The Moral Limit

טוב...

אני 1.60 מ', ותמיד הייתי די רזה, ותמיד הייתי זו שאומרים לה "על מה את מדברת, את אף פעם לא משמינה", וזו שאומרים לה "את חייבת לאכול!!" וזו שחושבים ש"היא יכולה לאכול כמה שבא לה ולהשאר רזה". אז האמנתי. האמת היא שלא האמנתי לזה, אבל העובדה הייתה שנותרתי רזה.

כן האמנתי שלא אשמין, אבל זה רק בגלל שחשבתי שאני לא באמת אוכלת כזה הרבה ושאני עושה מספיק פעילות גופנית.

ואז- גופי הזעיר בגד בי.

לא ביום ולא ביומיים, משקל גופי החל לנוע, ולא בין 42 ל-45 ק"ג כמו שהכרתי, אלא אט אט החל לנוע לו משקלי מעלה ומעלה ומעלה!! ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 18 ונושאת על עצמי משקל של בין 56 ל-58 (!!!) קילוגרמים!

באופן מפתיע, בצבא לא עליתי עוד במשקל למרות שאכלתי שם כמו בהמה מהסוג הגרוע ביותר, אבל זה כנראה בגלל ששם ביחידה הקרבית באמת הוצאתי יחסית הרבה אנרגיה- אבל בטח לא מספיק בשביל לרדת. למעשה, הייתי קרובה מאוד לעלות עוד.

המשקל כן הפריע לי, אבל הייתי נואשת, ולא ידעתי איך לרדת, לא ידעתי להעריך נכון את כמויות המזון שדחפתי לעצמי, עצלנית מדי, שמנה מדי וגרגרנית מדי, כך שהתחלתי לשים לב פחות ופחות לכך שהמצב ממש רע ולא היה נראה שאצא מזה.

ואז, דווקא בדרך מאוד לא צפויה, קרה שקיבלתי מוטיבציה עצומה לרדת במשקל. 

מצבי באותו זמן-היה רע. הייתי בדיכאון עמוק, וחוויתי הפרעות אישיות ותנודתיות קיצונית במצבי הרוח. למעשה הייתי במצב הגרוע ביותר בחיי. הייתי מאוד לא יציבה נפשית, ויחידה קרבית לא תרמה ללחץ והייאוש תחתם קרסתי.

ידעתי שאם אהיה רזה מספיק, לא אוכל להשאר שם. איך מגיעים ל-49 ק"ג?

הרגשתי כל-כך רע, ורע זה לא מילה. ידעתי שרע לי, ולא ידעתי ממש למה, כי כל דבר בעצם גרם לי לעצב וכעס ותסכול וייאוש. ידעתי ששם אני לא אשרוד. אז שם התחלתי את המאבק. רצתי. בנחישות רבה, יום אחרי יום, ריצות של שעה-שעתיים. אכלתי קצת. אכלתי כמות של ארוחה ביום. השתדלתי לקנות לעצמי אוכל יותר מזין מזה השמנוני שמציע הצבא. כמו כן, הפסקתי לשתות שתייה מתוקה ונגמלתי שוב מהקולה שחזרתי לשתות בטירונות לאחר שנגמלתי ממנה שנים קודם.

תוך חודשיים או שלושה, הגעתי ליעד- שקלתי קצת פחות מ-49 ק"ג.

ההבדל היה ניכר. כך ירדתי כ-8 ק"ג.

זה נעשה באופן יחסית מהיר, וכיום למשל זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות. הליך ירידה במשקל יכול להיות מתסכל מאוד כי מצפים לראות תוצאות מיידיות. אבל זה משהו שלוקח זמן. צריך לדעת לעשות את זה נכון ולא להתייאש. צריך לדעת לא להגזים. אני פעלתי ממקום מאוד לא חיובי והיו יכולות להיות לזה השלכות שליליות, אבל למזלי בהקשר הזה לא נגרם לי נזק.

כבר ממש הרבה זמן שרציתי לעשות פוסט תמונות ארוך של תמונות לפני ואחרי, אבל התעצלתי, אבל ממש עכשיו העלו חברי ליחידה תמונות מתקופתי בצבא.

ראיתי תמונה מערב יחידה שהיה לנו ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח- הזדעזעתי עד אימה.

אני לא יודעת איך יצאתי מהבית ככה, ואיך הרשתי לעצמי להסתובב כך בלי חולצה ואיך לכל הרוחות נתתי לעצמי לאכול כמו הבהמה שהייתי?!?!

