The Moral Limit

בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.

הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.

את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.

ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.

כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים; בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.

אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.

כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.

בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).

90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.

למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...

אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה, לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.

אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה, אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית, אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי, אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.

הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.

מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי, לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את \ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...

כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי, אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם פייסבוק ואני.

אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.

אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את עצמי, למה שנועדתי להיות.

לא רק יפה.

When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with he's referring to.

וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב הזה- אני רוצה לשנות.

Inf.

טוב...

אני 1.60 מ', ותמיד הייתי די רזה, ותמיד הייתי זו שאומרים לה "על מה את מדברת, את אף פעם לא משמינה", וזו שאומרים לה "את חייבת לאכול!!" וזו שחושבים ש"היא יכולה לאכול כמה שבא לה ולהשאר רזה". אז האמנתי. האמת היא שלא האמנתי לזה, אבל העובדה הייתה שנותרתי רזה.

כן האמנתי שלא אשמין, אבל זה רק בגלל שחשבתי שאני לא באמת אוכלת כזה הרבה ושאני עושה מספיק פעילות גופנית.

ואז- גופי הזעיר בגד בי.

לא ביום ולא ביומיים, משקל גופי החל לנוע, ולא בין 42 ל-45 ק"ג כמו שהכרתי, אלא אט אט החל לנוע לו משקלי מעלה ומעלה ומעלה!! ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 18 ונושאת על עצמי משקל של בין 56 ל-58 (!!!) קילוגרמים!

באופן מפתיע, בצבא לא עליתי עוד במשקל למרות שאכלתי שם כמו בהמה מהסוג הגרוע ביותר, אבל זה כנראה בגלל ששם ביחידה הקרבית באמת הוצאתי יחסית הרבה אנרגיה- אבל בטח לא מספיק בשביל לרדת. למעשה, הייתי קרובה מאוד לעלות עוד.

המשקל כן הפריע לי, אבל הייתי נואשת, ולא ידעתי איך לרדת, לא ידעתי להעריך נכון את כמויות המזון שדחפתי לעצמי, עצלנית מדי, שמנה מדי וגרגרנית מדי, כך שהתחלתי לשים לב פחות ופחות לכך שהמצב ממש רע ולא היה נראה שאצא מזה.

ואז, דווקא בדרך מאוד לא צפויה, קרה שקיבלתי מוטיבציה עצומה לרדת במשקל. 

מצבי באותו זמן-היה רע. הייתי בדיכאון עמוק, וחוויתי הפרעות אישיות ותנודתיות קיצונית במצבי הרוח. למעשה הייתי במצב הגרוע ביותר בחיי. הייתי מאוד לא יציבה נפשית, ויחידה קרבית לא תרמה ללחץ והייאוש תחתם קרסתי.

ידעתי שאם אהיה רזה מספיק, לא אוכל להשאר שם. איך מגיעים ל-49 ק"ג?

הרגשתי כל-כך רע, ורע זה לא מילה. ידעתי שרע לי, ולא ידעתי ממש למה, כי כל דבר בעצם גרם לי לעצב וכעס ותסכול וייאוש. ידעתי ששם אני לא אשרוד. אז שם התחלתי את המאבק. רצתי. בנחישות רבה, יום אחרי יום, ריצות של שעה-שעתיים. אכלתי קצת. אכלתי כמות של ארוחה ביום. השתדלתי לקנות לעצמי אוכל יותר מזין מזה השמנוני שמציע הצבא. כמו כן, הפסקתי לשתות שתייה מתוקה ונגמלתי שוב מהקולה שחזרתי לשתות בטירונות לאחר שנגמלתי ממנה שנים קודם.

תוך חודשיים או שלושה, הגעתי ליעד- שקלתי קצת פחות מ-49 ק"ג.

ההבדל היה ניכר. כך ירדתי כ-8 ק"ג.

זה נעשה באופן יחסית מהיר, וכיום למשל זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות. הליך ירידה במשקל יכול להיות מתסכל מאוד כי מצפים לראות תוצאות מיידיות. אבל זה משהו שלוקח זמן. צריך לדעת לעשות את זה נכון ולא להתייאש. צריך לדעת לא להגזים. אני פעלתי ממקום מאוד לא חיובי והיו יכולות להיות לזה השלכות שליליות, אבל למזלי בהקשר הזה לא נגרם לי נזק.

כבר ממש הרבה זמן שרציתי לעשות פוסט תמונות ארוך של תמונות לפני ואחרי, אבל התעצלתי, אבל ממש עכשיו העלו חברי ליחידה תמונות מתקופתי בצבא.

ראיתי תמונה מערב יחידה שהיה לנו ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מה שבטוח- הזדעזעתי עד אימה.

אני לא יודעת איך יצאתי מהבית ככה, ואיך הרשתי לעצמי להסתובב כך בלי חולצה ואיך לכל הרוחות נתתי לעצמי לאכול כמו הבהמה שהייתי?!?!

רק היום אני יודעת להעריך באמת את כמויות המזון שאני צורכת וכמות האנרגיה בה אני משתמשת.

אני שוקלת 50 ק"ג וכן, יש לי תנודות, אבל לא יותר מתנודות של קילו לכאן או לשם, ואם אני שמה לב לעליה מהותית יותר- אני יודעת לקחת את עצמי בידיים באופן מיידי.

אז אני אוותר על כל הפוסט תמונות, כי מספיקה תמונה אחת לפני ואחת אחרי בשביל להבין על מה אני מדברת...

אז בבושת פנים (אך לא בבושת בטן) קבלו אותי במשקל הרב ביותר בו אי פעם אהיה בדרכי לתפוס איזה שיפוד או בקבוק בירה:

לעומת אני כיום, מרגישה טוב עם עצמי, ואוכלת בריא:

אז קודם כל, כל מי שכח, עכשיו כשיש לכם תמונה מול העיניים אל תשקרו לי ותגידו לי שגם עם 8 קילו יותר אני נראית מדהים, כי הנה כך נראתי עם 8 קילו יותר.

כמו כן, אל תחשבו שזה בא לי בקלות. אני גרגרנית מאוד ועצלנית מאוד, ואל תיבנו על סקס שישמור עליכם רזים, כי אתם לא מפמפמים מיוזעים במרץ עז כל יום במשך שעה בלי הפסקה.

צריך המון כוח רצון והמון מודעות. אז כלי התחבורה שלי בת"א הוא האופניים ואני אוכלת כמו אישה בגודל שלי, ולא כמו בודי-בילדר.

