אני לא אישה טיפוסית, כל מי שמכיר אותי קצת יוכל להעיד.
אני מאוד טומבוי באופי, אני לא אפרט... ובכל זאת, אני אישה לטוב ולרע. ואפילו מאוד רגשנית. לצערי או לא אני שומרת את זה לרוב בפנים. לפחות את הדברים הרעים.
עד שאני חוזרת לכאן.
כל כך הרבה לחץ, מחוייבויות, דברים שאני צריכה לעשות, דברים שמצפים ממני לעשות, שאני מרגישה שאני לא יכולה לעשות דברים שאני באמת אוהבת ורוצה, ואני לא מסוגלת להתחיל עם המטלות אז אני סתם מבזבזת את הזמן במחשבות עגומות על כל הדברים שאני אמורה לעשות ולא עושה, כשבזמן הזה יכולתי כבר לעשות כל כך הרבה דברים ש*אני* רוצה ואולי להרגיש יותר נינוחה לגבי המטלות.
זה אוכל אותי כמו חומצה מבפנים, אבל אני פשוט לא מסוגלת להתחיל. אני כל כך פחדנית לפעמים.
אני רוצה לקרוא, לסיים כבר את טורמנט, ללכת לשחות, לכתוב מוסיקה, לצאת לרוץ, ליישם כל כך הרבה רעיונות לציורים, צילומים, שירים, כל כך הרבה אלבומים שרציתי לשמוע ועוד לא יצא לי, לשתות יין, כל כך הרבה...
אני חייבת חופשה לעיתים קרובות. אני פשוט קורסת בלי זה. וזה לא שאני עובדת כזה הרבה. אני פשוט נכנסת ללחץ נפשי וקורסת. ולא נעים לי. לא נעים לי לדבר על זה, לא נעים לי לבקש דברים, לא נעים לי לומר לא, אף פעם לא היה לי נעים. בגלל זה נורא נוח לבקש ממני, נוח לעבוד איתי, נוח לדבר איתי.
אני כל כך כועסת וכל כך שונאת אבל לא נעים לי, אז אני כל כך נחמדה.
אני כל כך רעה מבפנים אבל כל כך טובה מבחוץ.
אני לא בורחת לאלכוהול כמו שהאני הישנה הייתה עושה, אני רק חושבת על מרחבים ושקט.
אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לאהובי במהלך היום כשהוא לא איתי, כי כשהוא איתי, אני רגועה יותר ומזכירה לעצמי שלא משנה מה, לפחות אותו יש לי וזוהי דרך הרבה יותר מוצלחת לדחות דברים מאשר לעבור על הפיד בפעם המליון ולהתמרמר על זה שעוד לא התחלתי את כל מה שאני צריכה.
אני זקוקה לכל כך הרבה תמיכה, לכל כך הרבה הערכה, כל כך הרבה אהבה... ואז יש לי כל כך הרבה לתת..
אחרת, אני זקוקה לכל כך הרבה חופש.
כל כך קל לשמח אותי, כמו שכל כך קל להכעיס אותי ולהכניס אותי לדיכאון.
Everyone has a set of goals in life, to make them worthy. Otherwise, the
difference between life and death is negligible.
There are all sorts of goals, some more exclusive than the others, and
some are mere vague road-blocks to keep us on track- such as being happy and
successful… Those basic common desires are not necessarily main targets one would
actively pursuit.
I was young of age the day I came to realize that whatever goal I'll set
my mind to is irrelevant. Not because I couldn't think of any noble goal nor
was it because of my incapability or lack of skill to achieve them; but because
of the simple atheist-based realization, that one day I should die, and so all of
my goals, thoughts and achievements are to fade along too.
Even if I were to be a renowned woman, the brightest and most talented
inventor, to live a thousand years and travel across the cosmos- I would
eventually die and be worth no more than the soil and the dirt of this earth.
There would be no spirit nor mind to judge my achievements, for the king's
crown can feel no honor and his sword should cry not for all the lives it took.
A book can hold so much wisdom, but it would never think itself wise…
Rivers don't choose where to stream as do winds prefer not the East over
the West. The dead are no different. They are no different than what they were
before they possessed life- no thoughts, no pain, no joy nor any other feeling
we can think of as we live.
I came to realize that the only thing I knew truly is that my life as
any other was meaningless. My effect on the universe is nigh naught and even
this is never to be known or remembered, for all livings die, and everything shall
be forgotten.
One day, I came across a young man, older than I was. He was sharing my
grief over this cruel understanding. There was no one else. A short period of time
has come to pass, even in human-lifetime terms, when we found a whole community
of people who knew. They knew what we did, but unlike us, they had hope. The
hope that doesn't come in a religious form of mystical comforts of ongoing life
of the spirit; but a hope of young ambitious men as well as women, scientists
and researchers who believe that science might just offer the solution that we
seek.
What needs to be done is very obvious; the problem lies in the how.
Today there are many people aware of the fact that in order to have any
kind of significance- life ought to be limitless.
Death must be conquered, I must live.
That was my first and most important goal to pursuit. Failing this, and
no other goal or achievement is of any worth.
1# Life- living without limits:
Minor goals required for this:
-
Live long enough to live forever –
I need to keep a healthy lifestyle because it might take a great deal of time
until the aging process can be entirely stopped and I need to keep myself alive
and in best shape until that happens.
-
Redo math's finals – Study math in
5units-high-school level in order to improve my math grades so I can more easily
begin studying academically.
-
SpecifyStudying Subject – I need to research and choose the specific subjects I
want to learn within my field of interest.
-
University – I need to choose the
university in which I want to study, meet their terms and begin with my studies
and research.
The young man, who has been the first to share my greatest of goals, has
been sharing a lot more than that. We share everything- love, thoughts,
feelings, adventure, hobbies and even hatred for similar things. Our mutual
goal has been to share our lives. It wasn't as simple as it usually is with a
loving couple. We have encountered countless obstacles through the years.
Eventually, we've made it. Its great importance has made us set aside
everything else and we now live happily ever after- only to fail if the 1st
and ultimate goal is unachieved.
2# Love – Sharing a life with my one true love, with all
accompanied minor goals- completed.
In order to spice up my life and give them the color and joy they'd
deserve if they were indeed endless and limitless, I've chosen some general
goals in life to achieve as purposes. Some are already completed and some are
not yet.
3# Singing – I've always loved singing and wanted to take it a
few steps further, perform, improve and be known for doing it well.
Minor goals required for this:
-
Singing lessons – I need to find a
singing teacher and go on a weekly basis so I can regain my vocal abilities and
improve them to a maximal level.
-
Creating – I want to start writing
and composing again.
-
Recording – I want to have my own
songs recorded.
-
Audience – I want to perform,
first on open stages, and later on even in organized paid shows.
-
CDs – I want to have CDs of my own
songs, first to spread demos, and sell the final product.
4# Tattoos – As a very sentimental person, I've grown fond of
inking my skin with my principles as a visible reminder of what I am, what I
was and what I am to become. I have three tattoos at the moments and three more
ideas left.
There are three minor goals I need to list here regarding the matter:
-
Artist – What I need to find now,
is an artist skillful enough to carve the largest tattoo among the three
perfectly.
