תנו לי לספר לכם מה עבר עלי ביומיים האחרונים מהרגע שנחתתי בחזרה בארץ. מלחמת ההתשה חסרת כל צדק מול ביורוקרטיה של אנשי משרדים ממשלתיים ממורמרים.
אז נחתתי עם בן זוגי בנתב"ג מטיסת קונקשן מוינה.
אנחנו הולכים לחכות למזוודות כשלפתע כורזים את שמותינו ומבקשים מאיתנו להגיע למחלקת אבדות.
שם הודיעו לנו שהמזוודות שלנו עוד בוינה ויגיעו רק מחר אחה"צ. זאת מכיוון שלא הספיקו להעביר את המזוודות מהטיסה הראשונה לטיסת הקונקשן.
הבטיחו, בכל אופן, שישלחו לנו את המזוודות עד הבית עם שליח עד מחר אחה"צ.
למחרת אחר הצהריים מתקשרים אלינו עם בשורה מקוללת. "אחת המזוודות שלכם נתפסה במכס".
אחת המזוודות שלנו הייתה מזוודה מיוחדת שהכילה את כל ציוד הצילום הנלווה שלקחנו איתנו לאוסטריה. מטרת הנסיעה מלכתחילה הייתה המשך הצילומים לקליפ המוסיקה שלי.
אותה מזוודה עמוסה בציוד הגיעה אלינו מסין כשלושה שבועות לפני כן. שילמנו למכס- מע"מ בגין מכס, מיסים, דמי אחסון, עמילות מכס, אגרת מחשב, טוב שלא גם נייר טואלט למשרד ומכונת קפה. אה כן, וכל זה לא עבור שווי החבילה שבכלל לא מגיע לסכום שצריך לשלם עליו מכס, אלא על עלות המשלוח. לקחו לנו מכס על זה שעלה לנו כסף לשלוח את החבילה לארץ.
בקיצור, מודיעים לנו שנצטרך להגיע מחר למשרדים של המכס לשחרר את המזוודה.
בערב באמת הגיעה אלינו רק מזוודה אחת- אחרי שהמכס חיטטו בכל התכולה שבפנים..
אנחנו מגיעים יום למחרת לשדה התעופה עם הרכבת. בטלפון מכוונים אותי להגיע לממן שנמצא מאחורי טרמינל 1.
אנו מחכים חצי שעה לאוטובוס שיעביר אותנו מטרמינל 3 ואומרים תודה שאין לנו טיסת פנים לתפוס...
שאלנו אנשים בטרמינל 1 היכן נמצא אותו בניין ממן, מסתבר ש"מאחורי הטרמינל" הכוונה היא לכמה קילומטרים מאחורי הטרמינל, כי הרי ברור שלכל זוג צעיר בארץ יש אוטו. כל-כך ברור שאפילו לא דאגו לתחבורה ציבורת למשרדי ממן האלו.
אחרי 20 דק הליכה בתוך המתחם, הגענו סוף סוף.
נתנו את הפרטים הרלוונטיים ואמרו לנו להמתין כמה דקות. המתנו בערך 80 דקות. מתקן מים לא היה שם, נכנסתי בחוסר נעימות למשרד לבקש קצת מים מכמה נשים דתיות שלא אהבו שצעירה מיוזעת בכלל פונה אליהן.
אחרי כמעט שעה וחצי קראו לנו פנימה, המזוודה שלנו נפתחה כבר. חיטטו לנו ב-2 המזוודות.
בפנים עוד איזה 40 דקות, עוברים עם עובד מכס על כל פריט ופריט יחד עם הקבלה, ומסבירים מה זה כל דבר, למה זה משמש, למה לקחנו את זה איתנו, מראים לו שזה משומש, שהכל נמצא בקבלה והכל שולם.
בסוף הוא מאשר. - מאשר ללכת למשרד הבא.
המשרד הבא כבר סגור. כראוי למשרד ממשלתי, הם עובדים רק חצי יום. אנחנו הולכים בידיים ריקות והרבה עצבים, הפעם כבר לקחנו מונית לרכבת...
למחרת דניאל לא יכול היה להגיע איתי, ואם זה היה נדחה עוד יום, היינו גם נאלצים לשלם דמי אחסנה, על האחסנה למופת שלהם.