תאכלו מעט, תאכלו בריא, תחיו יותר

:)

אחרי שלושה וחצי חודשים יבשים מפוסטים, החלטתי לכתוב בעקבות נושא חשוב לי. היו הרבה דברים שרציתי לכתוב עליהם, כמו הטיול הארוך והמופלא לבלקן אבל פשוט... לא היה לי חשק.

אז קבלו: 

קעקועים ואני

קיעקוע הגוף הינו מנהג מאוד עתיק הנפוץ בתרבויות שונות במקומות רבים בעולם. עד היום ישנן תרבויות בהם קעקועים הינם חלק אתני חשוב במסורת ואלו מסמלים מעמד חברתי, שלבי בגרות, סממנים דתיים כאלו או אחרים ועוד.

בתרבות המערבית קעקועים אינם מהווים חלק ממסורת חשובה ומחייבת, אם כי תוספים בעלי ערך אסתטי, שידרוג אופנתי, צורת התבטאות, השתייכות לסצנה או קבוצה כזאת או אחרת, ולעיתים אף סתם שיגעון חולף. אני אישית מאמינה שיש מקום לביטוי בקעקועים ולעיתים גם חן. יש היחלקו עלי, אך זה לגמרי עניין של טעם.

אנשים רבים יביעו התנגדות לעשיית קעקועים כי הדבר פשוט לא יפה בעיניהם. התנגדות חריפה לרוב תלווה בנימוק הנכון שלא ניתן להחזיר את העור לעור הצחור שהיה טרם נצבע, קעקוע יישאר שם לכל החיים ואין מה לעשות במצב של חרטה חוץ מקעקוע גדול וכהה יותר או ניתוח אשר גם הוא יותיר צלקת חיננית אף פחות.

בדיוק בגלל זה, אני נמנית בקבוצה של אלו המאמינים שקעקוע צריך להיות ייחודי ובעל משמעות, מעבר לפן האסתטי.

כשהייתי ילדה, חשבתי שלעולם לא ארצה לעשות קעקוע. זאת לא כי אלו לא מצאו חן בעיניי אם כי מהסיבה הפשוטה שהאמנתי שלא אוכל אי פעם למצוא ערך כה נצחי, חשוב ומשמעותי עבורי, שאוכל להביע בצורה ויזואלית.

בסביבות גיל 12 השתנתה גישתי כמעה, ולפי הגישה החדשה טענתי שאין לי סיבה לפסול לגמרי את האפשרות שאתקעקע, אלא לחכות ליום בו אדע בוודאות שמצאתי רעיון ויזואלי שימחיש ערך שהינו בלתי נפרד ממני, ולנצח ישמש כעיקרון חשוב בו אני דוגלת. לא האמנתי שאמצא כזה, אך המחשבה לא הרפתה.

הרעיון לקעקוע הראשון שלי נחת עלי בן רגע. מגיל 14 הסתובבתי עם תליון שקיבלתי מהאדם החשוב לי בחיי. התליון הינו ריפליקה של התליון Evenstar המוזכר בספרים של "שר הטבעות" של טולקין. לפי הסרטים, ארוון, אלפית בת-אלמוות ואראגורן שהוא בן-תמותה מתאהבים בזמנים של מלחמה ורשע העומד להשמיד את כל הטוב בעולם. האלפית הנצחית מעניקה לאהובה את התליון והיא נאלצת לבחור בין המשך חיים נצחיים עם משפחתה ב-Undying Lands, לשם רק הם האלמוותיים יכולים להגיע, ובכך ייפרדו ארוון וארגורן לעולמים; או להשאר בארץ חסרת הסיכוי יחד עם אהוב ליבה וכנראה למות שם איתו יחד עם כל הטוב. ארוון בוחרת ברגע האחרון להשאר עם אהובה ולהקריב את חיי הנצח שלה, כי מבינה שחיי נצח בלעדיו לעולם לא ישתוו לחיי תמותה עם הדבר שהיא הכי אוהבת בחיים. מיותר לציין שבסופו של דבר הטוב ניצח וארוון רקדה בשתי החתונות...

בכל אופן התליון מסמל בעיניי את אותו הקונפליקט של שני הערכים- חיי נצח (שעבורי הם חשובים יותר ממה שיהיו לכל אדם אחר, אבל זה כבר סיפור אחר שלא אפתח כאן) ואהבת אמת, שכמו בסיפור תתעלה אף על אותו ערך עליון .

בגיל 18, טרם גיוסי לצה"ל, כשנתברר לי שאאלץ להסיר מעלי את השרשרת הנצחית, הכה בי הרעיון, הדרך בה לנצח תשאר עלי גם כאשר לא תענד על צווארי. כך קעקעתי את הצוואר בסמל של תליון ה-Evenstar.

הקעקוע השני שלי הוא המוטו שלי, בו אני מאמינה והוא שם כדי שתמיד אזכור בשביל מה אני חייה.

משמעותו "חייה ללמוד ולמד לחיות". חיים אולטימטיביים, כלומר ללא גבולות מכילים מספיק זמן ויכולת ללמוד הכל כשם שלימוד אינסופי יתן את הידע והכלים לחיות ללא גבולות. המעגל הזה הינו כמובן בגדר שאיפה והוא שואף לאותו מצב אוטופי תיאורטי. השפה שבחרתי לכיתוב היא של האלפים ע"פ השפה שהמציא טולקין. מלבד היופי שאני מוצאת במראה הטקסט, האלפים ידועים כיצורים אינטיליגנטים מאוד ובעלי חיים ארוכים מאוד ואף נצחיים.

הקעקוע השלישי שלי הינו קעקוע משותף עם אהובי. הקעקוע הינו של דרקון אורובורוס, דרקון שאוכל את קצה זנבו (וכך יוצר טבעת). הסמל הינו עתיק ובמקרים רבים מוצג עם נחש ולא דרקון. האורובורוס מזוהה לעיתים קרובות עם ציפור הפיניקס האלמותית הנוצרת מחדש בכל פעם שמתה, לנצח.

משמעות האורובורוס הרלוונטית היא של רעיון של איחוד קדום של משהו קיים או שהתקיים לפני כל התחלה, בכזו עוצמה ואיכות שהוא אינו יכול להיות מושמד או להסתיים באף צורה שהיא. התיאור נשמע אולי מעט מבלבל אך הוא מדוייק להפליא. הקעקוע המשותף בא להדגיש את אותו רעיון, שאת אותו איחוד עוצמתי, איכותי וקדום הקיים בינינו, לא ניתן לסיים לעולם. המיקום של כל קעקוע ביחס לאחר הוא כך שאנו עומדים זה מול זו, הם כמראה זו לזה וכשאנו קרובים, הדרקונים מתאחדים.