-
Money – The large tattoo will
require a great deal of money that I must earn.
-
Sensational Solution – I have
dozens of touch-sensitive spots on my back, needless to say that while sensitive
it shan't be possible to ink. I need to test it after smearing an anesthetic
cream, or learn when exactly the times are when those are not so sensitive.
There are many other things I wish to do in life, such as books to read,
places to travel, games to play, languages to learn etc`, but this post is
meant to be a cornerstone of a castle I've long dreamt of building, yet never began;
the achievements of goals I have always had and never found the courage to
begin with; it is meant for me to organize my fantastic targets into stages
that turn things into possible purposes, more clear and approachable.
There'd be no point in listing the goals I already have a very precise
idea of how and when to achieve, because after building the walls, I've a lot
of motivation to finish the roof….
All those goals require time, will, motivation, consistency and most of
all priority. When there is priority, the others follow.
Priority is highly important, because otherwise, I would never begin.
Those goals are not simple tasks and the beginning is always the hardest.
Failing can cause a lot of wasted energy, frustration and even the neglecting
of the quest. But then again, not leaving the comfort-zone is not an option,
for it would get me nowhere. I will never have more time, and the conditions
will never be better. It is now or never.
I will not settle on mediocre life, for I am not a mediocre person.
טוב. חלק יגידו שהפכתי קצת לוורקוהולית, 5-6 משמרות בשבוע כמלצרית בריכה באינטרקונטיננטל, עוד 1-3 משמרות בשבוע כדיילת ב-NPR והכל בשביל שחוץ מלחסוך לטיול של חודש וחצי באירופה ולשלם שכר דירה, לכיס יתווסף נפח ולכאוס בארון יתווסף בלאגן. אה וכדי שאוכל להרשות לעצמי להתפנק ביציאות - רק שבסוף זה יוצא לא רלוונטי בהתחשב בעובדה שאני עובדת כל הזמן.
אבל בכל זאת זה לא מנע ממני למצוא זמן למחוייבות נוספת, אמנם פחות מחייבת ופחות קשה, החלטתי להתנסות קצת בדוגמנות.
אז סוכנות U-Models שמחו לקבל אותי למרות שאני מטר ואורז, אבל מראש חושבים שיש לי סיכוי להצליח יותר כגימיק.
להבדיל ממה שקורה בפועל, יש לי באופן קונסיסטנטי חשק עז לכתוב פה. כמעט בכל יום עובר עלי משהו עליו אני יכולה לכתוב ואף לפתח לפוסט חביב. אבל אני מגיעה הבייתה מהעבודה, מסיימת מחוייבויות שנותרו לי, מבלה את שארית היום בזמן איכות בזרועות אהובי, והזמן האינטרנטי שלי מסתכם בעיקר בשיטוט מזדמן בפייסבוק.
עד שיש לי חשק לכתוב בעת שיש לי מספיק זמן וחוסר במחוייבויות אחרות, המאורעות והרעיונות שהיו לי לפוסטים נראים לי לא רלוונטיים ולא מתחשק לי לכתוב עליהם.
את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בשעה 5 אחה"צ. בדרך כלל בשעה זו תמצאו אותי בעבודה אלא שביום רביעי האחרון על אופניי בדרך לעבודה, נסע מולי רוכב אופניים גרוע אשר ברגע מהיר אחד סטה ממסלולו בעוד אני נוסעת קרוב ל-35 קמ"ש. הכל היה כל-כך מהיר. רגע אחד היה לי נתיב חופשי ומרווח ורגע אחריו נוסע לעברי במרחק חצי מטר - רוכב אופניים מצ'וקמק. לא היה לי צ'אנס להאט אפילו קצת וכבר ראיתי את עצמי נכנסת בו חזיתית במהירות. עפתי אחורנית ונשארתי שכובה כדקה, הגב כאב. מסביבי התאגדו אנשים חמורי סבר שהחלו לנזוף בבחור שעשה עצמו כאילו נפגע והאשים באופן מגוחך בתאונה את המבוגרים שישבו על הכסאות בצד הדרך...
בניגוד לרצוני אזרתי כוחות להתיישב כי כולם מסביבי נראו לחוצים. הבחנתי בחתך עמוק בברך ובכל האזור שפעם במהירות כקצב הלב. מספר שניות לאחר מכן כל האזור התמלא בדם. לא הרגשתי שם כאב כלל; אני אפילו לא יודעת ממה זה קרה, רק ידעתי שכואב לי הגב. אמרתי לעצמי שאגיע לעבודה, 5 דקות משם ושם כבר יטפלו בי.
"את תתצטרכי תפרים" נשמע קול מעלי.
"מה אתה חובש?!" שאלתי בעצבנות. ממש לא התאים לי האבחנה בשקל הזאת.
"כן.. בואי, יש לנו פה עמדת עזרה ראשונה חצי דקה מפה. נחבוש אותך ומשם לכי לקופת חולים, את חייבת לראות רופא."
סעמק, חשבתי לעצמי. "אני אחבוש את זה כבר במלון, אני בדרך לעבודה.."
לבסוף הוא שיכנע אותי לקבל את עזרתם בעמדת העזרה הראשונה בחוף הסמוך. התקשרתי לבוסית והיא אמרה לי שזה נחשב לתאונת עבודה ושבכל מקרה כדאי לי ללכת לראות רופא.
So I did.
לא התאים לי לשלם על מונית וגם היה לוקח לי נצח לתפוס אחת ובכל מקרה הייתי צריכה לחזור בשביל האופניים, אז כבר פידלתי לקופה הקרובה של כללית.
כל-הכבוד לאופניים בני ה-14 שלי (מכתה א'!) ששרדו את התאונה עם נפילת שרשרת וברקס רופף בלבד, מה שתיקנתי תוך מספר שניות.
הגעתי לרופא. לקח לו בדיוק שניה לומר לי שהוא ייאלץ לתפור לי את זה ועוד חצי שניה עד שהתחלתי לילל כמו ילדה קטנה.
זה לא היה כיף בכלל.
כשהצעתי להמנע מתפרים הרופא צחק עלי, כשבכיתי הוא התעצבן וכשרעדתי כולי הוא כעס עלי "טוב אם את בוכה לפחות אל תזוזי!".
לכל אחד יש משהו ממנו הוא ממש פוחד... הפחד שלי הוא מחטים.
האחיות והרופא המשיכו לשאול כיצד עשיתי את הקעקועים אם אני כל-כך פוחדת ממחטים, אבל הם לא קיבלו את התשובה שלי-
"זה ממש לא אותו הדבר!",
הם רק התעקשו "זה כואב הרבה פחות! את תרגישי רק דקירה אחת קטנה לפני שהאזור כולו יהיה רדום".
לאורך כל זמן ההתעסקות לא הסתכלתי כדי לא להתעלף (למרות שאולי הייתי צריכה, הדרך היחידה להוציא אותי ממצב רטט). הרגשתי את כל הנעשה ולמרות שזה לא באמת כאב, זה לא מנע ממני לבכות ולרעוד גם אחרי שכבר סיים. זה לא הכאב שמפחיד אותי, זוהי המחט ותו לא.