אמא שלו עשתה לי טובה ולקחה אותי באוטו לשם.
אמרו לי להגיע למשרדי מכס בטרמינמל 1. הפעם זה היה רק 200 מטר מהטרמינל.
דינה חיכתה לי באוטו. הגענו ב9:30 בערך. ב11:30 יש לה פגישה.
לא חשבתי שזה ייקח יותר משעה.
אבל זה רק נהיה קשה יותר.
אני מגיעה למשרד של אנשי מכס ממורמרים, וליידי עוד קורבנות של מקרי אבסורד.
אני מציגה בפני אחת את הטפסים, היא אומרת לי שהיא תעביר את זה הלאה...
היא העבירה את זה "הלאה" למי שיושב מטר ממנה.
אני מציגה בפניו את כל הקבלות ואת האישור מיום קודם. הוא שוב שואל אותי מה זה כל דבר לפי הפירוט שכתב האיש מאתמול ביחס לקבלה המקורית. תוך כדי הוא גם מטפל במליון דברים אחרים ומבזבז לי את הזמן.
הוא טוען שהקבלה שלי לא טובה. שזה לא הסכום. מה?? הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהמשלוח היה הרבה יותר יקר מערך המוצר. לבסוף שכנעתי אותו שאני באמת לא יודעת על מה הוא מדבר וזו הקבלה של החבילה.
ואז הוא טוען שבקבלה שיש לנו של המשלוח מFEDEX בה מפורטים התשלומים למכס, אין פירוט של מה יש בחבילה. הוא רצה שאתקשר לפדקס ואבקש מהם לשלוח לי את הפירוט שלהם של מה היה בחבילה הזאת עבורה שלימנו.
הם כמובן לא כתבו שום פירוט של מה היה בחבילה, כי הערך שלה נמוך, וזה לא רלוונטי להם מה יש בפנים!
הוא לא קיבל את זה. הוא אמר שאין התאמה בין הקבלה לפירוט של חברת המשלוח ואנחנו צריכים לשלם שוב מכס.
לא משנה שלא אמורים לשלם מכס על 79$ חבילה. מבחינתו- מה ששילמנו עבור המשלוח הוא חלק משווי החבילה. לכל הרוחות!! המשלוח היה כיסוי הוצאות לסיני שנאלץ להוציא את הסכום הזה ע"מ לשלוח חבילה כל כך גדולה. הרי אם זה היה נקנה בארץ, לא היה סכום כזה של משלוח! למה צריך לשלם על זה מכס??!
ליידי יושב בחור ממורמר אחר ששילם מכס בצרפת על משהו שקנה והמכס בארץ מאלץ אותו לשלם מכס על מחיר המוצר ובנוסף על המכס הצרפתי כאילו היה חלק מעלות המוצר...
אדם אחר, זומן בפעם השלישית לשלם מכס שכבר שולם.
הראתי לפקיד מכס את התמונה של המזוודה בנתב"ג עם המדבקה שהכילה את התאריך, מספר הטיסה מהארץ לוינה ואת כרטיסי הטיסה ע"מ להוכיח שיצאנו איתה מהארץ ולא קנינו אותה באוסטריה.
זה לא מעניין אותו, זה לא רשמי מספיק.
הוא אומר לי להמתין.
דינה כבר מזמן נאלצה ללכת.
אני לא ממתינה כי הוא מברר עם פדקס, או כי הוא עוזר לי. אני ממתינה כי הוא מעדיף לסיים את המטלות האחרות של אותו יום קודם. סתם כדי שאחכה שם ולא יהיה לי איך להגיע למתחם השני לאסוף את החבילה ולהגיע הביתה, כי בבית הספר הוא חטף כאפות.
ב12:30 אחרי שסיים לבזבז לי את הזמן הוא מאשר לי.
בחורה אחרת מסבירה לי שפעם הבאה אני צריכה לדווח על כל דבר שאני מוציאה עם שווי גדול מ200$... אני אומרת לה שהשווי של זה הרבה פחות מ200$.. היא טוענת שהשווי של זה כולל המשלוח הוא יותר.. אבל מה קשור כמה עולה לשלוח את זה מסין לארץ?!?!? מה זה קשור?!?!?!