אלו הם קעקועי היחידים בינתיים ואני נושאת אותם באהבה וגאווה. קעקועים ידועים כעסק יקר כלכלית, ובכל זאת אנשים רבים ששים לעשותם. מבחינתי הערך הסנטימנטאלי שלהם חזק מאוד ולכן אני יודעת שלא אתחרט עליהם. כל קעקוע נבחר בקפידה.

אני יודעת שלא אמלא את עצמי בקעקועים (שרוול וכיוב'), כי אני חושבת שלכל קעקוע בעל משמעות מגיע המקום להביע את מה שנועד להביע והוא הכי יפה לבדו. אני רואה יופי ביצירות שלמות המכילות קעקועים רבים (לטעמי זה יכול להיות יפה), אבל אני לא רואה בזה יותר מיצירת אומנות; וגם יצירת מופת, אם היא לא חלק ממה שאני, אני אתרשם ממנה תקופה ולאחר זמן מה תיתכן אפשרות סבירה שיימאס לי לראותה יום יום וארצה להחליפה ביצירת אומנות חדשה. זוהי אחת הסיבות שאנשים מתמלאים קעקועים, הם רוצים משהו חדש. הבעיה היא כמובן להסיר את הישן. לפי-כך אני לא נגד קעקועים שהם יצירת אומנות, אני פשוט יודעת שאצלי ספציפית הם יצטרכו להיות הרבה יותר מזה כדי לזכות בתצוגה נצחית על גופי.

בכל אופן, זה לא אומר שלא אעשה עוד קעקועים. למען האמת כבר יש לי מספר רעיונות... אני מעדיפה לא לפרט יותר מדי כרגע. הפירוט יבוא עם כל קעקוע.

ומה יהיה בגיל 80, אם עורי יהיה מקומט והקעקועים כבר לא יהיו יפים כשהיו? אני לא יודעת מה איתכם, אני בכל מקרה לא ראיתי אישה מושכת בגיל 80 ובכלל לא מצאתי הרבה אסתטיקה באישה בגיל הזה. קעקועים לא יוסיפו או יפחיתו ליופי שכבר מזמן חלף (אם כי יכולים להסיח את הדעת ממצב ממש גרוע), אבל הם כן יכולים לספר הרבה סיפורים, ערכים, עקרונות ודברים שעשו לנו טוב בתוקפת צעירות. ברגע שיש להם יותר מערך אסתטי, גם בעת זקנה תהיינה להם המשמעות והחשיבות שהיו להם פעם. חוץ מזה שאני עוד מקווה שעד שאגיע לגיל 80, אנשים ימשיכו להיות צעירים בזכות הטכנולוגיה המופלאה...

ומה לגבי נזק בריאותי? ישנם סוגי דיו לקעקועים המזיקים עד מאוד ויש כאלו שהגוף לא מגיב אליהם והם בכלל לא מזיקים. מה עושים? מבררים אצל המקעקע באיזה סוג דיו הוא משתמש לכל צבע בו אתם מעוניינים להשתמש, עושים מחקרון באינטרנט ודואגים ללכת רק למי שמשתמש בחומרים לא רעילים.

מה אתם חושבים על קעקועים? האם זה יפה בעיניכם? האם חייב להיות לקעקוע משמעות עבורכם, או שמספיק לכם שייראה טוב? האם עשיתם קעקוע והתחרטתם עליו? האם הייתם עושים קעקוע מתוך קטלוג תוך ידיעה שיש עוד רבים עם קעקוע כשלכם? אשמח לשמוע את דעתכם  וכל מה שיש לכם לומר בעניין...

ואם אתם סקרנים לגבי הקעקועים הבאים שלי, אתם מוזמנים לתרום לי כסף ולקדם את העניין, בכל זאת כמו שהזכרתי, זה עסק די יקר ;)

Infy Snow

אני יודעת. כבר הרבה מאוד זמן לא פירסמתי כאן כלום. זה לא כי אני לא רוצה או כי אין לי מה לכתוב; זה פשוט שאני מוצאת את עצמי חוזרת הבייתה מהעבודה מותשת וברגע שאני מתיישבת על המיטה, כשבחדר האורות העמומים האלו, אני פשוט נרדמת ומתעוררת ליום עבודה חדש. העבודה נחמדה, אך היא גוזלת הרבה זמן וכוח, ובשביל לעשות הרבה כסף (מספיק כדי לחיות ולחסוך) אני נאלצת לעבוד הרבה, עד שאני מבינה שבשביל לקבל הרבה כסף כל חודש, אאלץ לעבוד קשה יום יום בכל חודש, וזה גורם לי לרצות לסיים כבר את העבודה המועדפת ולהתנסות במקומות אחרים בהם העבודה פחות קשה (לא מלצרות בשמש כשהטיפים מתחלקים בין כל המלצרים).

אם היה לי קצת חופש, הייתי בטח הולכת בין היתר למחאת האוהלים.

***

קשה לי לעכל את זה שאני בת 20, שאני גרה לבד עם בן-זוגי, שפתאום אני מתעסקת עם "עניינים של גדולים" חשבון בנק, עבודה, שכר, תיאום מס, שכר דירה, מיסים, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וכו', שאני יודעת באמת מהו ערכו של כסף, כמה שזמן הוא דבר יקר, כמה קשה לחסוך, כמה הכל יקר, ואיזה גנבים הם אנשים שלוקחים על שירות של שעה את מה שאני מרוויחה ביומיים שלמים של עבודה.

אני יושבת בסלון ביתי וכותבת את הפוסט הזה, מדי פעם מביטה במראה הגדולה שעל הקיר שמולי.

אני מתבוננת כשלפתע מכות בי תובנות מן העבר, רק שעתה הכל קרוב יותר, ממשי יותר, מלחיץ יותר.

אני בוהה במראה ורואה שם את אמא.

אני רואה את אמא ואבא, זוג צעיר בדירה קטנה באמסטרדם, רק מתחילים את חייהם, עם הרבה תוכניות ושאיפות, והכל עוד פתוח בפניהם ומזמין.