מחט של קעקועים, כשהיא בתוך המכשיר איתו מקעקעים לא נראית מאיימת, בסך-הכל עט, והצליל של המכונה הוא כשל מכונה שמורטת שיערות, קל לדמיין שזה מה שעושים לך. אבל איזה מטאפורה יש למחט שחודרת אל תוך הגוף ומצידה האחר מיכל של רעל שמוחדר פנימה בהזרקה? או תפירה של העור..?
בכל אופן, כל הסיפור הסתכם בשישה תפרים.
הרופא הנחה גם לקחת אנטיביוטיקה למקרה שייתפתח זיהום אבל תודה רבה, עד שלא יתחיל אחד- לקחתי די והותר אנטיביוטיקה על שטויות השנה ובינתיים זה מחלים נהדר.
לצערי הרב קיבלתי 10 ימים של חופשת מחלה. למזלי ביטוח לאומי משלם לי על זה, לצערי ביטוח לאומי לא משלם טיפים ושעות נוספות.
סוף שבוע, ביליתי עם אהובי בצימר בקיבוץ יסעור. אין ממש תמונות נורמאליות כי שכחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה במחשב ממנו נפרדתי לסופ"ש.
היה לנו ג'קוזי מפואר, מיטה גדולה ורכה יין אדום וארוחת בוקר אנרגטית ישר אלינו.
טיילנו קצת בראש-הנקרה, שם דניאל האכיל שפנפני סלע:
-
מניקה בציבור
(יש עוד מלא תמונות בפייסבוק)
בלילה האחרון הוספנו בג'קוזי קצת (יותר מדי) סבון והייתה לנו אמבטיית קצף שבאיזשהו שלב הפכה למפלצת קצף עצומה שהתחילה לטייל מחוץ לג'קוזי.
.
כמות הקצף שאתם רואים פה הכפילה והשלישה את עצמה.
אכלנו במסעדת בשר בשם אינדיאנה שהייתה חביבה למדי, רק שהיה בתפריט משהו שקראנו לרגע קצת מוזר
שפיך צף- על מצע של בצלים חרוכים בגריל, בתוספת פטריות מוקפצות.
סה"כ הייתה חופשה נפלאה 3>
בימים בהם אני עובדת, גם אני מרוויחה יפה וגם אין לי זמן להוציא כסף. אני אוכלת בעבודה וחוזרת ישר הבייתה, יוצאת איזה פעם בשבוע ושם מסתכמות ההוצאות. עכשיו כשאני לא יכולה לעבוד אני כל יום בסידורים שעולים כסף, אוכלת בחוץ, נוסעת באוטובוס במקום באופניים ולא יכולה לחסוך גרוש -_-'.
אני מנצלת את החופש הארוך לנסוע דרומה לבקר את משפחתי ליותר מיום וחצי לצערי עד שיש לי חופש ארוך אמא בהולנד ולא אראה אותה כלל.
בלי קשר, בוודאי חלקיכם שמעתם על הסדרה "משחקי הכס" או איך שאני מעדיפה A Game of Thrones המבוסס על הספר הראשון בסדרה של שיר של אש וקרח (A Song of Ice and Fire) של ג'ורג' ר' ר' מרטין.
הספר הוא אחד היותר טובים שנתקלתי בהם (חובה לקרוא באנגלית), הסדרה לעומת זאת חביבה, ממוצעת וכמובן לא בדיוק כמו הספר. אני לא אכנס פה לספויילרים אבל כל מני חלקים קטנים בספר שגורמו לי להתאהב בו שונו או לא הופיעו כלל, כל מני רעיונות שיצרו את המתח בספר, הייחודיות והאותנטיות שונו על מנת לזרז הליכים מה שבעצם יוצר סדרה אפית המבוססת על העלילה אך מותירה אותה בלי הבשר והפרטים הקטנים היפים והמותחים שגרמו לי כל-כך לאהוב את הספר. מי שלא קרא את הספר אולי יחשוב שהוא יותר מוצלח, אבל מצד שני, זה עצוב לראות את זה בלי לקרוא את הספר כי הוא באמת מדהים והסדרה- גם אם תראה טובה, ללא ספק לא מתקרבת לגאונות והיופי של הספר.
ולאחרונה גיליתי על הסדרה המוכרת 24, אנו לקראת סיום העונה הראשונה, אז אנא בלי ספויילרים, בכל מקרה מומלץ בחום. ג'ק בוואר מהמחלקה המשטרתית נגד טרור בעונה סוחפת ומטורפת של 24 פרקים (או 24 שעות), שכל פרק הוא בעצם שעה (רק שבפועל הוא 40 דק'). מחזיקים אותך במתח מהפרק הראשון, באמצע העונה יש הפוגה קלה של מתח (כדי שלא תמותו מהתקף לב) והמתח חוזר. ממכר. ידוע לי שיש עוד מליון עונות, אבל קודם נסיים את זאת.
בשנה האחרונה
למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על
עצמי ועל מה טוב לי.
יהיו שיגידו
שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם
לא הייתי אמיתית כל-כך.
עברתי שינוי
גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב
הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל
מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק
ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי
שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.
ברור לי שיש
גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או
כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.
בסופו של דבר-
העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.
השיעור
הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים
בעצמנו.
תמיד ידעתי
שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על
בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.
אותה הפעם לא
קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות
שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או
להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן
לפלס דרך דרך הכלוב הזה.
Harsh times require harsh modus operandi
אני מדברת על
מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של
חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו
מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא
הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה
נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר
האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.
באותו יום
יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה
יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא
אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן
מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.
אילולא
דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת
את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי
כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי
והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות
טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום
שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה
להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין
שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.
כמו שאמרתי, הערב
עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת
שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו
הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד
המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות
כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה
גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.
עם זאת, אני
מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות
חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן
לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה
הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.
הפעם הראשונה
והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו
בזמן שאני איבדתי אותה.
החטא הנוסף,
אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים
יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.
בגילי ממש לא
מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את
עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש
משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש
בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור
הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.
בלי קשר, אכילה
לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים
גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה
לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט
לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על
כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר
התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון
וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.
למדתי
שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.
גיליתי שאני
מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.
לפני זמן מה אכלתי
ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את
כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב
ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל
הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר
מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה
הקאתי את נשמתי.
פעם אולי
הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל
השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל
שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק
אותו בכוח.
שיניתי אורח
חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות
גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.
נאלצתי לעבור
שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים,
למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים
הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת
לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד,
להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.
הפכתי מאדם
שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא
ונכון.
ירדתי 7 קילוגרמים
בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי
ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי
לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות,
"משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.
יש 2 דברים
לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו',
וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר
אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת-
ולשנות אורח חיים.
המשקל שלי לא
רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה
שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו
ימנע את הדרדור שלה.
השליטה הזאת
ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.
מאז שאני
זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה
שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז
אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את
אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את
קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה
לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.
לאחרונה, עם
השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם
חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה
אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים
שלי.