עפתי משם. שוב 20 דק' ברגל. עם האישור.
אומרים לי שאני צריכה לשלם 46 ש"ח על דמי שירות. כאילו כל כך רציתי את השירות האדיב הזה.
מה עם איזה 200 ש"ח על נסיעות?? על מוניות פנימיות ורכבת לרמת גן?? הא? או יומיים שלמים של עבודה שפספסתי!!
שואלים אותי אם אני צריכה אישור לאוטו... "איזה אוטו?! אני ברגל!" "אה, איך תיקחי את זה? זה איזה 40 ק"ג!".
שאלה מצויינת!!! אולי אם הפקיד מכס לא היה מבזבז לי את הזמן הייתה לי הסעה!
אחרי שאני מחכה רבע שעה נוספים מביאים לי את החבילה, הם גם דאגו לנזוק לי את המזוודה; הפלסטיק שבור, המתכת עקומה. ועל השירות הזה אני משלמת!!
שוב שואלים אותי איפה האוטו. וכשעניתי שאני ברגל, שואלים אותי למה לא באתי עם האוטו.... כי אני צעירה בת 22 בלי פאקינג אוטו! זה למה!!!!
נהג מונית שואל אותי אם אני רוצה שייקח אותי לר"ג. ברור, כי יש לי 300 ש"ח מיותרים!
מסתבר שהנידנוד הזה הוא הליך סטנדרטי לשחרור חבילות מהמכס, ולי לא ברור איך לא דואגים לפחות לתחבורה מהבניין האחד לאחר. זה הגיוני כל פעם לשלם 30 ש"ח לנהג מונית?? איך סבתא יכולה לצעוד עם מזוודה כמה קילומטרים בשמש הזאת??!? אין אפילו מדרכה, זה כביש עם קצת דשא במקרה הטוב!
למזלי מישהו בדרך ראה אותי והסיע אותי לתחנת אוטובוס, משם הגעתי שוב לרכבת.. ומשם כמובן עוד מונית עם המזוודה הזאת.
ובכלל היו אמורים להביא לי את המזוודה עד הבית.
כל פעם מחדש אני מבינה כמה לא בא לי להשאר לגור בארץ. עם הביורוקרטיה המגעילה הזאת.
ואיך לא, הגעתי הביתה, שם ממתין לי הועד בית. הוא רוצה כסף.
The problem is that our heroes always have secrets; secrets that
make us admire them. Everyone wants to be a Dexter of sort, or someone with
problems of which you cannot speak, and yet, you want everyone to know about
it.
Batman couldn't be as cool without the comics/television. He doesn't
have an urge to let people know who he is, because IRL- everyone knows it, and
loves him for it.
But when we do glorious deeds, there is no one to know of it, not
unless we let them. Nobody is watching us, and even if anyone did, we wouldn't
know. And we all wish them to know without us telling. We always want people to
find out. This is why diaries are written. What's the point in having beautiful
thoughts if no one's ever going to know about them?
And we can't have people knowing without us telling, so we tell,
and glorify our misery, our problems and only seem foolish by doing so. There
is no glory in a crippled mind, in a mental weakness, and for some reason we
all fail to understand it.
Nobody cares for the weak souls, it is known. Not for long. People
get noticed for their significance. And it's easier to cry about our shitty
lives, our mental problems and endless mind-battles, rather than actually doing
significant things.
But why do we keep crying like this? Why is it so common? Whence this
urge to brag about mental scars? No one believes you when you say you want to
kill someone until you do, no believes you when you say you want to die, until
you do.
So many battles in our minds could be spared if only we were less
indolent.
And I am long not 12 years old, and I am free, and I know it all,
I know what's needed to be done, I know what's good for me, I have everything I
need in order to be significant, to outshine and all the reasons to be happy, and
yet I…
...am weak and indolent and what I get is what I deserve until I,
and I alone choose to change it.
What the fuck is so hard?!
Feels like I want to kick myself in the head to get me on my feet
and stay there.
Get the fuck up!
I know things never get easier, and I am so good at preaching and
advising, never finding the strength in me to fucking use my own advice.
Wake up, Infy Snow, or you will never be significant.
You are pathetic.