רק היום אני יודעת להעריך באמת את כמויות המזון שאני צורכת וכמות האנרגיה בה אני משתמשת.

אני שוקלת 50 ק"ג וכן, יש לי תנודות, אבל לא יותר מתנודות של קילו לכאן או לשם, ואם אני שמה לב לעליה מהותית יותר- אני יודעת לקחת את עצמי בידיים באופן מיידי.

אז אני אוותר על כל הפוסט תמונות, כי מספיקה תמונה אחת לפני ואחת אחרי בשביל להבין על מה אני מדברת...

אז בבושת פנים (אך לא בבושת בטן) קבלו אותי במשקל הרב ביותר בו אי פעם אהיה בדרכי לתפוס איזה שיפוד או בקבוק בירה:

לעומת אני כיום, מרגישה טוב עם עצמי, ואוכלת בריא:

אז קודם כל, כל מי שכח, עכשיו כשיש לכם תמונה מול העיניים אל תשקרו לי ותגידו לי שגם עם 8 קילו יותר אני נראית מדהים, כי הנה כך נראתי עם 8 קילו יותר.

כמו כן, אל תחשבו שזה בא לי בקלות. אני גרגרנית מאוד ועצלנית מאוד, ואל תיבנו על סקס שישמור עליכם רזים, כי אתם לא מפמפמים מיוזעים במרץ עז כל יום במשך שעה בלי הפסקה.

צריך המון כוח רצון והמון מודעות. אז כלי התחבורה שלי בת"א הוא האופניים ואני אוכלת כמו אישה בגודל שלי, ולא כמו בודי-בילדר.

תאכלו מעט, תאכלו בריא, תחיו יותר

:)

שקעתי בעצב שלא יכולתי להגיע למטאל מרקט שהיה ביום שישי, אחרי שכ-ל כך הצטערתי בפעם הקודמת שלא מדדתי את המחוך והשמלה שהיו זולים להפליא והיו מדהימים וגם לא קניתי זוג עגילים שאחר כך לא מצאתי בשום מקום, וסוף סוף הייתה עוד הזדמנות אך הייתי בדרום הרחוק והשארתי את דניאל לבד עם חיים דיאמנט ובלאגן על המיטה.

אך לפחות יצא לי לראות לא את המשפחה, הנמר שלי, חברי הטוב עודי שעשה את דרכו הארוכה אלי, ואת רעות ומרי-אן.

סוגשל מחייכים

משתדלים לחייך יותר (סתם, אמא הצחיקה אותו)

את אלו עודי צילם

ערפדים קפואים

יוקון שגם רצה להצטלם

משהו אומנותי

אני עם הילדון

הוא נעמד עלי

ומאוחר יותר נסענו עוד דרומה, ישבנו בבוג'י איזה שעה, ואז ירדנו למטה לפגוש את מרי ורעות בטברנה שהייתי בטוחה שנסגרה בכלל

באישזהו שלב הצהרתי שאני הולכת לנמנמ קצת כי הייתי עייפה והייתי צריכה לנהוג בחזרה, והם חשבו שזה יהיה משעשע לצלם אותי כך, עם כוס בירה ריקה ובכך לגרום לי להראות שיכורה לגמרי.

זה אחרי שאודין ורעוציפר התערבו על כמה פעמים אלך להשתין (בלי ידיעתי כמובן), 3 או 4, ושניהם הפסידו למרי שהייתה מנצחת בכל מקרה שהם מפסידים- הלכתי רק פעם אחת...

עברתי תפקיד, מהסיירת לניירת. אני עכשיו באופן מעשי לגמרי תושבת ת"א, גם ישנה שם בקביעות וגם משרתת בקריה, אז מזל טוב לי.

בשנה האחרונה למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על עצמי ועל מה טוב לי.

יהיו שיגידו שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם לא הייתי אמיתית כל-כך.

עברתי שינוי גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.

ברור לי שיש גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.

בסופו של דבר- העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.

השיעור הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים בעצמנו.

תמיד ידעתי שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.

אותה הפעם לא קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן לפלס דרך דרך הכלוב הזה.

Harsh times require harsh modus operandi

אני מדברת על מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.

באותו יום יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.

אילולא דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.

כמו שאמרתי, הערב עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.

עם זאת, אני מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.

הפעם הראשונה והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו בזמן שאני איבדתי אותה.

החטא הנוסף, אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.

בגילי ממש לא מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.

בלי קשר, אכילה לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.

למדתי שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.

גיליתי שאני מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.

לפני זמן מה אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה הקאתי את נשמתי.