מאז שהתחלתי
לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב
ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי
לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון
מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם
הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר
לנצל ומתבכיינת על כל דבר.
אולי הם לא
עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן
טבעי בלי לשים לב.
אז זהו
שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.
עתה אני רק מבחינה
בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח
לי אחרת.
הוא מראש לא
יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני
אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין
ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.
אז-
"I'm
just a good person, not more, not less"
לא קיים
יותר. אין יותר good person.
אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה
לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם
ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.
חשוב לי שלא
תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי
אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם
אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן
מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה
שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.
על אחד
השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום
אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.
אף אחד בכלל.
אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד;
וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות
הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות
קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים
להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.
אני למדתי
שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים
פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא
אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.
יש דברים שלא
אומרים.
יש דברים שלא
אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.
מעבר לזה למדתי
שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי
אפשר.
אנשים הם
לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו
שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה
מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא
ראיתי זאת.
קיימים שני
סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב
גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי,
ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות
של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון
(לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם
הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה
כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של
אחד על האחר.
עם זאת, זה עשוי
להשמע לכם סותר, אבל זה לא...
יש אדם אחד,
מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך,
במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה
שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או
מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל
מצב בכלל.
האמון שלנו
נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני
סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות
לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.
הוא היחידי
שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...
...כי אנחנו
חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.
אומרים שבמערכת
יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל
חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר
על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את
עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.
אך תמיד
חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".
עם כמה
שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:
אנחנו
אותו החבל. אנחנו יכולים להיות
לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה
שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים
את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק
שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני
וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו,
מלפפים זה את זו, מאוחדים.
וכל איחוד
פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר
שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות
כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו
ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...
אנו תלויים
אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו
אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.
למעשה, חוסר
תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב
להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.
עברנו את
המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו
לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.
בסופו של
דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר
שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו.
שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק.
הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.
למדתי
שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא
ביחד.
המחשבה שפגעתי
בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת
שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם
פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט
הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.
גם פה לא
ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין
דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה,
אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח
על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות
והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך
קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.
זהו ללא ספק
השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.
"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"
– An SMS from my dearest.
חיי השתנו.
אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה
שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה
להיות לי טוב יותר.
בשנה האחרונה
נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה,
ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו
הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי
מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת
החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.
מדובר בשלושה
מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו
על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.
אני לא יכולה
להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.
השנה סיימתי
מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו
נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל
למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי
לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח,
והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש
זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל
העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה,
אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע
ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל
ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא
ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני
יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך
כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל
השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא
נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.
פגעתי באדם
אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים
טובים.
זה היה הדבר הקשה
באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה.
אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה.
להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.
בסופו של
דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת,
ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי
להתמודד.
המסע השני אל
פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל.
ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה
או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה
בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה
הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה
של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי
19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת
ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם
לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני
יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.
עד אז היה זה
ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם
המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם
לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני
רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.
גם את זה
עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם
את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם
הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.
הנקודה הבולטת
פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.
ועתה, הדבר
השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת
לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את
הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.
גיליתי שאני הרבה
יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט
הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני...
אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.
אני עושה מה
שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע
שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע
אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה
בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).
בכל אופן, עדיף
לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם
מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו
טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.
את הקרובים
לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.
אך כל
השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.
היום הכל
שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני
יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.
אני פתוחה
יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית
יותר, רעה יותר, אני יותר.
התחלתי לשחק שוב ב-NWN, פשוט משחק מדהים. הפעם לדמות שלי קוראים Avariel Melfe'yn. מצאתי סוף סוף אזכור ל Drizzt ול-Wulfgar במשחק, באיזה ספר. שמרתי אותו בחפצים שלי. אני משתדלת לא לדלג יותר על אף משימה. אנחנו בעולם הממלכות הנשכחות.בהמשך יש גם את האלפים האפלים ולולת', מלכת העכביש, האלה המרשעת. (כל זה נשמע רע בעברית).
רק רציתי לעדכן לפני שאני נוסעת לפינלנד, ולספר למה סיימתי את שנת השירות בטרם עת.
רק לפני, כל סוף הוא גם התחלה, ועכשיו אני נוסעת לפינלנד עם בר ל-12 יום. לראות את Tuska Open Air Metal Festival, לפגוש את Chrigel, הסולן של Eluveitie, ולצאת עם הלהקה ביחד עם Finntroll לעיר, וכמובן לבית הקיץ של המארחים שלנו.
כמעט הכל כבר ארוז... אשתדל לצלם כמה שיותר. וכזאחזור, קצת חופש גדול בשבילי :).
DISCLAIMER
כל הטקס להלן הינו פיקציה וכל קשר של המאורעות המתוארים, הדמויות והשמות המוזכרים למציאות הינו מקרי לחלוטין!
עבר זמן רב וחודשים ארוכים, עם המון עניינים ממש לא נעימים, מתסכלים ואף outraging עם השותפות לקומונה, וסבל רב. בעקבות המקרה להלן החלטתי להעיר את תשומת לב הבוסית:
יש לנו שעת עצר של השעה 10 בלילה, ואני רק הגעתי מאוחר לעיר, מגיעה לדירה ב-10 ומספר דקות, לגלות שהדירה נעולה וריקה, אני מתקשרת אליהן, והן לא יודעות מתי יחזרו. אני תקועה בלי מפתח, לכן ביקשתי שיתקשרו אלי כשיחזרו, כך שאוכל לפחות לישון בדירה כפי שחלה עלי החובה. עד אז אחכה אצל בר. בחצות כבר הלכתי לישון אצל בר, ואמרתי שמקסימום הן תעירנה אותי. התעוררתי לצליל שעון המעורר בבוקר המוקדם, שמתי את השעון מוקדם מכיוון שהייתי צריכה להגיע לבית-ספר מחוץ לעיר להדרכה ולא ידעתי מתי ואיך. קמתי ב-6 וחצי בבוקר. בשעה 7 תכננתי להתקשר, בשעה שידעתי שאז כבר יהיו ערות. 8 דקות לפני 7 קיבלתי טלפון מאחת הבנות. שאלתי איפה הן ישנו, "בדירה", "למה לא התקשרתן אלי?" שאלתי "שכחנו". נהדר. אז שאלתי "מתי צריך להיות איפה?" "בשעה 8 בבה"ס ***" "איך אני מגיעה לשם "עם אוטובוס מועצה" "אוקיי.......... מתי?! מאיפה לקחת אותו?!" "ב-7 מבית החולים". יופי, 8 דקות לפני מודיעים לי שאני צריכה להיות רחוק מהדירה. נאלצתי לשלם על מונית. הגעתי בחמישה ל-7.