עצמו הם עינייהם למספר רגעים וכשפקחו אותן, היו הם להורים, אם ואב לשתי ילדות, הקטנה לומדת לספור והגדולה, בת 12 ולה מחשבות על העתיד- פוחדת היא להזדקן, פוחדת מהקץ, פוחדת שכל מחשבותיה היפות תעלמנה כלא היו; אך זאת מוצאת נחמה בגילהּ הצעיר והמדע המתפתח, כה מבטיח ומנחם.

אך אבוי, היא מיצמצה. פוקחת עינייה ובוהה, ומה שרואות עינייה... בן רגע החל לו שצף של דמעות לקלוח על לחייהּ. מולה יושבת עלמה צעירה, וזו היא איננה אמהּ.

הילדה כבר בת 20 ואחותה בחטיבה, והמדע למוות לא מצא תרופה.

בוכה ומתייפחת ופוחדת למצמץ, שלא יעבור עוד רגע ארוך שחלילה יקרב אותה לקץ. אם חיכתה בקוצר רוח לסוף החודש, על מנת לקבל כבר את תלוש המשכורת, עתה רוצה שלעולם לא יגיע, שהיום ייעצר, שהחיים יקפאו... יש עוד כל-כך הרבה דברים לעשות, כל-כך הרבה להספיק ולראות, והזמן חומק מבין האצבעותינו עם כל מצמוץ ופעימה.

אני יודעת שאני עוד צעירה, אבל רק אתמול הייתי בת 13, ורק שלשום היו הוריי בדירה כמו שלנו עם חלומות רבים ושאיפות.

הזמן חומק ומדכא בלי רחמים, כידוע, בעיקר כשנהנים. תל-אביב, מקום כל-כך דינאמי, חיי וסוער, שהזמן בו עובר כל-כך מהר עד שבוקר אחד אתה מתעורר ומבין שלא עשית חצי מהדברים שייחלת לעצמך לעשות עד אותו הרגע.

צאו מהבית, תהנו, תתקדמו, תשאפו קדימה, עשו יותר ודברו פחות, אל תתחרטו על זמן שחמק, כי החרטה לוקחת זמן, במקום- הגשימו את חלומותיכם, צאו לטייל, לחוות, לחקור, ללמוד ולקוות שתמיד יהיה עוד קדימה לצעוד אליו.

המוות זה לא בשבילי. אני בוחרת לדלג על הפרק הזה ולחיות את חיי בלי סוף, שתמיד יהיה עוד מה לגלות ומשהו שווה להשאר חיי עבורו.

The hard shall be done today, and thge impossible shall be done tomorrow. Tomorrow I will reach the point of infinity and know that I've done it right. Tomorrow I'll know better, I'll know anything at all. But for that I ought to start today.

שקעתי בעצב שלא יכולתי להגיע למטאל מרקט שהיה ביום שישי, אחרי שכ-ל כך הצטערתי בפעם הקודמת שלא מדדתי את המחוך והשמלה שהיו זולים להפליא והיו מדהימים וגם לא קניתי זוג עגילים שאחר כך לא מצאתי בשום מקום, וסוף סוף הייתה עוד הזדמנות אך הייתי בדרום הרחוק והשארתי את דניאל לבד עם חיים דיאמנט ובלאגן על המיטה.

אך לפחות יצא לי לראות לא את המשפחה, הנמר שלי, חברי הטוב עודי שעשה את דרכו הארוכה אלי, ואת רעות ומרי-אן.

סוגשל מחייכים

משתדלים לחייך יותר (סתם, אמא הצחיקה אותו)

את אלו עודי צילם

ערפדים קפואים

יוקון שגם רצה להצטלם

משהו אומנותי

אני עם הילדון

הוא נעמד עלי

ומאוחר יותר נסענו עוד דרומה, ישבנו בבוג'י איזה שעה, ואז ירדנו למטה לפגוש את מרי ורעות בטברנה שהייתי בטוחה שנסגרה בכלל

באישזהו שלב הצהרתי שאני הולכת לנמנמ קצת כי הייתי עייפה והייתי צריכה לנהוג בחזרה, והם חשבו שזה יהיה משעשע לצלם אותי כך, עם כוס בירה ריקה ובכך לגרום לי להראות שיכורה לגמרי.

זה אחרי שאודין ורעוציפר התערבו על כמה פעמים אלך להשתין (בלי ידיעתי כמובן), 3 או 4, ושניהם הפסידו למרי שהייתה מנצחת בכל מקרה שהם מפסידים- הלכתי רק פעם אחת...

עברתי תפקיד, מהסיירת לניירת. אני עכשיו באופן מעשי לגמרי תושבת ת"א, גם ישנה שם בקביעות וגם משרתת בקריה, אז מזל טוב לי.

טוב, אתמול יצאתי לבירת צהריים עם אליזרין ומעיין בשישקו, מעט מאוחר יותר גם תומסו הצטרף. שתיתי קוזל קרה באמצע היום, ודחפו לנו מלא שוטים של איזה משקה בולגרי ותותים מתוקים במיוחד.

זה היה ממש במקום כי היום התחיל במצב רוח זוועתי (שלמעשה נמשך עוד מערב קודם).

אז גם גיליתי שהאוטובוסים הפסיקו מוקדם משחשבתי (זו כבר פעם שניה שזה קורה, לא ב-5 ולא ב-4 וחצי, כנראה שכבר ב-4 יוצא האחרון... כפייה דתית מתועבת). לפחות בזמן ההמתנה (טרם אבדה תיקוותי) נתקלנו במכרה של זרוב ותומסו שהמתינו איתי, שהעניקה לי זוג קרמבואים ורודים (!).

בסופו של דבר מצאתי את עצמי עושה את דרכי בחזרה מאלנבי לרמת-אביב ברגל- לא לפני עצירה מרעננת בביתם האהוב.

מאוחר יותר יצאנו אני ואהובי, ולאחר שחצי שעה לא הצלחנו לתפוס מונית (כמו כל יתר קבוצות הצעירים שניסו) או מענה בחברת מוניות שהיא, התחלנו בצעידה לאלנבי, בתקווה לעצור מונית בדרך- מה שכמובן לא קרה...

הגענו ב-23:50 לפאב Cheers, שנמצא סמוך לפראג הקטנה, שם תכננו במקור לבלות את המעבר משנת 2010 לשנת 2011, רק שיומיים מראש זה רחוק מלהיות מספיק זמן להזמנה מוקדמת, מנטאל-נווט לשנה הבאה.

שם פגשנו את גו'ל וקובי, ארינה ועודד.

