש פיקדון על המנעול של הלוקר שנותר קיים ושלם.

כמובן, הוא לא שם. (הבחור, לא המנעול).

אותו בחור שהחליט להעיף את כל הדברים מהלוקרים בלי התראה מוקדמת בטענה שאמרו לנו מזמן לפנותם.

ככה שב-14 יש לי הרבה לעשות. להחזיר את הספר האחרון לספרייה, לקחת את הפיקדון, לעשות בגרות אחרונה (בתקווה) והכי חשוב, לחגוג לקריס יומולדת.

עכשיו יש לי חדר לסדר, גם מטבח, לארגן את כל הניירת של בצפר, ואה- ללמוד מתמטיקה -_-

Addi

always seem more starful.

They also seem more lightened to me.

The milky way illuminates my own.

(תודה לאיליה שצילם)

I've technically finished school quite a while ago.

I've officially finished school at Monday of June the 30th.

I will practically finish only at July 14th.

No more I am a high-school student.

No more will I have middle-of-class-dreams to fulfill.

Those which didn't come true by now, never will.

Is this now the beginning of my life?

Or is it now the sound of freedom?

No for both.

My life has been chaotic and they are likely to keep moving at this same chaotic path.

Freedom...

I can't recall what's being bored like, I will be free once I do.

I've met so many people, have been through so many things, have studied so much, have been through so much pressure, suffered such hard times, jubilated at moments so unforgettable and amazing, gained so much experience and imbibed sweetest memories to fuel me up to keep going when times are tough.

I know it has been nothing compared to what my life has to offer, but I will use all I have as tools now.

Wishing myself a challenging life, with no limits and endless happiness.

I wish you all, beloved ones and companions, to be there forever, happy, with me.

~Infernity

מכירים את הבלוגריות הדקיקות, בסוף שנות ה-20 שלהן שכותבות מהדירה התלאביבית שלהן עם כוס קפה וסיגריה של בוקר, מדברות על הסקס המזדמן מהלילה הקודם או המחזור שדופק להן ת'מוח... זה באמת מעניין אותכם? ;_;

לעולם לא נגעתי בסיגריות ומקפה אני הצלחתי להגמל, מנסה לשתות במקום זה איזה תה ירוק.

אני בכלל לא חייה בת"א, אני נערת כפר שכזאת.

היום הייתי בת"א.

חיכיתי לידידי היקר בין ארומה לסושייה כשבשלב מסויים הרבע שעה מינוס הפכה לחצי שעה לערך ואני התיישבתי על-יד שולחן בחוץ אחרי שראיתי שיש אחד שהתיישב שם עם המחשב הנייד שלו בלי קשר לכלום.

אני תמיד מרגישה לא נעים להתיישב בכסאות האלה, זה להשתמש במקומות של המסעדה אבל בלי לקנות כלום.

לא משנה שהיה עוד מלא מקום וזה אולי עוד איכשהו יכול לגרום לאנשים לראות יותר אנשים ולהניח שזה כנראה טוב ולבוא... בעצם כולם מכירים את ארומה, והרבה יודעים את הסיפור עם האקספרו-בר ועכברי המטבח שלהם.

הרבה פעמים יש כמה מסעדות או בתי קפה צמודים והרבה שולחנות בחוץ עם איזושהי הפרדה מינימאלית או סגנון שונה של שולחנות שאמור להפריד את הכסאות של המסעדה אחת למשניה. גם אז אני מרגישה לא בנוח להתיישב בשולחנות של מסעדה כלשהי שקניתי באחרת. נו אבל זה הם פתחו אחד ליד השני.

זה כמו להרגיש לא נעים בכלל על עצם זה שאני קונה במקום אחדו לא בזה שלידו.

בדיוק שהוצאתי מחברת והתחלתי לכתוב על הסיטואציה כמו איזו תל-אביבית מוזרה מתוך רבים, הגיע ידידי היקר. עליתי מהר, הוא עצר בתחנת אוטובוס.

מיכל הדלק כבר על הקנט, אני חייבת להגיע לשדה תעופה, האוטו טוחן דלק ואין לו כסף.