בשעה 7 ושתי דקות, אני עוד שם, מתקשרת לבנות. "איפה אתן?" "בדרך" שמעתי, מאוחר יותר התברר לי שאמרו "בדירה". "או-קיי.....". 7 ועשרה אני מתקשרת שוב, אין תשובה. 7 ועשרים, הן מתקשרות חזרה. "לא אמרתן להיות בבית החולים בשעה 7?" "7 וארבעים". "לא! אמרתן 7! חוץ מזה, אי אפשר בחיים להספיק להיות בשעה 8 אם לוקחים את האוטובוס של 7 ארבעים!" "לא יודעת.". יופי. אז יצא שחיכיתי מחמישה לשבע עד עשרים ל-8, הוצאתי כסף על מונית והתארגנתי בבוקר כמו מטורפת. הדפים שהכינו להדרכות היו מלאים טעויות, הן תחביריות, עברית, ניסוח מספר שגיאות כתיב בודדות וכמובן בעיות בחומר עצמו. כמה נפלא.
סיפרתי את זאת בטלפון לבוסית והיא החליטה ליזום שיחה שלנו איתה. אחת הבנות רצתה להתחיל. נתתי לה את הבמה.
היא החלה לומר כמה בעצם הן לא סובלות אותי, כמה מגעיל להם להיות איתי, כמה אני לא נותנת כבוד מינימאלי שמגיע לבן-אדם, כמה אינסוף נסיונות נתנו לי ואני כל פעם מחדש יורקת בפרצוף. היא דיברה אולי 20 דקות ואמרה הכל מספר פעמים בניסוחים שונים ודומים, כאילו משתדלת להביע את השנאה כלפי. אני שתקתי והקשבתי.
אמרתי לעצמי שהפעם לא אתן לדמעות לרדת עקב הבל פיה, אך ברגע שפתחתי את הפה הקול שלי יצא שנוק, והחלו לרדת לי הדמעות ללא כל בקרה. התחלתי בכך שאמרתי שאני מרגישה אותו דבר כלפיהן. זה סיכם את עניין התחושה, עכשיו לתכלס, התחלתי לספר על כל הדברים שהן עושות, הדברים שהפריעו לי והן נתנו תשובות ותירוצים בחזרה. מובן שאני לא הייתי 100% אבל עמדת הכוח שלהם הפכה אותי כאיל לאדם שפל. הבוסית כמובן לאט החלה לצודד בהן. היא השתדלה לעשות זאת שלא בצורה מובהקת.
פלאשבאק:
ברגע שאמרו לי שאני אהיה לוחמת סנפיר, גיליתי שהקורס הראשון, שאליו אלך, נפתח באמצע יולי. את שארית ימי החופש שלי לקחתי על חופשה לפינלנד, החופש הוא מה-24 ליוני עד ה-6 ליולי כולל. כשגיליתי את תאריך הגיוס, הבנתי שמאז יום החופש האחרון ועד הגיוס, יש לי 10 ימים. שנת השירות הייתה אמורה להמשך עד סוף אוגוסט. דיברתי עם מולי מהתק"ם לשאול אם מגיע לי חופש לפני הגיוס, והוא ענה שכן, כשבועיים-שלושה, וכשאקבל את צו הגיוס, להראות אותו לבוסית, יעל וינקלר, שהיא רכזת ההדרכה, ואבקש את כל עשרת הימים מאז החזרה מהחופשה. יוצא כמובן שאם הייתי נוסעת קודם, היה לי יותר חופש, אבל הסתכלתי על הצד החיובי, עוד מעט הסוף, השנה הייתה קשה מאוד עבורי. הכנתי את עצמי נפשית ועזרתי את כוחותי האחרונים לחודש האחרון. אפילו סימנתי לעצמי טבלת יאוש.
מאוחר יותר גיליתי שהקורס נפתח רק בספטמבר, מה שאמר שאצטרך להשאר עד סוף אוגוסט.
החלטתי לא לספר ליעל. כששמעה שאני אמורה להתגייס במרץ (תחילה חשבו לשים אותי במועד בקורס השני, רק ששנת שירות, שירות צבאי של שלוש שנים*וגם* גיוס ממש ממש ממש מאוחר - - לא בא בחשבון! היא קפצה מעל הגג כששמעה "מה, דחו לך את הגיוס?" "לא!"). בסוף, הבנתי שהגיוס הוא בספטמבר, ולא יכולתי לשאת זאת.
התקשרתי למולי מהת"קם (תנועה קיבוצית *משהו*), הוא אחראי על שנות השירות באופן כללי. יש כולה 2 אנשים בערך בתק"ם. סיפרתי לו כמה קשה לי, עם יעל, ועם הבנות שאיתי. סיפרתי לו שדחו לי את הגיוס ואיך עזרתי כבר כוחות אחרונים ואין לי עוד כוח. הוא יודע שיש בעיות. ביקשתי ממנו אישור לסיים את שנת השירות לאחר שאני חוזרת מפינלנד.
בסופו של דבר הדבר אושר. הוא אמר שהוא מקווה שאני אשאר עד הסוף וניסה לשכנע, ואמר על איך בטח ארגיש אם אצא באמצע לעומת איך ארגיש אם אצליח לסיים את זה ולעבור את הקושי הזה ולהתעלות עליו. הוא אמר שהוא מקווה שלפחות אשאר עד סוף יולי. אמרתי שאחשוב על זה. הנחתי שכנראה לא אחזור, או אם כן, לזמן קצר, ותלוי ביחס ומה שיקרה. הודיתי לו על האישור וכך הוקל עלי. ידעתי שאני לא אהיה חייבת לחזור אם לא ארצה. לא סיפרתי לאף אחד, כי עוד לא החלטתי, ולכן לא היה זה רלוונטי מבחינתי.
בחזרה לאותה שיחה עם יעל והבנות:
בשלב מסויים שאחת הבנות צעקה עלי ושאגתי חזרה "את אל תצעקי עלי!!" ובעיניים שלי סופת ברקים וערפל כבד. (אגב, הייתה הדוברת, והמצודדת, רוב הזמן הייתה זו אותה אחת שדיברה).
יעל טענה שחבל שלא הגענו לשלב הזה לפני מספר חודשים כך שנוכל לתקן זאת, אבל תכלס, כל השנה היה גרוע, והיו אינספור שיחות כאלה ואינספור פיצוצים ואינספור דפים חלקים. זה פשוט עוד מקרה.
באותו רגע החלטתי, אחרי פינלנד, ךא אחזור. אם כך הן מרגישות כלפי, אין לי סיבה.
"אז יש לי חדשות טובות בשבילכן ובשבילי," אמרתי לבנות ואז הסתכלתי על יעל "אה וגם בשבילך": "דיברתי עם מולי וביקשתי אישור לצאת אחרי שאני חוזרת מפינלנד! זהו לא תראו אותי יותר!".
יעל נראתה מופתעת "מה זה?! רגע, למה חדשות טובות בשבילי?", "לא, התכוונתי שחדשות בשבילך, התכוונתי שחדשות בשבילך, שתדעי, שלא יהיו לך תכניות עלי". אבל היא לא השתכנעה והמשיכה לחקור, "מה נפגעת?!" שאלתי. היא ענתה בחיוב ובירברה על למה לא הודעתי לה ואיך מולי קשור בכלל.