You have the mental strength to get anywhere you want, but thinking
about it will get you nowhere.
There is no vacation from life. Don't seek the impossible, reach
high, get it, and maybe then, maybe tomorrow (if you have gotten high enough) –
the impossible, will become of reach.
Talking and thinking and killing yourself inside won't take you
up; and until you truly realize it, you will stay down. It's all in your hands.
You are a grown up, start acting like one.
You seem to perfer you comfort zone even though it's driving you mad.
Remember your motto, it's carved on your skin, you say it every
day, and yet you forgot to live by it.
If you don't learn, you don't get to live much, you don't live, and
you will have learnt nothing.
Don't love yourself for what you are not, become it. You don't merit it. You have all the power you need. Stay away from your comfort zone, let the shaking ground take you high, to your dreams.
Time is of the essense.
Don't let this be another page in the diary. Brace yourself.
Everyone has a set of goals in life, to make them worthy. Otherwise, the
difference between life and death is negligible.
There are all sorts of goals, some more exclusive than the others, and
some are mere vague road-blocks to keep us on track- such as being happy and
successful… Those basic common desires are not necessarily main targets one would
actively pursuit.
I was young of age the day I came to realize that whatever goal I'll set
my mind to is irrelevant. Not because I couldn't think of any noble goal nor
was it because of my incapability or lack of skill to achieve them; but because
of the simple atheist-based realization, that one day I should die, and so all of
my goals, thoughts and achievements are to fade along too.
Even if I were to be a renowned woman, the brightest and most talented
inventor, to live a thousand years and travel across the cosmos- I would
eventually die and be worth no more than the soil and the dirt of this earth.
There would be no spirit nor mind to judge my achievements, for the king's
crown can feel no honor and his sword should cry not for all the lives it took.
A book can hold so much wisdom, but it would never think itself wise…
Rivers don't choose where to stream as do winds prefer not the East over
the West. The dead are no different. They are no different than what they were
before they possessed life- no thoughts, no pain, no joy nor any other feeling
we can think of as we live.
I came to realize that the only thing I knew truly is that my life as
any other was meaningless. My effect on the universe is nigh naught and even
this is never to be known or remembered, for all livings die, and everything shall
be forgotten.
One day, I came across a young man, older than I was. He was sharing my
grief over this cruel understanding. There was no one else. A short period of time
has come to pass, even in human-lifetime terms, when we found a whole community
of people who knew. They knew what we did, but unlike us, they had hope. The
hope that doesn't come in a religious form of mystical comforts of ongoing life
of the spirit; but a hope of young ambitious men as well as women, scientists
and researchers who believe that science might just offer the solution that we
seek.
What needs to be done is very obvious; the problem lies in the how.
Today there are many people aware of the fact that in order to have any
kind of significance- life ought to be limitless.
Death must be conquered, I must live.
That was my first and most important goal to pursuit. Failing this, and
no other goal or achievement is of any worth.
1# Life- living without limits:
Minor goals required for this:
-
Live long enough to live forever –
I need to keep a healthy lifestyle because it might take a great deal of time
until the aging process can be entirely stopped and I need to keep myself alive
and in best shape until that happens.
-
Redo math's finals – Study math in
5units-high-school level in order to improve my math grades so I can more easily
begin studying academically.
-
SpecifyStudying Subject – I need to research and choose the specific subjects I
want to learn within my field of interest.
-
University – I need to choose the
university in which I want to study, meet their terms and begin with my studies
and research.
The young man, who has been the first to share my greatest of goals, has
been sharing a lot more than that. We share everything- love, thoughts,
feelings, adventure, hobbies and even hatred for similar things. Our mutual
goal has been to share our lives. It wasn't as simple as it usually is with a
loving couple. We have encountered countless obstacles through the years.
Eventually, we've made it. Its great importance has made us set aside
everything else and we now live happily ever after- only to fail if the 1st
and ultimate goal is unachieved.
2# Love – Sharing a life with my one true love, with all
accompanied minor goals- completed.
In order to spice up my life and give them the color and joy they'd
deserve if they were indeed endless and limitless, I've chosen some general
goals in life to achieve as purposes. Some are already completed and some are
not yet.
3# Singing – I've always loved singing and wanted to take it a
few steps further, perform, improve and be known for doing it well.