פעם אולי הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק אותו בכוח.

שיניתי אורח חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.

נאלצתי לעבור שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים, למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד, להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.

הפכתי מאדם שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא ונכון.

ירדתי 7 קילוגרמים בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות, "משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.

יש 2 דברים לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו', וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת- ולשנות אורח חיים.

המשקל שלי לא רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו ימנע את הדרדור שלה.

השליטה הזאת ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.

לאחרונה, עם השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים שלי.

מאז שהתחלתי לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר לנצל ומתבכיינת על כל דבר.

אולי הם לא עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן טבעי בלי לשים לב.

אז זהו שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.

עתה אני רק מבחינה בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח לי אחרת.

הוא מראש לא יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.

אז-

"I'm just a good person, not more, not less"

לא קיים יותר. אין יותר good person. אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.

חשוב לי שלא תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.

על אחד השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.

אף אחד בכלל. אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד; וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.

אני למדתי שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.

יש דברים שלא אומרים.

יש דברים שלא אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.

מעבר לזה למדתי שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי אפשר.

אנשים הם לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא ראיתי זאת.

קיימים שני סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי, ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון (לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של אחד על האחר.

עם זאת, זה עשוי להשמע לכם סותר, אבל זה לא...

יש אדם אחד, מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך, במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל מצב בכלל.

האמון שלנו נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.

הוא היחידי שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...

...כי אנחנו חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.

אומרים שבמערכת יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.

אך תמיד חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".

עם כמה שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:

אנחנו אותו החבל. אנחנו יכולים להיות לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו, מלפפים זה את זו, מאוחדים.

וכל איחוד פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...

אנו תלויים אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.

למעשה, חוסר תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.

עברנו את המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.

בסופו של דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו. שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק. הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.

למדתי שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא ביחד.

המחשבה שפגעתי בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.

גם פה לא ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה, אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.

זהו ללא ספק השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.

"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"

– An SMS from my dearest.

חיי השתנו. אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה להיות לי טוב יותר.

בשנה האחרונה נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה, ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.

מדובר בשלושה מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.

אני לא יכולה להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.

השנה סיימתי מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח, והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה, אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.

פגעתי באדם אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים טובים.

זה היה הדבר הקשה באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה. אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה. להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.

בסופו של דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת, ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי להתמודד.

המסע השני אל פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל. ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי 19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.

עד אז היה זה ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.

גם את זה עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.

הנקודה הבולטת פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.

ועתה, הדבר השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.

גיליתי שאני הרבה יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני... אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.

אני עושה מה שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).

בכל אופן, עדיף לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.

את הקרובים לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.

אך כל השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.

היום הכל שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.

אני פתוחה יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית יותר, רעה יותר, אני יותר.

אז קבלו את ה-

NEW AND IMPROVED ME

כל כך הרבה דברים עברו לי בראש השבוע שלא היה לי איך לכתוב בשום מקום, ועכשיו אני לא זוכרת על מה הן בכלל היו. זה די עצוב שמחשבות יפות נעלמות כלא היו בלי אף תיעוד ואדם אחר שיוכל אי פעם להנות מהם או לדעת שהן בכלל קיימות.

סה"כ השבוע היה מאוד עמוס ומתיש, אבל לא אפרט פה.

הסופ"ש הזה לעומת זאת עמוס הוא אכן היה אך לא היה רגע דל.

שמתי לב שהפוסט האחרון שלי ממש משעמם, ונראה לי שזה באותו סגנון  (טכני מאוד). אבל יש תמונות אז תתגברו.

יום חמישי אחרי שקרעו אותי בצבא, לא יצאתי בלילה וקרסתי למיטה באיזה 23:00...

אבל הספקתי לפגוש את מקבץ ה- metal-chicks בנוקס, להסתובב איתן קצת ולהגיע לסשן של אנסיפרום.

הייתה שם גופיה ממש יפה של In Flames, רק שהיא עלתה 80 ש"ח, שאני עכשיו חוסכת לקעקועים :[

הבסיסט לא היה, שזה חבל, אבל היתר חתמו לי על הדיסק Iron.

מכיוון שהייתי הראשונה בפנים, הייתי היחידה שנכנסה מאחורי הדלפק להצטלם איתם :]

לא להאמין איך פטרי מהיצור היפייפה הזה:

 

הפך לחזריר השמנמן והמקריח הזה:

 

...