המסקנה הייתה כמובן שאין מה לעשות, לא נותר זמן והבנות מתעבות אותי לא פחות ממה שאני אותן אם לא הרבה יותר. כל אחת רואה את הדברים אחת ואני נותרתי כמו תמיד לבדי, נלחמת בכולם.
הלכתי לטברן, הפאב של עידן, שתיתי פאוליינר, הבירה הקבועה.
עברו כמה ימים שקטים. הייתי צריכה לדעת שמדובר בשקט שלפני הסערה.
יעל רצתה לדבר איתי.
"מה הקטע?" היו המילים הראשונות שיצאו לה מהפה. ידעתי שזו לא תהיה שיחה נעימה עוד לפני כן. "מה הכוונה?" שאלה. "מה הקטע שאת עוזבת עוד שבועיים?!" "א-" "למה לא עכשיו?" "-" "לא טוב לך פה, למה למשוך את זה" סוף סוף היה רווח מספיק גדול שאפשר לי לדבר- "כי אני לא רוצה לעזוב עכשיו" "אין טעם שתישארי" "מה את רוצה, שאני אעזוב עכשיו?" "לא, אני רציתי שתשארי עד סוף אוגוסט כמו כולם".
(אגב ההורים דיברו עם מנהל המחוז דורון ניסים וסיפרו לו על תאריך הגיוס, ועל זה זרע לי ועל השיחה עם מולי).
אני לא מעוניינת להשאר עד אז. היא החלה שוב לברבר, כמה אני לא לויאלית, שאין לי כבוד, ואיך אני כל פעם מחדש יורקת לה בפרצוף ואיך אני לא פונה אליה אף-פעם (תראו מה קורה כשאני כן- היא מצדדת בכולם חוץ ממני). היא לקחה פה משהו אישית ללא ספק, כמו שהיא תמיד עושה. "את מדברת עלי כאילו אני חלאה!" אמרתי בשוק " לא חלאה, אבל.." (משהו שאני לא זוכרת).
תמיד הייתי לוקחת כל דבר שאמרה ללב. הייתי מרגישה רע עם מה שאמרה והייתי שמחה כל-כך כשהייתה גאה בי. התאמצי והשקעתי ועבדתי טוב. אבל זה לא מספיק כי לה בכלל חשוב הקומונה, הלהיות תקוע אחד בתחת של השני. אבל הפעם, הפעם לא היה לי איכפת, שמתי, תסלחו לי זין ענקי על כל מה שהיא אמרה, והיה לי חיוך גדול בעיניים, *אין לה איך לדפוק אותי יותר, היא עכשיו נאבקת למצוא איזה משהו בשביל סיפוק אחרון* חשבתי. כל מה שאמרה כמעט גרם לי לצחוק, איך היא יצאה מדעתה, ואיזה שטויות היא מדברת. לשם שינוי המילים שלה לא היו תורה קדושה, אלא משהו כמו "פפפפפפפפט".
היא הציבה לי 2 אופציות, לסיים בסוף אוגוסט או לסיים בו ברגע.
השיחה נגמרה בזה שסיימתי את שנת השירות. פשוט כך. שבועיים לפני המועד.
היא החלה לעשות שיחות טלפון לכל העולם ואחותו, אני התקשרתי לספר להורים איך באופן כה מגוחך התגלגלו הדברים. אולי התפרצה אצלה סכיזופרניה בגללי, אולי התמוטטת עצבים בעקבות זה שלא שולטת בי כמו בובה על חוט כמו שהייתה רוצה.
לאחר שסוף סוף סיימה, בקשתי ממנה בכתב, הצהרה שהיא אינה מעוניינת שאמשיך את שנת השירות יותר. "אני לא מוציאה אותך, את מוציאה את עצמך" היא אמרה לי. "לא... אני לא מוציאה את עצמי כי אם זה תלוי בי, אני מסיימת עוד שבועיים". "לא, אמרתי לך, או בסוף אוגוסט, או עכשיו". "אני קיבלתי אישור ממולי לצאת עוד שבועיים- לא עכשיו" ואז היא התפרצה "מה! מה את בכלל מבקשת ממולי! מולי אין לו את הסמכות הזאת בכלל! אם את בכלל בן-אדם את צריכה לפנות אולי!..." "טוב."
אחרי שקיבלתי את החזרי ההוצאות שמגיעים לי, היא אומרת לי בנועם כאילו נותנת צ'אנס אחרי שהבינה שלא מזיז לי מה שאומרת, בנימה של רעיון מקורי "מה דעתך להשאר עד סוף אוגוסט?". "לא" אמרתי ויצאתי החוצה, התקשרתי למולי. סיפרתי לו את המאורע.
באופן מפתיע ביותר, קיבלתי סטירה בפרצוף. הוא ענה שראשית, באמת אין לו את הסמכות הזאת, ושהוא בכלל לא זוכר שיחה כזאת איתי. הוא אמר שהוא זוכר שאמרתי שאני מתגייסת ביולי וביקשתי חופש לפני הגיוס. אמרתי לו, שזו הייתה שיחה ישנה יותר ואני מדברת על השיחה האחרונה, בה סיפרתי שדחו לי את הגיוס, ואני מבקשת לצאת קודם. מסתבר שהוא שכח, או השכיח לחלוטין את השיחה ומבחינתו מעולם לא התקייימה, כי לא יכול להיות שאמר דבר כזה, כיוון שאין לו את הסמכות.
מה קרה? כנראה שיעל ביררה וגילתה שבאמת אין לו בסמכות, התקשרה אליו, הוא הבין שטעה ולכן הכחיש הכל ואמר שלא היו דברים מעולם. לו רק הייתי מקליטה את השיחה. כמה זה עצוב, בחיי.
אוקיי, עוד אחד עכשיו נגדי, מי יכול לעזור לי, מנהל המחוז, דורון ניסים. הוא עזר לי בעבר.
חייגתי אליו. התחלתי לספר לו את הסיפור. עוד לא הייתי קרובה לסיום הסיפור, והוא התנפל עלי שמה אני רוצה, למה אני בכלל הולכת למולי. שאלתי אותו, "מה, גם אתה עכשיו נפגע?!" "בטח!" והתחיל עם זה שהם עזרו לי! והזיזו את העולם בשבילי, ונתנו לי, והביאו לי 5 כרטיסי טיסה שלא מגיע לי - שבעצם כן הגיעו לי, כי הייתי צריכה להגיע לקורס שלהם בכרמל כל פעם מוקדם בבוקר לכן אישרו לי טיסות, הרי יתר הבנות מקבלות כל חודש טיסות הבייתה, כי הן לא גרות קרוב כמוני, אני קיבלתי טיסות לקורס שהיה רחוק. קיבלתי אישור עוד כשהיה מנהל אחר ולקח להם איזה 8 חודשים לתת לי החזרים! פתאום לא מגיע לי?! הוא אמר שאם אני רוצה את העזרה של מולי, אז ללכת למולי, ולא אליו.
"מה את רוצה?!" הוא שאל.
"כלום! תודה רבה על העזרה אני לא רוצה יותר כלום!"