ג'ול, אני וארינה (והיד של דניאל)

ג'ול וארינה

ושוב

זכיתם בנשיקה

ג'ול ואני

הוגרדן בכוס מעפנה

נשיקת חצות 3>

קובי פותח את השמפניה פירות-יער שג'ול הגניבה לפאב

yeah!

ארינה, דניאל, אני, ג'ול וקובי

ועוד אחת

קלטו את הריסים שלי

עודד, קובי, דניאל, ג'ול ואני

סתם תמונת פאב, היה מפוצץ כמבן

ג'ול על קובי, ארינה והמלצר שנראה כאן מקסיקני

עודד נטש ראשון ובאיזשהו שלב ארינה הלכה גם היא. נותרנו קובי, ג'ול, דניאל ואני.

אחרי איזה שעה וחצי הלכתי לבדוק אם התפנה מקום בפראג הקטנה, ולמזלי היה שולחן ריק בדיוק לארבעתינו.

אני ודניאל הזמנו מנות די קבועות, שוקי חזיר וצלעות.

קיבלנו שוט של פינקולדה, היה ממש טעים! אם נופל לידיכם המשקה, אשמח אם תעבירו אותו אלי :}

אליזרין ותומסו לא ענו, אז חשבנו לסיים את הערב, כשמקרה מוכר לא מרפה, המוניות עוד מלאות, אף לא אחת עוצרת, ואנחנו מתחילים במסעינו הרגלי חזרה.

בגשם ובקור, כמו עובדים זרים, פוסעים ברחבי תל-אביב.

לפחות כך לומדים להכיר היטב את העיר.

הגענו הביתה שבעים ומרוצים והדבר הראשון שעשינו, כהרגלינו- התיישבנו כל-אחד ליד המחשב שלו ובדקנו באובססיביות עדכונים בפייסבוק, two comp addicts ^^

ואז נכנסו למיטה, מכורבלים והתעוררנו בצהריים ליום חורפי וגשום, כמו שצריך.

שנה טובה ומוצלחת.

אהבה חדשה, אתגרים חדשים, יחידה חדשה, מיקום חדש, אווירה חדשה, חברים חדשים, בגדים חדשים, מוסיקה חדשה, מסיבות חדשות, קעקועים חדשים מראה חדש... קיצור, תקנו לי דברים חדשים שאוכל להתחדש D:

סתם, שנה טובה :)

או

בהולנדית.

Infy

החודש כפי ששמתם לב, עוד לא יצא לי לכתוב פוסט. לא כי לא היה לי מה לכתוב. למען האמת היו לי המון דברים לכתוב, אפילו הרבה דברים שלכל אחד מהם רציתי להקדיש פוסט משל עצמו, אבל משום מה לא יצא.

גם עתה אני בהתלבטות איזה מהפוסטים האלו ראויים להכתב כרגע, נראה לי אני שאבחר בפוסט מגוון המכיל כל מיני נושאים קטנים שרציתי סתם להזכיר על התקופה האחרונה על-מנת שהרלוונטיות תשמר.

בעצם אולי פשוט אתן לתמונות להמחיש את העניין....:

אתמול 24 לדצמבר, חגגנו ציון של אירוע חשוב (לא, לא הקריסמס), ובמקרה תפס אותנו בעודנו ממתינים לאוטובוס הביתה- יוני שרמן הצלם, עם מצלמה כמובן...

A special gift for a special date...for a very special someone...

No one will ever learn the true beauty of our love,

                                                                             for it is,

    far beyond beautiful...

The finest of tunes

is but a dreadful screech

against the music of our love.

If my love for you could be sung,

should angels weep to the sound of its melody.

The finest work of art

is but filth and decay

against the colours of our love.

If my love for you could be painted,

should Venus despicably burst into tears.

A cosmic explosion

is but a negligible blemish

against the significance of our love.

If my love for you could be fully understood,

should the universe itself marvel at its finest masterpiece.

Our unearthly love is only growing ever-more divine...

Ever yours, truly and lovingly,

Your Little Infy.

ועכשיו לשגרה...

חברים איכותיים אליהם יצא לנו להתקרב לאחרונה, ולהסתובב איתם (לא מספיק) - אליזרין ותומסו. אולי בקרוב אם הבסיס שלי לא יהיה ממוקם כל-כך רחוק, זה יהיה קל יותר.

התמונה מפראג הקטנה, היינו חייבים להצטלם עם המריצה הסקסית הזאת...

תסרוקת אפית שניסיתי לאחרונה, יצא די מגניב.

התסרוקת האפית שעשיתי לדניאל...

והקצת פחות אפית ^^

העגיל היפייפה שקניתי לי לפופיק :}

וקניתי לי ביער הפיות שרשרת ממש יפה של הפטיש של תדור בסטייל פייתי יותר.

Fairy Thor's Hammer of Inner Strength

to give strength and purpose to the wearer's every action

או משהו כזה..

לא יצא לי לצלם את זה, אז חיפשתי את התליון באינטרנט, אבל אין שם תמונה נורמאלית של זה, זה נראה יפה יותר במציאות, אבל זה מה יש:

תמונה שמצאתי מגיל 12...

ועוד אחת מגיל 16. פעם לא הייתי מעלה אותה בחיים, כי בזמנו נראיתי לי שמנה פה, אבל אחרי שגדלים קצת ודברים משתנים, פתאום אני נראית פה קטנה..

מה שמזכיר לי באמת, שבקרוב גם אעשה פוסט לפני ואחרי, של תמונות עם המשקל הקודם אליו הגעתי 56, והתמונות שלי היום אחרי שרזיתי - שנע בין 48 ל-49.

לאחרונה גם הצטלמתי לסט כפייה אפלה, יש כמה תמונות מוכנות אבל אני מעדיפה לעשות לזה פוסט נפרד ברגע שיהיה לי את כולן.

פה כל הצוות.

אני, זוהר - פיית יער, מיכל ברטוב- המאפרת, אוהד רדליך - הצלם, מאיה - אזרחית היער, דנה הראל- עזרה עם הסטיילינג.

בלי קשר לזה, דניאל ואני נפגשנו עם מאי למסיבת קריסמס מטורפת, היה לילה משוגע לגמרי. שיט נזכרתי שבסוף לא יצא לנו להצטלם, אבל אנחנו מתנחמים בעובדה שיהיו עוד הרבה כאלו.