הצלחנו בקושי להגיע לתחנת דלק. מזל שאמא ציידה אותי.

יצא לי לאכול פעמיים קוראסון שקדים מעולה, הקוראסון האהוב עלי, ללא ספק. בארומה, מעולה וברולנדין, גם, בטעם מעט מרציפני כזה טעים משום מה.

מתחילים לאט להריח את סוף הלימודים. רק חבל שהבגרות הכי מלחיצה בסוף, מתמטיקה.

אני לא מעכלת את זה שאני סוף סוף אצא מהרוטינה המסריחה הזאת של הלחץ של הבצפר הלא יעיל הזה. פיף, לסיים בית-ספר, מי היה מאמין. אני לא חושבת שהייתי שורדת עוד שנה שלמה. ניצלתי שנה בחיים.

המחשב שלי מסרב להגיב באופן בריא, המדפסת שלי לא קולטת שיש לה הרבה דפים שהיא יכולה להשתמש בהם וה-RAM מספיק בקושי להרחבות של NWN.

המורה שלי לפיתוח קול הודיעה לי כמה ימים לפני שהיא רוצה שאני אשיר עוד שיר ששרתי לה אולי פעם אחד, מהפנטום אופרה. אני מקווה שיהיה בסדר. אני אצטרך הרבה חימום לפני.

רק הלילה יש ירח מלא, אני לא יודעת אם היה שלב בו הירח התמלא ל-100% אתמול בלילה.

היה לנו מסיבת שכבה כזאת בבריכה עם ברביקיו זול שאני לא אוכלת ועוגה טעימה של איליה. התמונות שצילמו שם... יצאתי בהם זוועה. עכישו התמונות תקועות אצלי למרות שהמצלמה של איליה כי אני לא מוכנה לתת את התמונות שלי ואני צריכה לראות איפה הכל עומד. איזה חצי מהשכבה לא היו.

הנסיעה לת"א (סליחה שאני לא עקבית, זה בסדר חשיבתי) באוטובוס הייתה מעצבנת. מוזיקה נוראית, נהג מזמר, קולות מעצבנים של האוטובוס, ילדים קטנים ורעשנים... הנגן שלי למרות שטענתי אותו כל הלילה החליט להתפגר, ובנוסף העברתי את השירים שלא יצא לי מהמחשב לנגן, או לפחות מה שרציתי ושכחתי להעביר את מה שהיה לי הכי חשוב.

איכשהו Eluveitie הצליחו לצאת מהגדרת האנדרגראונד, והסולן שלהם עוד חייב לי בירה.

הוא רוצה להגיע לישראל אבל יש להם בעיות עם זה, אם מעניין אותכם. הבטחתי לו שאני אדאג להרבה מעריצים, הוא אמר שהוא סומך עלי, אז אל תאכזבו כשהם יגיעו (כשזה יקרה פפפט).

ידעתם שהוא מת השנה? תמונה משעשעת ביותר.

אם כברD&D וכאלה,

אני בתור Drow או למי שמכיר כ- Dark Elf

ואני כאלפית למרות שכבר ראיתם מלא פעמים, זה בעיקר בשביל רעות

זה פשוט ממש מצחיק

and not funny, i hope

~Infy

נ.ב. אני מעוניינת לכתוב פוסט 100 עובדות עלי. אם יש לך דברים שנדמה לכם שעוד לא חשבתי עליהם, ספרו נא לי

אני יושבת ויש בי חשק עז לסדר את החדר כשלפתע אני נתקלת בערמות של דפים ומחברות בנושא פיזיקה, חומר שכבר סיימתי ללמוד ואף דברים שסיימתי עוד בשנה שעברה. בראי שבזוית העין, יושבת דמות עם שיער שחור מסופר קארה ונועצת בי מבט. כשאני מסתובבת לצפות במראה בבירור, היא כבר לא שם. אני חוזרת להתעסק בניירת ושוב היא מופיעה, אני מסתובבת לאט על הכסא ומבינה שהכסא הוא הדמות.