(אה, אגב, יעל גם התעצבנה שאני אף פעם לא פונה אליה עם הבעיות וכשביקשתי הצהרה, היא פתאום אומרת שאם יש לי בעיות, לפנות לדורון - היא מעוניינת לדעת על הבעיות, היא לא באמת אוהבת להתמודד איתן).
כמו שחשבתי, יעל עשתה לדורון שטיפת מוח, סיפרה לו את הצד שלה, את צד הבנות- והצד שלי נשכח שם, הוא אפילו לא טרח להקשיב עד הסוף.
הוא איש טוב, מאוד נחמד, קשוב ואדיב- עד שצריך להתמודד עם האאוטקאסט.
אנשים יכולים להיות חברותיים ונחמדים וטובים מאוד - כי זה נוח. ברגע יש מישהו שכולם נגדו, יהיה יותר נוח לשתף פעולה, לזרום ולהעיף אותו, כי אין לו את התמיכה והוא חלש, ולא יוצא רווח מלהיות נחמד עליו. זהו טבעם של הרוב.
וכמובן שהרבה יותר רווחי לו להיות לטובתה, מכיוון שהיא עוד תעבוד שם הרבה שנים, ואני גם ככה מסיימת. מה שבטוח, שאני לא אחזור.
רשעות הטבע והגנבים. עכשיו הכל מובן.
כך יצא שסיימתי את שנת השירות כשאף אחד בעמדת כוח אינו מסייע.
הטיול סיום לגולן, טיול מים שאמור היה להיות נחמד- לא הורשתי לצאת אליו, אחרי פאקינג שנה של התנדבות, והשקעה.
מועדונית הרווחה, ילדים בכתות א' עד ג' שאני מעבירה להם חוג טבע פעם בשבוע, נותרו לי 2 מפגשים איתם, מפגש בנושא דגים ומפגש סיום.
ביקשתי לפחות לסיים את המעודונית, "לא! זהו! סיימת!" היא ענתה. מבחינתי זה לא בא בחשבון, רק שלדאבוני, לא הספקתי לסיים את ההדרכה לגמרי ותכננתי ללכת למשרד מחוז, שם אני איני רצויה יותר.
לכן הגעתי אל המועדונית, לשם שינוי ללא מדים של רשות הטבע והגנים. הילדים הבחינו שמשהו לא בסדר? למה את בלי החולצה? מה קרה? מה עושים היום?
סיפרתי להם שסיימתי באופן מפתיע מוקדם יותר, ולכן אני אאלץ להפרד מהם. הכנתי לכל אחד ברכה אישית עם מדבקות זוהרות וסוכריה על מקל. פרסתי עוגת שוקולד טעימה, שיחקנו משחקים ועשינו סבב של מה שהם הכי שכרו והכי אהבו. הם העלו כל מני דברים, ולבסוף אמרו הכל, הם אהבו הכל.
הם רצו שאחזור, כי להם לא יצא להפרד ממני כראוי. קבענו לשבוע אחרי, כרגיל.
שיחקנו את כל המשחקים שהכי אהבו, אכלנו שוקולד והם נתנו לי אלבום יפייפה עם ציורים מושקעים וצבעוניים שציירו וברכות מרגשות מאוד, וכמה תמונות מהטיול בעמודי עמרם.
המדריכות אמרו לי שהייתי יוצאת מן הכלל, שהילדים ממש אוהבים אותי, וכל יום שואלים מתי אני באה, ונהנים, וכל הזמן רוצים לשחק את המשחקים שאני מעבירה להם, שהייתי קשובה, אוהבת, מעניינת ואהובה עליהם. הם פשוט הרעיפו עלי כל-כך הרבה מחמאות שארגיש מתנשאת אם רק אכתוב פה הכל. המדריכות נהדרות והילדים ממש חמודים.
הם ניסו לשכנע אותי לחזור, ורצו שאשר, וביקשו שאגיע בשבוע הבא. סיפרתי להם שבשבוע הבה אני בפינלנד וביקשו שבכל זאת אבקר אותם ^^. הם חסמו לי את הכניסה, והחזיקו לי את הידיים והרגליים ולא רצו לתת לי לצאת. הם אמרו שלעולם לא ישכחו אותי ואני אמרתי שאשתדל לבקר.
גיליתי שעד היום יעל לא הודיעה בכלל למועדוניות או לאשת הקשר מהמתנ"ס שסיימתי. אם לא הייתי טורחת להודיע בעצמי שסיימתי, אם לא הייתי מופיעה, האשמה והכעס היו נופלים עלי, על זה שאני לא אחראית להודיע שאני לא אגיע, שעזבתי בלי לומר מילה, כשבעצם, לכאורה נאסר עלי להמשיך, ואני פשוט מצאתי את עצמי עם מחוייבות אישית לילדים.
אני חייבת לומר שכל השנה שברתי את הראש בהכנת שיעורים בשבילם והיה לי מאוד קשה. אבל כמה שהילדים קשים. הם פשוט כל-כך חמודים והם ממש ריגשו אותי. תמיד הייתי מגיעה 10 דקות לפני הזמן. אני שונאת שמאחרים לי. אני שונאת לאחר.
אני אשתדל באמת לבוא לבקר אותם.
ואגב, לא הייתי לגמרי לבד. בר תמיד היה פה לצידי, למרות שהוא היה חלק מהבעיה (של הבנות ויעל). ההורים עזרו לי בלי הרף, והגנו עלי. וגם החיילות, בנות אותו הצוות, תמכו בי, וראו שאני נאבקת לבד בסיפור וצידדו בי. לצערי זה לא הספיק.
אולי הפסדתי במאבק, אבל הנה הסיפור, מנקודת המבט שלי, שהעולם ידע... גם אותו.
נ.ב. החיילות יזמו לי מסיבת פרידה ביום ראשון. כשיצאתי מהמועדונית, ראיתי את אחת החיילות "נפגש היום?" שאלתי "מחר.." "מה?! אני הבנתי שזה היום!" "לי ידוע שזה מחר, תשאלי את *מי שארגנה*". התקשרתי אליה מאוחר יותר. מסתבר שהם לא יכולות באותו יום. נהדר, פעם רביעית שלא מודעים לי על מפגש שהתבטל, רק חבל שהפעם זה מיועד בשבילי, וופס, לא אמרו לך שהתבטל? זה נדחה ליום למחרת, אך גם זה לבסוף כשל, מסיבת הפרידה תהיה הרבה זמן לאחר הפרידה, לאחר שאחזור מפינלנד.
מדי פעם, אני חוזרת לאותה בועית ישנה, לבית, שאחרי הכל, כמה שטענתי שיכול להיות טוב יותר, זה עדיין הבית החם והאוהב והמוכר, עם המשפחה שלי, הריח של הבית, המיטה שלי, הפינה שלי, החתול שלי... המקום עם האנשים שאת פרצופם הייתי רואה מדי יום ולא נותנת לכך חשיבות גדולה... הרוטינה שכל-כך שנאתי, היא נראית כל-כך הרבה יותר טוב כשאני לא חלק ממנה, שאני קופצת לבקר. הכל טוב במינון.
פתאום אותם פרצופים חסרי משמעות מתעניינים, שואלים, נחמדים, סקרנים.