הייתי חייבת לציין שזרקו לי באותו הערב הערה לאגו בה עוד לא יצא לי להתקל, "אה! את היית בערוץ האופנה! "תראה! נכון היית בערוץ האופנה???" ^^

לצערי כמה תכניות שהיו התבטלו כמו לפגוש את רעות וסרגיי או לפגוש את תומסו ואליזרין, אבל בכל זאת הסופ"ש נפלא ותמיד יש עוד הזדמנויות.

הארנק של דניאל נעלם לנו אחרי ששניה אחת לפני שיצאנו הוא החזיק אותו. למחרת מסתבר שבשניה שהניח אותו, הכלב של השותפה לקח אותו והחביא אותו מתחת למיטה שלה. מזל, לאבד חוגר זה לא כמו לאבד כומתה, אי אפשר לקנות בריקושט (הגנבים האלה שלקחו לי 65 ש"ח על כמותה שהיא אפילו לא באותו צבע כמו של כומתה של חיל הים, היא פאקינג שחורה!).

עכשיו אחרי שלדניאל הייתה הארה עם השיעורים הצבר מיקרו-קנוניים או כל דבר אחר בהם הוא מתעסק כרגע, אנחנו יוצאים לריצה שתיהיה נפלאה ונתפנק על איזה קינוח שוקולדי.

עד הפוסט הבא...

Infy

בשנה האחרונה למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על עצמי ועל מה טוב לי.

יהיו שיגידו שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם לא הייתי אמיתית כל-כך.

עברתי שינוי גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.

ברור לי שיש גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.

בסופו של דבר- העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.

השיעור הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים בעצמנו.

תמיד ידעתי שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.

אותה הפעם לא קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן לפלס דרך דרך הכלוב הזה.

Harsh times require harsh modus operandi

אני מדברת על מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.

באותו יום יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.

אילולא דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.

כמו שאמרתי, הערב עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.

עם זאת, אני מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.

הפעם הראשונה והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו בזמן שאני איבדתי אותה.

החטא הנוסף, אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.

בגילי ממש לא מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.

בלי קשר, אכילה לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.

למדתי שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.

גיליתי שאני מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.

לפני זמן מה אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה הקאתי את נשמתי.

פעם אולי הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק אותו בכוח.

שיניתי אורח חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.

נאלצתי לעבור שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים, למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד, להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.

הפכתי מאדם שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא ונכון.

ירדתי 7 קילוגרמים בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות, "משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.

יש 2 דברים לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו', וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת- ולשנות אורח חיים.

המשקל שלי לא רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו ימנע את הדרדור שלה.

השליטה הזאת ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.

לאחרונה, עם השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים שלי.

מאז שהתחלתי לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר לנצל ומתבכיינת על כל דבר.

אולי הם לא עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן טבעי בלי לשים לב.

אז זהו שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.

עתה אני רק מבחינה בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח לי אחרת.

הוא מראש לא יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.

אז-

"I'm just a good person, not more, not less"

לא קיים יותר. אין יותר good person. אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.

חשוב לי שלא תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.

על אחד השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.

אף אחד בכלל. אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד; וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.

אני למדתי שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.

יש דברים שלא אומרים.

יש דברים שלא אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.

מעבר לזה למדתי שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי אפשר.

אנשים הם לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא ראיתי זאת.

קיימים שני סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי, ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון (לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של אחד על האחר.

עם זאת, זה עשוי להשמע לכם סותר, אבל זה לא...

יש אדם אחד, מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך, במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל מצב בכלל.

האמון שלנו נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.

הוא היחידי שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...

...כי אנחנו חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.

אומרים שבמערכת יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.

אך תמיד חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".

עם כמה שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:

אנחנו אותו החבל. אנחנו יכולים להיות לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו, מלפפים זה את זו, מאוחדים.

וכל איחוד פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...

אנו תלויים אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.

למעשה, חוסר תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.

עברנו את המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.

בסופו של דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו. שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק. הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.

למדתי שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא ביחד.

המחשבה שפגעתי בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.

גם פה לא ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה, אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.

זהו ללא ספק השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.

"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"

– An SMS from my dearest.

חיי השתנו. אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה להיות לי טוב יותר.

בשנה האחרונה נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה, ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.

מדובר בשלושה מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.

אני לא יכולה להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.

השנה סיימתי מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח, והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה, אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.

פגעתי באדם אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים טובים.

זה היה הדבר הקשה באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה. אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה. להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.

בסופו של דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת, ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי להתמודד.

המסע השני אל פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל. ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי 19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.

עד אז היה זה ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.

גם את זה עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.

הנקודה הבולטת פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.

ועתה, הדבר השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.

גיליתי שאני הרבה יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני... אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.

אני עושה מה שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).

בכל אופן, עדיף לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.

את הקרובים לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.

אך כל השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.

היום הכל שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.

אני פתוחה יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית יותר, רעה יותר, אני יותר.

אז קבלו את ה-

NEW AND IMPROVED ME

טוב, בקרוב אפרסם פוסט עליו אני עובדת יחסית הרבה זמן, משהו שהיה לי מאוד חשוב לכתוב. היו לי לבטים רבים אם בכלל כדאי לי לפרסם אותו פה, כי הוא מאוד וולגרי ואישי. בסופו של דבר, הדברים הכי נוגעים ומרשימים הם בדיוק אלה. אז זו תהיה הצצה קטנה מאוד לעולם הפנימי שלי ומה שעובר עלי בחודשים האחרונים.

בינתיים, אוהבת את חיי, הכל מתקדם כמו שצריך, מטפס למעלה לחיים טובים יותר. מרגישה טוב עם עצמי מאי פעם.

נפתחת לעולמות חדשים, של דברים פנטסטיים שקורים רק בסרטים, חוויות, אנשים ודברים חדשים.

אפילו מוסיקה, שבעבר לא הייתי נותנת לה צ'אנס בתור 'מטאליסטית קשוחה ואפלה'. סתם, בכל מקרה, אחרי שהתחלתי ללכת למסיבות אלטרנטיביות עם אווירת אנדרגראונד, וחיכיתי לשירי המטאל והרוק שאני אוהבת- לאט שמתי לב שהזכרונות מהאווירה הסקסית שכל-כך אהבתי במקום, הן דווקא מלוות במוסיקה שבעבר קיבלה ממני בוז.