Minor goals required for this:
-
Singing lessons – I need to find a
singing teacher and go on a weekly basis so I can regain my vocal abilities and
improve them to a maximal level.
-
Creating – I want to start writing
and composing again.
-
Recording – I want to have my own
songs recorded.
-
Audience – I want to perform,
first on open stages, and later on even in organized paid shows.
-
CDs – I want to have CDs of my own
songs, first to spread demos, and sell the final product.
4# Tattoos – As a very sentimental person, I've grown fond of
inking my skin with my principles as a visible reminder of what I am, what I
was and what I am to become. I have three tattoos at the moments and three more
ideas left.
There are three minor goals I need to list here regarding the matter:
-
Artist – What I need to find now,
is an artist skillful enough to carve the largest tattoo among the three
perfectly.
-
Money – The large tattoo will
require a great deal of money that I must earn.
-
Sensational Solution – I have
dozens of touch-sensitive spots on my back, needless to say that while sensitive
it shan't be possible to ink. I need to test it after smearing an anesthetic
cream, or learn when exactly the times are when those are not so sensitive.
There are many other things I wish to do in life, such as books to read,
places to travel, games to play, languages to learn etc`, but this post is
meant to be a cornerstone of a castle I've long dreamt of building, yet never began;
the achievements of goals I have always had and never found the courage to
begin with; it is meant for me to organize my fantastic targets into stages
that turn things into possible purposes, more clear and approachable.
There'd be no point in listing the goals I already have a very precise
idea of how and when to achieve, because after building the walls, I've a lot
of motivation to finish the roof….
All those goals require time, will, motivation, consistency and most of
all priority. When there is priority, the others follow.
Priority is highly important, because otherwise, I would never begin.
Those goals are not simple tasks and the beginning is always the hardest.
Failing can cause a lot of wasted energy, frustration and even the neglecting
of the quest. But then again, not leaving the comfort-zone is not an option,
for it would get me nowhere. I will never have more time, and the conditions
will never be better. It is now or never.
I will not settle on mediocre life, for I am not a mediocre person.
בתקופה האחרונה הפכתי שמחה יותר, חייכנית יותר ולפיכך גם אהובה יותר, או
לפחות במובן הנוח. כבר ציינתי בעבר את העובדה שאנשים מעדיפים לשהות בחברת אנשים
כאלו, שמחים, פשוטים ונטולי בעיות.
הרבה מתוך אותם אנשים שמקיפים אותי, למעשה מקיפים אותי באופן וירטואלי
שכיום לא שונה בהרבה ממפגשים חברתיים.
את זה שלאחרונה אני מבזבזת את זמני בפייסבוק בצורה קיצונית- אני יודעת כבר
תקופה; זה התחיל להפריע לי, סה"כ זה באמת מונע ממני לעשות דברים חשובים כמו
לקרוא, ללמוד מתמטיקה, למצוא מורה לפיתוח קול, להופיע, להקליט, לכתוב, לתקן כל מני
חפצים שדורשים תיקון ואפילו לשחק במשחקים שאני כל-כך אוהבת.
ההבנה עד כמה באמת השתניתי הכתה בי ביום הולדתי האחרון.
כל אחד אוהב לראות את תיבת ההודעות והוול בפייסבוק מתמלאים ברכות יום הולדת
מאנשים רבים, חלקם קרובים, חלקם פחות ואף כאלו עמם לא החלפתי מילה לפחות כמה שנים;
בדרך כלל זה נותן תחושה שיש הרבה אנשים סטטיים בחיים שלכם שכן שם בשבילכם באיזשהו
מובן, ואולי יהיו שם גם כשתהיו פחות חייכניים ונוחים.
אך התחושה שהכתה בי למראית הברכות טלטלה אותי כאילו היה זה דון פריי שחבט
בבטני הלא מאומנת מפעת עצלות.
כל כך הרבה זמן שניסיתי להשיג תשומת לב ואהדה מצד כל אדם אפשרי, ועד שהבנתי
לאיזה מצב פתטי הגעתי והפסקתי להעלות תמונות טלפון מטופשות שלי, ועד שהאהדה נרכשה
באמת (אחרי שהפסקתי עם זה) - - לא תפסתי שהתמדית הבאה שרקמתי לעצמי, אינה טובה
בהרבה מזו של הילדה המחפשת תשומת לב.