האור העמום בחדר מעייף אותי. משום מה המנורה שלי לא סופגת 3 נורות ותמיד אחת נשרפת תוך כמה ימים, והן יקרות. הדלקתי את הנר מכוורת הדבש שקנה לי בר מפולין. התקרבתי בכדי להריח ושאפתי עמוק כשהאש פשוט נשבה לה פנימה והרגשתי נשימה רותחת. הסתכלתי באותה מראה וראיתי שהשיערות באף נחרכו מעט.

חבל לי שהנר מושמד לאיטו אך אני כה מתגעגעת, למרות שראיתיו עוד אתמול או אם לומר היום, בחצות.

 - רק לא ללמוד לבגרות שהיא בעצם מחר

(מי קורא את הכתוביות הקטנות בכלל?)

אתמול, בשעה שלוש אחר הצהריים לערך, סיימתי את לימודי הפיסיקה שלי.

אין יותר פיסיקה. מה יקרה לעולם עכשיו. כוחות מאגיים ישתלטו עליו.

ותמונה לזכר הימים הטובים, סטייל התרגלים של סרגיי:

no more...

אני אחסוך במילים

וזה בעיקר תמונות נוף מהסיבה הפשוטה שאין לי אישורים ואין לי כוח להשיג אישורים לפירסום אנשים. מובן שגם זה לא כל התמונות, אין טעם לשים ה-כ-ל..

me

yup, me. freezing water. me. ego. got it.

שימו לב לגרביים... אחת למעלה, אחת למטה, ואחת גם כהה מן השנייה. סורי על הצנזור הגרוע. אין לי כוח להשקיע עכשיו

בעודנו מחכים לאוטובוס, משאית של גלידות שטראוס עצרה לצידנו, לעשות קצת כסף על נערים מותשים. הזוי.

אותו מדריך עם הבלבול גרביים, רק ביום אחר של הטיול XD

מי אמר שנכחדו הפרות האדומות

דובון משי שאבד מן השיחים ונמצא ליד בריכה טבעית, אולי חיפש את הפרווה שאיבד. (חוץ ממנו כולם היו ממש פרוותיים!)

היד שייכת לאיליה.

נמ זהו, טיול שנתי אחרון, מי היה מאמין.

לילה טוב

look, i'm a ginger

***

..^^^..

-   ^+-..Infernity..-+^   -

** * **** * * ** *** * **** * **** * * * *** * * ** * ** ** ** * ** ** ** * *** * ** ** * ** ** * ** ** ** ** * ******** ***** ***** * * *** *

<3

השיר נכתב והולחן על-ידי. אולי אשיר לכם אותו פעם.

חזרתי אתמול בלילה מטיול שנתי, אין לי כוח לעשות עכשיו פוסט לזה, אני מתה.

אולי בהמשך. נמאס לי לומר שאני אעשה זאת ואז אחר כך לאכזב כי אין לי כוח... אז אני מתכננת לעשות, אך זוהי אינה הבטחה.

Infernity

לאלבינה היפה שבמגמת אופנה, לבוש נשף פאנק כזה. בגד מגניב ^_^ הנה התמונות

Infernity

אז ככה. יש לי מלא תמונות ממש ממש שוות מהיום (בעצם, זה כבר אתמול) מבצפר, אבל לצערי אני עוד לא יכולה להעלות אותם כי אני חייבת לקבל אישורים מהמצולמים, מבחינה חוקית ומוסרית... אז תאלצו לחכות להסתפק בבחורה בלונדינית שמחופשת לאיזו תלמידה בחול או סתם איזו סקוטית, בשם עדי.

לא תכננתי להתחפש. סתם בא לי ברגע אחרון... הקילט הוא מקורי, סקוטי. כן, כן :) מתנה מההורים וסבא וסבתא, יובא מאנגליה במיוחד והכל. בא גם עם הכובע וצעיף שלא לבשתי מטעמי מזג-אוויר.

אמא צילמה את 2 אלה =]

בכתה... רונה צילמה ^_^

והנה רק דוגמית ממה שיהיה פה, קיבלתי אישור להעלות תמונה אחת שלו, (או שלה, תחליטו). סביר להניח שיהיה המשך ^_^ צילומים שלי

נו... ופה אי אפשר לזהות מי זה P:

הרגליים הסקסיות של נדב

טוב... המשך יבוא....