The Dark Wave

אז יש לי קצת רומן עם סגנון יותר גותי- ואפילו נגיעות אלקטרו. זה דברים שונים לגמרי מהדברים להם אני מקשיבה בדרך כלל, המלודאת', הפולק מטאל וכו', אבל זה דורש מבט וגישה שונים לגמרי, וגם את זה אני אוהבת.

זה לא היה קורה לבד. הייתי צריכה משהו שיפתח אותי לזה, והמסיבות האלו היו הטריגר.

יהיו שיגידו שלאחרונה עם או בלי קשר- נהייתי רדודה יותר. אבל סך הכל יותר טוב לי עכשיו. מקובל עלי שיהיו שלא יתאים להם.

אני מעסיקה את עצמי פחות במה אני רוצה לעשות ויותר עושה מה שאני יכולה. אני לא מאחרת, אני מגיעה בדיוק בזמן, בדיוק בזמן שנוח לי בזמן הנכון. והעולם יקפא.

מה שחשוב זה החיים שלי. כל עוד אני מודעת, זה מה שחשוב באמת.

תכניות להערב, ארוחה טובה, חברים טובים, מסיבה טובה, *לילה מצויין*... וחזרה למשפחה טובה.

"פשוט אין לכם גבולות!" היא זעמה.

הוא חייך לעצמו ופסע בחזרה לחדרו, אל זרועות נסיכתו.

כל כך הרבה דברים עברו לי בראש השבוע שלא היה לי איך לכתוב בשום מקום, ועכשיו אני לא זוכרת על מה הן בכלל היו. זה די עצוב שמחשבות יפות נעלמות כלא היו בלי אף תיעוד ואדם אחר שיוכל אי פעם להנות מהם או לדעת שהן בכלל קיימות.

סה"כ השבוע היה מאוד עמוס ומתיש, אבל לא אפרט פה.

הסופ"ש הזה לעומת זאת עמוס הוא אכן היה אך לא היה רגע דל.

שמתי לב שהפוסט האחרון שלי ממש משעמם, ונראה לי שזה באותו סגנון  (טכני מאוד). אבל יש תמונות אז תתגברו.

יום חמישי אחרי שקרעו אותי בצבא, לא יצאתי בלילה וקרסתי למיטה באיזה 23:00...

אבל הספקתי לפגוש את מקבץ ה- metal-chicks בנוקס, להסתובב איתן קצת ולהגיע לסשן של אנסיפרום.

הייתה שם גופיה ממש יפה של In Flames, רק שהיא עלתה 80 ש"ח, שאני עכשיו חוסכת לקעקועים :[

הבסיסט לא היה, שזה חבל, אבל היתר חתמו לי על הדיסק Iron.

מכיוון שהייתי הראשונה בפנים, הייתי היחידה שנכנסה מאחורי הדלפק להצטלם איתם :]

לא להאמין איך פטרי מהיצור היפייפה הזה:

 

הפך לחזריר השמנמן והמקריח הזה:

 

...

בכל מקרה, בהתחלה נדמה היה שהם קצת סנובים, אבל מאוחר יותר אחרי שלא התקרצצו להם מליון אנשים הם דווקא היו ממש בסדר.

רעות אמרה שאני נראית כמו הגרסה הנשית שלו, הוא הסכים עם זה.

לא נראה כמוני?

בקיצור, אותו הלילה דעך מהר.

יום למחרת גם כמה דברים התבטלו בגלל אילוצים כאלו ואחרים. אבל סה"כ הלילה היה ארוך ומדהים.

המופע של אנסיפרום היה ממש טוב, אך גם מאוד אלים. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות מקדימה. גם מאחורה היו פוגואים אבל סה"כ מצאתי לי מקום די טוב וגם ראו משם טוב. נתנו אחלה הופעה, ואני לא אפרט, אם בא לכם פירוט, כנסו לבלוג של רעות, בטח בימים הקרובים יהיה פירוט מלא ^^

משם המשכנו לסאבליים, מסיבה של Angel Ogasta Vs. Tina Dubrovsky, ציפיתי שיהיה יותר מטאל, אבל בגלל הפרסום המאסיבי הגיעו כל מיני אנשים לא קשורים ומשום מה שמו גם כל מיני שירים ממש גרועים, אבל ככל שהזמן עבר שמו שירים טובים יותר.

הרבה הגיעו מהמופע לשם רק כי אנסיפרום הלכו לשם מאוחר יותר.

שם יצא לנו לדבר קצת יותר, אחרי שכולם עטו עליהם והלכו.

שם פגשתי את אליזרין המדהימה עם בן זוגה תום, המדהים לא פחות

ונהניתי איתה בכל רגע ;)

אפשר לראות גם את דניאל ברקע ^^

טינה, אליזרין ואני

אחרי בירות וריקודים, ודיבורים ומה לא, המשכנו אל ביתם החביב מאוד, המשכנו בשיחות כאלו ואחרות עד אור הבוקר, נרדמנו וקמנו להכין אוכל מטורף. אני ואליזרין הכנו למנה ראשונה קלמארי ברוטב שום, שמן זית ויין לבן, יחד עם פטריות פורטבלו, בצל, בזיליקום ומיץ לימון, ומנה עיקרית של נתחי חזיר ברוטב יין אדום, דבש, חרדל וברביקיו.

זה אחרי שדחפנו קצת חלה מתוקה עם קרשקבל ושינקן. 

התחלנו לראות איזה סרט טוב אחרי פרק ישן של הסימפסונס ונדמנו שוב.

חזרנו הבייתה מרוצים מאוד ועם טעם של עוד.

אני לא מאמינה שהיו לי כל-כך הרבה דברים לכתוב ובסוף הפוסט שיצא לי, יצא כל כך טכני ושטחי.

אפילו לא משתמע כמה נהניתי בסופ"ש הזה, אבל בהחלט אתם לא מבינים. אה כן, גם הסתובבתי עם דניאל הרבה בת"א.

איי, ככה אני מבלה את שעותיי האחרונות לפי החזרה לבסיס... (בכתיבת פוסט, לא בלהסתובב בת"א).

לא יהיה לי אינטרנט כמובן, וכנראה שכל הדברים המעניינים יכתבו לעצמי, ולא יהיו רלוונטים פה.

למה יש לי כל-כך הרבה תמונות של פטרי בפוסט הזה?

אוף לילה טוב

פוסט שהתחלתי לכתוב אתמול ונמשך בכתיבה איטית עד רגע הפרסום.