בכל מקרה, בהתחלה נדמה היה שהם קצת סנובים, אבל מאוחר יותר אחרי שלא התקרצצו להם מליון אנשים הם דווקא היו ממש בסדר.

רעות אמרה שאני נראית כמו הגרסה הנשית שלו, הוא הסכים עם זה.

לא נראה כמוני?

בקיצור, אותו הלילה דעך מהר.

יום למחרת גם כמה דברים התבטלו בגלל אילוצים כאלו ואחרים. אבל סה"כ הלילה היה ארוך ומדהים.

המופע של אנסיפרום היה ממש טוב, אך גם מאוד אלים. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות מקדימה. גם מאחורה היו פוגואים אבל סה"כ מצאתי לי מקום די טוב וגם ראו משם טוב. נתנו אחלה הופעה, ואני לא אפרט, אם בא לכם פירוט, כנסו לבלוג של רעות, בטח בימים הקרובים יהיה פירוט מלא ^^

משם המשכנו לסאבליים, מסיבה של Angel Ogasta Vs. Tina Dubrovsky, ציפיתי שיהיה יותר מטאל, אבל בגלל הפרסום המאסיבי הגיעו כל מיני אנשים לא קשורים ומשום מה שמו גם כל מיני שירים ממש גרועים, אבל ככל שהזמן עבר שמו שירים טובים יותר.

הרבה הגיעו מהמופע לשם רק כי אנסיפרום הלכו לשם מאוחר יותר.

שם יצא לנו לדבר קצת יותר, אחרי שכולם עטו עליהם והלכו.

שם פגשתי את אליזרין המדהימה עם בן זוגה תום, המדהים לא פחות

ונהניתי איתה בכל רגע ;)

אפשר לראות גם את דניאל ברקע ^^

טינה, אליזרין ואני

אחרי בירות וריקודים, ודיבורים ומה לא, המשכנו אל ביתם החביב מאוד, המשכנו בשיחות כאלו ואחרות עד אור הבוקר, נרדמנו וקמנו להכין אוכל מטורף. אני ואליזרין הכנו למנה ראשונה קלמארי ברוטב שום, שמן זית ויין לבן, יחד עם פטריות פורטבלו, בצל, בזיליקום ומיץ לימון, ומנה עיקרית של נתחי חזיר ברוטב יין אדום, דבש, חרדל וברביקיו.

זה אחרי שדחפנו קצת חלה מתוקה עם קרשקבל ושינקן. 

התחלנו לראות איזה סרט טוב אחרי פרק ישן של הסימפסונס ונדמנו שוב.

חזרנו הבייתה מרוצים מאוד ועם טעם של עוד.

אני לא מאמינה שהיו לי כל-כך הרבה דברים לכתוב ובסוף הפוסט שיצא לי, יצא כל כך טכני ושטחי.

אפילו לא משתמע כמה נהניתי בסופ"ש הזה, אבל בהחלט אתם לא מבינים. אה כן, גם הסתובבתי עם דניאל הרבה בת"א.

איי, ככה אני מבלה את שעותיי האחרונות לפי החזרה לבסיס... (בכתיבת פוסט, לא בלהסתובב בת"א).

לא יהיה לי אינטרנט כמובן, וכנראה שכל הדברים המעניינים יכתבו לעצמי, ולא יהיו רלוונטים פה.

למה יש לי כל-כך הרבה תמונות של פטרי בפוסט הזה?

אוף לילה טוב

10 days of the best time I've had my entire life...

This time has been the most wonderful, amazing, unforgettable, overwhelming, unbelievable and purely out if this world.

I had never been so happy, so free and pure, pleased and satisfied, loved and loving during those two decades as I have during those ten days.

It's a real shame I have to go back to the terrible military reality tomorrow, the world of orders in which I am nothing but a part of a system I unwillingly serve at, without time for the things I love the most, without being able to choose what to wear and what to eat, what to learn when and how, without controlling my manner of exercise, without being able to write what I want where I want to in order to express myself, without being able to outshine my uniqueness, sleep well and be free... without the capability of fulfilling my potential and needs... without being able to say what I truly think and believe in, how I truly feel, and what I need and miss... without my brilliance, my light that shines, my sun-and-stars.

 Without my fucking freedom!

I can wholheartedly say, that by tomorrow's noon I never will have had a harder farewell in my life.

I'm going to be missing you, like an actual part of me is missing, and I know that you know just what I mean. The part which without I can no longer be fully..me.

Trias...

I love you.