ועכשיו, רציתי להראות את ההתקדמות עם הלוחמת \ כוכבת פורנו... שעוד לא הוחלט אם תהייה בעלת שיער בלונדיני בהיר או שיער אדמוני...

קלואוז-אפ

אומנותי

טוב, ייקח לי זמן לסיים את הרגליים והכל... ולעשות לה יד שווה בגודל -_- לא שמתם לב עד עכשיו (HAVE YE)

^^"

וסיום אומנותי:

היד הזקנה שלי

והיוקון שלי

+++

וזוכרים את הקללות השייקספיריות? אוקיי.. לכבוד סיום לימוד MACBETH או בשפתינו - מחבט,  קללה מן המחזה:

"You should be women, and yet your beards forbid me to interpret that you are so".

Taken from: Macbeth

זה לגבי הנשים השעירות מהתגובות בפוסט הקודם חחחחח!

***

ומשהו מעניין ומאוד נכון לכל הבנות המאוהבות או שחושבות שכן, או שסתם תוהות מה אופי מערכת היחסים שלהן-

אוקיי ועוד משהו אחרון כדי להשאיר טעם לפוסט.

זה דוחה. ממש דוחה.

תראו את הקופים האלה. למה הוא צבע לבלונד!? התגובה הראשונה שלי כשראיתי את זה הייתה EWWWWWWWUUUU