*אני אוכלת עוגיית תמרים*

אני: "אוף לא היה בה מספיק תמרים"

דניאל: "It's good- לתמרים יש את הערך הגליקמי הכי גבוה בעוגיה"

אני: "There wasn't enough cookie in it either..."

טוב בעקבות הירידה משקל המכנס שיש עלי מושלם, שכונה "the perfect pants", עתה כבר לא כל כך פרפקט, מה שאילץ אותי לקנות חדשות. קניתי זוג מכנסיים שחורים, אחד ארוכים ואחד 7/8 שבטח רוב הזמן יכנסו בכל מקרה לניו-רוק, סה"כ יחד ב-250 ש"ח! לצערי למכנס הארוך אין כיסים, אני גם צריכה לעשות חתך למטה כמו ל-former perfect pants, כדי שלא יהיו סקיני. בכל מקרה, לגבי עניין הכיסים- לפחות כשאני עם דניאל הוא משמש בין היתר ככיס :) ואיתו גם טלפון נראה פחות נחוץ.

בנוסף קניתי זוג מחוכים, בגלל שאני חייבת לכתוב שהשגתי אותם ביחד 340 ש"ח, אני לא יכולה לומר לכם מאיפה קניתי אותם.

אני שמחה להגיד שהם מידה S, ולמרות שזה מהודק עד הסוף אני לא מרגישה שהנשמה שלי יוצאת החוצה. הכל נוח כשרזים יותר. כל-כך הרבה דברים שבעבר נאבקתי לשים עלי אתה נכנסים בקלות.

איזה אוכל נפלא הכנתי לי בסופ"ש.

אתמול הכנתי לי סלט עוף על בסיס עלי בייבי, עם אגוזי מלך, בוטנים, צימוקים, ומעט שעוית ירוקה ותירס, עם שילוב רוטב ויניגרט ורוטב מתקתקץ

היום הכנתי לי אורז עם סלמון מעושן במחבת, בא עם רוטב טריאקי ורוטב חרדך דבש.

יצאתי לי לריצת 6 וחצי היום (לא היה לי כוח לעשות סיבוב שלישי, עשיתי 2 סיבובים של 3,300- סה"כ זה משעמם).

והיום בערב אבא מכין סטייקים.

אה כן חטאתי בשוקו ועוגיות תמרים :x 

אגב, אני יודעת שעכשיו זה מלווה אותי חזקה כל העניין של ירידה במשקל ואולי זה יוצר רושם של אנורקסיה. חשוב לי להבהיר שלא. יש לי מטרה ואני עושה את הכל בצורה מבוקרת ובריאה. אני בחיים לא מסוגלת להיות אנורקסית, כי אני אוהבת ותמיד אוהב לאכול- ולכן גם לא אוותר על זה, אני פשוט אדאג להוציא לפני או אחרי את האנרגייה בדברים הממש גדולים, ואוכלת עם הראש, הכל עם מחשבה, ולא טוחנת בלי סוף. משתדלת להעסיק את עצמי כדי לא לחשוב כל הזמן על אוכל- ואז לאכול רק שאני רעבה באמת- ואז גם נהנים מהאוכל פי כמה.

אל תדאגו לי, אני נשארת גם ביעד הסופי בסקלה נורמאלית בריאה, כמובן לכיוון הרזה, אבל עדין בטווח תקין לגמרי.

טוב יש לי כבר 4 קעקועים שאני רוצה לעשות, ואין לי כסף. גיליתי שגם הקעקוע הכי פשוט מביניהם הוא בין 600 ל-800 ש"ח במקומות שמחשיבים את עצמם ובין 400 ל-600 במקומות שפחות.

והקעקוע הממש גדול שאני רוצה הוא לא 2000-3000 כמו שחשבתי אלא יותר כמו 7000-10,000...

לכן כל מי שמעוניין לקנות לי מתנה ליום ההולדת בפברואר, ולא חשב על משהו ספציפי שהוא רוצה לתת לי, אשמח לקבל עזרה במימון קעקוע החופש שלי (הקעקוע הגדול של הכנפיים). אודה לכם מאוד מאוד מאוד. זה ממש חשוב לי.

שניים מתוך ה-3 הקטנים יותר יאלצו לחכות לצערי (אחד חשבתי כבר לעשות, רק שגיליתי שהוא עולה פי 2-3 מהתכנון, אחד מהם חשוב מדי, זה הפתעה, תראו רק כשיהיה לי, בתקווה כמה שיותר מהר.

כנף שמאל תהיה קיבורג, עתידנית, מכאנית... והימנית, פנטאסטית- של דרקון. זה הקעקוע הגדול.

גם את התמונה הזאת צילם באדיבות רבה

Abyss.co.il

עריכה שלי

בגלל שרישום של כל ההוצאות שעבד מעולה בשנת שירות הפך לממש מטריח, די הפסקתי עם זה- רעיון רע כי אני כל חודש במינוס חודשי יחסי ונוגסת בחסכונות הרבה מעבר למה שתכננתי, לכן אני כנראה אתחיל עם שיטה חדשה של משיכה מוגבלת של כסף ושימוש רק בו, וכשנגמר, חבל, ככה עד היום הולדת אצליח לחזור לספרה השנייה של התקציב.

לצערי אני מוציאה הרבה על אוכל- כי האוכל בבסיס חרא, אבל כנראה שאאלץ להוציא אפילו פחות על שתייה, בילויים, מוניות, וכנראה גם ארוחות בחוץ. הלוואי והייתי יכולה לעבוד, המשכורת שלי מגוחכת.

מוזמנים לשלוח לי גם צ'קים ^^

מסיבת ההלוואין של יום חמישי הייתה מטורפת לגמרי. כל הליין הזה.

אני כל-כך נהנית בתל-אביב. איזה כיף זה לפגוש אנשים חדשים, אנשים איכותיים שיש להם הרבה מה להציע בכל המובנים. כיף לנצל כל רגע.

יצא לי להכיר אנשים מדהימים בחמישי.

בקרוב רואה גם את רעוציפר, ואולי גם את מרי. /m\

מהרוק-בר, מלפני איזה חודש

טוב רציתי לכתוב עוד כמה דברים, אבל אני לא זוכרת. אבל לא נורא, זה אומר שכנראה יהיה לי עוד פוסט מתישהו יחסית קרוב. אם תהיה לי אפשרות. אם לא, אז תהנו מהתמונות (?).

רגע פרסום פוסט: 30-10-2010, 20:41

בהשפעת התכנית Dexter.

סיימתי את העונה ראשונה! ^_^