בערך שליש מחבריי לפייסבוק כתבו לי ליום ההולדת, במצב רגיל זה היה מנחם
ומעודד אותי מאוד, אלא שמתוכם אולי 90% התייחסו לתכונה אחת בודדה שלי, תכונה אחת
שלעולם לא הייתה אחת מגאוות האישיות שלי (מכיוון שהיא איננה כזאת).
90% מהמברכים התייחסו בצורה כזאת או אחרת למאפיין היחידי שהסגיר את התדמית
החדשה שלי, והיא לא אחרת מיפייפיה.
למה זה כל-כך מפריע לי? הרי זה ברור שזה מה שחיפשתי, כל כך הרבה התעסקות
וזמן ומשאבים מושקעים במראה שלי, וגרוע מכך, בהפגנתו...
אז הכאפה הזאת הממה אותי מכיוון שגרמה לי להבין כמה הזנחתי את מי שאני, את
הערכים, את חיי, את תחומי העניין שלי, הכישורים שלי, התשוקה שלי למדע, לפנטסיה,
לאמנות, לשירה לכתיבה, להרפתקאה, למעש... רוב מכריי, אם אבקש מהם לתאר אותי במילה
אחת, כנראה שיפייפיה תהיה זו הראשונה אשר תקפוץ לראשם.
אני כבר לא אדם עמוק ומשונה, לא טיפוס מעניין ומיוחד, אני לא טובה או רעה,
אני לא בחורה אינטיליגנטית ושאפתנית, אני לא משעשעת, אני לא חננת-על, כבר לא
פסיכית לגמרי ולא שקדנית, לא לחוצה ולא תנודתית, לא אאוטסיידרית, ליברלית,
אתאיסטית, אפיקורסית, ולא ולא ולא-מליון דברים נוספים שאני ואחרים היו מעידים עלי,
אף לא דבר אחד שהופך אותי למה שאני, איך שאני רואה את עצמי, או אולי- מה שהייתי.
הפייסבוק הפך אותי ללא יותר מפרצוף יפה ואשה אוהבת. אפילו סיפור האהבה האפי
שלי אינו ידוע. על זה תוסיפו את חיבתי המופרזת ליופי הנשי והנה קיבלנו מאין מוצר
חלומי ברמה השטחית, מתכון לפיו מאוד נוח לחבב אותי.
מדוע? מאותה סיבה שאני מלכתכילה רכשתי אהדה לפייסבוק, זה שעשוע זמין ורגעי,
לא מחייב אך נגיש... התמונות והסטטוסים מעבירים את זמנם של עשרות ומאות אנשים שאני
מכירה במידה כזאת או אחרת, עוד כמאה שסתם עשו סבסקרייב לפרופיל שלי- כי יש פרצוף
יפה והומור- ברמה שמאתגרת מספיק בשביל לגרום לתחושת ה"אני חכם ולפיכך מבין-את
\ מזוהה-עם הנאמר" אך מצד שני לא מתחכם מדי, כדי לא ליצור תחושות נחיתות...
כך יצא שאני נאהבת עבור משהו שאני די שונאת, משהו שמאשש את התאוריה שלי,
אנשים, אפילו בלי להאמין בכך (והנה, גם אני), באופן מאוד טבעי מוצאים את עצמם
מעבירים את זמנם ומחבבים יותר דברים פשוטים, יפים, רגעיים, נגישים ונוחים- ביניהם
פייסבוק ואני.
אני מבינה שלחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת תרחיק רבים ממעגלים קבועים
יותר למעגלים יותר סטטיים, אבל סה"כ, אני מקווה שהגעתי לשלב בו באמת ומתוך נסיון
מבינה שזה לא דבר רע, שישנו קומץ אנשים שכן מתאמץ לשמור על קשר ולהיות שם גם
בזמנים פחות נוחים, מכיוון שאני לא רק סטטוס משעשע ותמונה יפה.
אז עכשיו שאני מודעת להתמכרות שלי לפייסבוק וכמה זה באמת פוגע בי, אין לי
מושג איך להגמל ולחזור לדברים שחשובים לי באמת, לחזור למה שאני, לאיך שאני רואה את
עצמי, למה שנועדתי להיות.