XD

וזו גם התגובה האחרונה שלי לזה :S

EEEWWWWUU

~~~

לילה טוב *+*

אם תצליחו לישון אחרי התמונה האחרונה חחח ^^

-

היה כיף היום. לא היו שיעורי בית, וגם לא היו הרבה שיעורים. מחכה כבר לראות את בר וקריס 3>

ו..רונה, חג שמח, אוהבת אותך! וד"ש לרוני, לא לשכוח! =]

וגם לסיים את המכתב ^_^

~Infernity

לא תאמינו אולי, אבל גמרתי את עבודת הגמר. אבן גדולה ירדה לי מהלב. כי כן, סיימתי את עבודת הגמר!

התברר לי שאתמול היה יום האישה הבינלאומי, רק שאני לא מבינה מה זה אומר. בר היה פה, אבל לא לכבוד זה.

XDDD

היי בר, אם אתה כבר ישן, למה שלא תשים בוקסרים (של פו הדב) P:

Hey, I've a secret...

I love you

even though we are....

a bit crazy...

and EVIL!

ו...קשוחים ואפלים XD

כי אנחנו יכולים להיות גם-

SAINTS!

and make people regret the silly things they do XDDDDDDDDDDD

and advice

(Knowledge is power. Power corrupts. Study Hard. Be Evil.)

and yet...

Go out like normal people.

<3

החדר שלי עבר שינויים היות ויש לי מנורת לילה מותקנת עכשיו, מסך דק 19 אינצ' ( ^__^ ), מדפסת חדשה ומשוכללת שגם יודעת לסרוק, לצלם ולצלם בצבע, מיקרופון חדש, והקורא\צורב החדש שעוד לא הכנסתי למחשב ^_^.

 לא לקפוץ על המסך הקודם, הוא נתרם ליועץ למעלה ^^

אמנם יש לי 2 מבחנים בפיסיקה להשלים, יש בקרוב אחד בספרות ומחר בגרות אוראלית באנגלית אבל, העיקר שסיימתי את העבודה Oo.

אני יודעת שאני חייבת עוד פוסט שריטות. זה מצטבר ושכחתי לרשום הכל. בכל אופן, אני אכתוב רק כשהיה לי זמן רב ידוע מראש ומצב רוח. אבל מתישו זה יקרה.

אז מה עוד חדש?

פפפט, כאילו יש לי כוח לפרט.

אבל נחמד לכתוב בחודש חדש והכל.

אז... התגעגעתם? D:

אז ככה, מצטערת שכל הפוסטים שלי יוצאים בנקודות, זה כנראה הנסיון הנואש של המוח שלי לעשות אורגניזציה שראש.

1.

א. טיפטף אתמול והיה נעים אבל קצת התחמם ולא אהבתי את זה. גיליתי את זה כהלכתי לזרוק את הזבל ופתאום התחיל לטפטף אז ישבתי בחוץ.

 

ב. היום ירד גשם, אבל פספסתי אותו מכיוון שלא יצאתי מהבית עקב הבגרות בהיסטוריה שיש מחר. בטמטום רב המבחן מחר הוא רק בחמש אחר הצהריים, כאשר המוח הכי מנוון. היום אמור לרדת גשם חשז ע"פ התחזית ואמורים היו להיות ברקים, אבל כנראה הם הגזימו.

2. הרגשתי רע מדי שיש לי דף באינטרנט עם שירים וכתיבה יוצרת אחרת ישנים ולא ערוכים עם אנגלית דפוקה, אז עשיתי עריכה בבמה חדשה והורדתי את הדברים הממש גרועים, והוספתי עוד 2 קטעים שיתווספו ברגע שיאשרו אותם, אבל בקיצור החלטתי להחזיר את הדף בבמה לתפקוד. אנא מכם, התעלמו נא מהטיזרים. בעקבות העריכה המאסיבית אין התאמה בין הטיזרים לטקסטים, ולא ניתן לשנות את זה. כתבתי לאחראים בבמה על חוסר ההגיון שבזה ואני מקווה שזה ישתנה.

בכל אופן:

http://Stage.co.il/Authors/AdiInfernityBerman

הוספתי את זה גם לרשימת האקס-אמפייר, ככה שתהייה לכם כניסה נגישה מפה.

3. אם אני אזכור אני אשים בכל פוסט קללת שייקספיר מאחד המחזים שלו. זה משעשע.

"Thy wit is a very bitter sweeting, it is a most sharp sauce"

Taken from: Romeo and Juliet

4. אני חוזרת ללמוד היסטוריה. כן, לא היה לי זמן לכתוב את פוסט השריטות. יש צד חיובי. היתרון בכך- זה מצטבר (השריטות).

5. הממ מעולם לא פרסמתי את התמונות מהגדנ"ע . כל ההתעסקות הזאת עם הצבא עכשיו גרמה לי לעניין בתמונות שוב. הנה כמה.

6. כן יש עכשיו ברקים ורעמים. בטח יהיה גם מבול עוד מעט. ממש נעים בחוץ ויפה... צבעים כיפיים, חורפיים כמו שאני אוהבת.

יאפ התחיל גשם זלעפות. 

אתמול היה יום נחמד לגמרי.

המבחן בלוגריתמים שאמור היה לכלול תרגילי לוגרתמים שונים ופונקציות מעריכיות לוגריתמיות ואי שוויונים לוגריתמיים - הכל ירד במיקוד. אז המבחן התבטל. לא כמו המורה לתנ"ך שמראש נותן מבחן על חומר שהוא יודע שירד במיקוד ועוד מתריע כדרך אגב יום קודם לכן.