חזרתי היום מכנס הרשות של יום המדע. זה נשמע נחמד, רק שזה פחות טוב ממה שזה. לשמוע הרצאה שלמה על כך שהאירוס נמצא בסכנת הכחדה, כל היום לשבת בהרצאות מוקפת אנשים שרובם לא מתעניינים אלא מצטדקים, שותקים ונלחמים בעפעפים שמתעקשים לכסות את העיניים, כל זה בעודי חולה, ומרגישה לא נעים לקנח את האף ולהשתעל כל דקה וחצי - זה באסה. זה עוד אם נזניח את העובדה שקמתי ב-3 וחצי בלילה כדי להגיע בזמן להסעה של 4 ורבע בבוקר שיצאה מאילת אל בית דגן.
גם האוכל שאכלתי היום, רק לחשוב על זה עושה לי בחילה, אז אני לא אפרט.
אני רק אתן לכם שתי טיפים- כל הבגטים המוכנים שנותנים לכם, בכנסים, במיונים לצבא וכל מני- אל תאכלו אותם לעולם, קל וחומר אם אתם צמחוניים, אחרת תופתעו לגלות שבסנדביץ' החביתה יש גם, הפתעה, חתיכות של טונה וכיוב.
ובלי קשר- לעולם אל תאכלו בורגראנץ'\בורגר-קינג\מקדונאלדס. אני לא אפרט אפילו...
חזרתי והגעתי ישר למקום נוסף בו אני לא יכולה לקנח את אפי הדולף, הצגת התיאטרון של התיאטרוניסטים מיב', איתם הייתי עד כתה ח'.
הם היו ממש טובים.
אלו אותם אנשים שיוצא לי לראות מדי פעם, ועושה לי טוב.
אני אומר משהו שאני לא אמורה להגיד, כי זה מוציא אותי די מתנשאת, אבל זה לא הרעיון.
כשהייתי איתם בשכבה, והמצב החברתי שלי היה תמיד תלוי, היה לי די רע. הם היו אז ילדים. אני זוכרת את כל החיים שלי. אני זוכרת את צורת החשיבה שלי מאז ומתמיד, ואני זוכרת איך חשבו כולם במסגרות בהם היינו, בגן, ביסודי... ההבנה של ילדים היא עצומה, אני זוכרת. היינו חכמים כל-כך.
ואז גדלנו, והם נהיו טיפשים. כמו קיסר-הדור, בשלב המעבר מצעיר לבוגר, העיגולים כבר לא עיגולים ועדיין לא פסים, משהו באמצע.
והאידיאולוגיות שלי היו ללעג, ואני ביליתי את רוב זמני לבדי, או אם חברה שיותר התאימו לי, 2 שכבות מעלי.
ואז קפצתי כתה.
תמיד שכבת הגיל המקורית שלי נראו לי כל-כך ילדותיים. היה לי הרבה יותר טוב בשכבה החדשה, למרות הקשיים אם זה שקשה להם לקבל מישהי קטנה וחנונית שכנראה טובה יותר אם היא חושבת שמגיע לה לקפוץ כתה. עדיין הסתובבתי עם חברה משכבה אחת מעל. אבל בשכבה הנוכחית מצאתי חברים ממש טובים, כמו איליה, כמו רון... שתמיד יישארו חברים טובים.
והחברה' מתחתיי, היו את אלו שחשבו שאני סנובית כי קפצתי כתה, והיו את אלו שאמרו לי כמה אני חסרה ואיך אני בערך היחידה הנורמאלית שהייתה בשכבה. הם נראו לי תינוקיים, בעיקר הבנות... עד כמה שאולי לחלק זה ישמע מוזר.
ואז, לאט כשחולפים על פניהם, הצרות שלהם, הם יותר צרות, והאהבות שלהם, יותר אהבות, והכנות שלהם, יותר אמיתית, וכך הכל, חיים פחות בסרט ולאט מתבגרים, לאט אני אומרת לעצמי, אם הם היו ככה מעט קודם, היה יכול להיות לי טוב איתם. לא ממש אהבתי אותם פעם. אבל אני אוהבת אותם עכשיו, מהצד, כשהם חולפים על פני, ולא יודעים או מבחינים בכך שאני בוחנת אותם, ואת צורת הדיבור, ומאזינה לשיחה בעוברי לידם, ומחייכת לעצמי, נאנחת מבפנים, וחושבת, הם התבגרו. איזה יפים הם עכשיו.
ואיפה אני עכשיו, בית-הספר כבר נשכח מזמן, סרגיי, המורה האדיר לפיזיקה הוא המורה היחיד שמדי פעם אני מתקשרת לשאול איזו שאלה, אבל ת'אמת אליו אני באמת קצת מתגעגעת. גם למורה לביולוגיה הייתי מתקשרת לשאול כל מני שאלות לו רק היה לו מספר מפיונרי כמו לסרגיי והייתי זוכרת אותו.
גם בשנת שירות אני מרגישה קטנה, כאילו אני עדיין בגיל של יב', למרות שאני כל-כך מאושרת שסיימתי עם זה ולא לרגע אחד מתחרטת.
אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי, שעברתי את הגיל לו חיכיתי כל כך מהבת-מצווה, הגיל שהרגשתי שעברתי למשך כל- כך הרבה שנים... להזכיר לעצמי שאם רק ארצה, אוכל ללכת לסופר, ולקנות לעצמי שישיה (רק שאני לא אהיה בוק ואבזבז את המשכורת שלי על זה).
אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן, שאני כבר אדם בפני עצמי, גם בפני החוק.
אני צריכה להזכיר לעצמי, כי לא באמת מרגישים שונה.
אני צריכה להזכיר לעצמי שזו כבר לא בעיה להתלוות עם חברים לפאב ולדאוג שאולי ירצו ממני תעודת-זהות.
המחשבות שלי יכולות להיות מאוד בוגרות, מורכבות, ריאליות... הן תמיד היו! עוד כשגרתי בהולנד., אבל הרגש... הרגש שלי עד היום (או בעיקר היום) משתולל כמו ילדה בבוץ, כמו הטום-בוי שהייתי לפני שנהייתי אישה.
איפשהו תמיד אשאר ילדה.
מבפנים אני עוד ילדה.
ובלי קשר, עידכנו אותי שלהקת הפולק המעולה Eluveitie העלתה שיר חדש למייספייס. מייד סימסתי לסולן Chrigel, לשאול אם אני מריחה אלבום חדש, והוא אמר שכן!
האלבום יהיה אלבום אקוסטי הנקרא Evocation I - the arcane dominion . אני בטוחה שהם לא יאכזבו. אני עוד משתדלת לעודד את Chrigel להגיע לארץ, לצערי הוא לא אחראי על המקומות בהם הם מופיעים והלוז לשהם די עמוס, אבל היי, הוא הזמין אותי לבירה בזמנו והוא עוד חייב לי.
אולי אם מספיק יגיבו לי שהם רוצים שהם יבואו לארץ, אני אראה לו מה מחכה לו פה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא ישתף עם זה פעולה.
יש לי מייספייס יחסית חדש, לא השתמשתי בו מזמן, כי אין בזה הרבה מה לעשות, אבל אתם יכולים להוסיף. סביר להניח שאני לא אאשר אותכם, אבל אתם מוזמנים לנסות. http://myspace.com/infyland
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