הבאסה הוא שלוגריתמים זה החלק האהוב עלי -_-

אופטיקה אחרי זה- בכלל דיברנו על תורת הקוונטים ע"פ בקשתי, הרוב ירד במיקוד אבל זה היה מעניין בכל אופן. מכיוון שלא קיבלנו את הספרים החדשים ולא התחלנו שום דבר שאפשר לתת עליו שיעורים והמיקוד הגיע והכל- הוא לא נתן שיעורים.

שיעור מתמטיקה אחרי, המשכנו לראות איזה לוגריתמים לא ירדו במיקוד.

לכן לא למדנו כלום- ולא קיבלנו שיעורים.

סיימנו את כל השעות עם סרגיי- ולא קיבלנו שיעורים!

חדו"א ואופטיקה- אין שיעורים! עכשיו מה? בגיאומטריה אנאליטית הוא לא נתן שיעורים כי יש לנו פעם בשבוע, 3 שעות שעה, רווח ושעתיים רצופות והשעתיים הללו התבטלו בסוף, וזה לא היה בטוח אבל בשיעור הראשון הוא לא נתן שיעורים, כלומר:

ג' אנאליטית- אין שיעורים!

וחשמל- יש רק כמה עמודים לקרוא, וקראתי, כך ש:

גם בחשמל- אין שיעורים!!!!

דבר כזה לא קרה מעולם!!! לא היה לנו שיעורים באף נושא במתמטיקה או בפיסיקה!!!!!!!!!!!!

שעתיים ביולוגיה זכור לי שהיה נחמד. ושיעור היסטוריה, היה משעשע, התעצבן שהתעסקתי במשהו אחר ושאל אותי בציפייה שלא יהיה לי מושג מה הוא מדבר אבל עניתי לו שכן, נו פולין הייתה יריבה אסטרטגית בלה בלה בלה, והוא אמר שאני זו לא חוכמה XD

בקרוב מתכונת בהיסטוריה O0 עברתי כרגע מתכונת בהבעה ובאנגלית.. ממ בהבעה עוד לא קיבלתי חזרה יצאתי עם תחושה טובה אבל, ובאנגלית קיבלתי והלך מצויין :] יותר קל מטופס f נראה לי..

תגידו, היה ומתישהו אני אשתתף בכוכב נולד איכשהו, אתם תקריבו למעני את הקולות שלכם?

ויש מצב שאני נוסעת לשנה לטורונטו לדאוג שיבואו לארץ מלא קנדים קטנים. נכון שאתם אוהבים קנדים?

><

~Infy

White Chess Queen ^^^

אני יודעת שפירסמתי שאלון היום, חשבתי שאין לי כוח לפוסט, אבל עכשיו נזכרתי שהיום הייתי חייבת לכתוב משהו.

זוכרים את הפיזיקה.. יענו  הילד שמתיימר להיות פיזיקה?

מסתבר שהוא אחראי ל-4 שיעורים היום. המורה לא הרגיש טוב, והפיזיקה בטוב ליבו שיכנע אותו להגיע, והיו לנו שעתיים אי-שויונים לוגריתמיים ושעתיים אופטיקה. דֶבּ!

ו- DEATHNOTE זה אנימה ככ טובההההההההההההההההההההה ^_____^ ראיתי ת'שישה פרקים ראשונים , אני רוצה לראות כבר ת'המשך!

תראו מה ציירתי :) אני הבסיס

ועכשיו משירי המיטב:

לימדה אותי בגיל צעיר- דודתי

היֹה היה איש

לאיש קראו כּיש

לכּיש היה בית

בבית היה ארון

בארון הייתה מגירה

במכתב היה כתוב:

היֹה היה איש

לאיש קראו כּיש

לכּיש היה בית

בבית היה ארון

בארון הייתה מגירה

במכתב היה כתוב:

היֹה היה איש

לאיש קראו כּיש

לכּיש היה בית

בבית היה ארון

בארון הייתה מגירה

במכתב היה כתוב:

.......(היֹה היה איש......)

גם את זה לימדה אותי דודה, תנסו לשנן ולספר את זה מהר, זה נחמד:

היֹה היו שלוש פּוֹנפּוֹניות:

ציפָּה, ציפָּה דריפָּה וציפָּה דריפָּה ים-פָּם-פָּוני.

היו היו שלושה פּוֹנפּוֹנים:

יאן, יא-צידרן ויאן-צידראן-צידראן-צידרוני.

הם התחתנו:

ציפָּה עם יאן, ציפָּה דריפָּה עם יאן-צידרן וציפָּה דריפָּה ים-פָּם-פָּוני עם יאן-צידראן-צידראן-צידרוני.

נולדו להם ילדים:

לציפָּה ויאן נולד - שח;

לציפָּה דריפָּה ויאן-צידרן נולד - שח-מט;

ולציפָּה דריפָּה ים-פָּם-פָּוני ויאן-צידראן-צידראן-צידרוני נולד - שח שח-מט שחמוני.

ואחרון ובהחלט החביב...:

ממיטב השירים האנגלים, תודה לאבא שלהעביר לי את הילדות עם שיר שלימדה אותו אמו ואני אדאג להפיץ

EWIE GEWIE

was a worm.

A big fat worm was he.

He walked upon the railway line,

the train he did not see...

EWIE GEWIE

...was a worm.

A big fat worm was he.

He walked upon the railway line,

the train he did not see...

EWIE GEWIE....!

(was a worm......)