לא רק יפה.
When an aquaintance calls me beautiful, I want him to say it after getting
to know me, enough for me to know, it's not the features I was blessed with
he's referring to.
וזה לא שאני לא צריכה שיחמיאו לי לפעמים, לצערי הצורך הזה כנראה לא ייעלם
לחלוטין, זה פשוט שזה הפך להיות המייצג הניכר שלי, המאפיין, סימן ההכר, ואת המצב
הזה- אני רוצה לשנות.
אחרי שלושה וחצי חודשים יבשים מפוסטים, החלטתי לכתוב בעקבות נושא חשוב לי. היו הרבה דברים שרציתי לכתוב עליהם, כמו הטיול הארוך והמופלא לבלקן אבל פשוט... לא היה לי חשק.
אז קבלו:
קעקועים ואני
קיעקוע הגוף הינו מנהג מאוד עתיק
הנפוץ בתרבויות שונות במקומות רבים בעולם. עד היום ישנן תרבויות בהם קעקועים הינם
חלק אתני חשוב במסורת ואלו מסמלים מעמד חברתי, שלבי בגרות, סממנים דתיים כאלו או
אחרים ועוד.
בתרבות המערבית קעקועים אינם מהווים
חלק ממסורת חשובה ומחייבת, אם כי תוספים בעלי ערך אסתטי, שידרוג אופנתי, צורת
התבטאות, השתייכות לסצנה או קבוצה כזאת או אחרת, ולעיתים אף סתם שיגעון חולף. אני אישית
מאמינה שיש מקום לביטוי בקעקועים ולעיתים גם חן. יש היחלקו עלי, אך זה לגמרי עניין
של טעם.
אנשים רבים יביעו התנגדות לעשיית קעקועים
כי הדבר פשוט לא יפה בעיניהם. התנגדות חריפה לרוב תלווה בנימוק הנכון שלא ניתן
להחזיר את העור לעור הצחור שהיה טרם נצבע, קעקוע יישאר שם לכל החיים ואין מה לעשות
במצב של חרטה חוץ מקעקוע גדול וכהה יותר או ניתוח אשר גם הוא יותיר צלקת חיננית אף
פחות.
בדיוק בגלל זה, אני נמנית בקבוצה של
אלו המאמינים שקעקוע צריך להיות ייחודי ובעל משמעות, מעבר לפן האסתטי.
כשהייתי ילדה, חשבתי שלעולם לא ארצה
לעשות קעקוע. זאת לא כי אלו לא מצאו חן בעיניי אם כי מהסיבה הפשוטה שהאמנתי שלא
אוכל אי פעם למצוא ערך כה נצחי, חשוב ומשמעותי עבורי, שאוכל להביע בצורה ויזואלית.
בסביבות גיל 12 השתנתה גישתי כמעה, ולפי
הגישה החדשה טענתי שאין לי סיבה לפסול לגמרי את האפשרות שאתקעקע, אלא לחכות ליום
בו אדע בוודאות שמצאתי רעיון ויזואלי שימחיש ערך שהינו בלתי נפרד ממני, ולנצח ישמש
כעיקרון חשוב בו אני דוגלת. לא האמנתי שאמצא כזה, אך המחשבה לא הרפתה.
הרעיון לקעקוע הראשון שלי נחת עלי בן
רגע. מגיל 14 הסתובבתי עם תליון שקיבלתי מהאדם החשוב לי בחיי. התליון הינו ריפליקה
של התליון Evenstar המוזכר בספרים של "שר הטבעות" של טולקין. לפי הסרטים,
ארוון, אלפית בת-אלמוות ואראגורן שהוא בן-תמותה מתאהבים בזמנים של מלחמה ורשע
העומד להשמיד את כל הטוב בעולם. האלפית הנצחית מעניקה לאהובה את התליון והיא נאלצת
לבחור בין המשך חיים נצחיים עם משפחתה ב-Undying Lands, לשם
רק הם האלמוותיים יכולים להגיע, ובכך ייפרדו ארוון וארגורן לעולמים; או להשאר בארץ
חסרת הסיכוי יחד עם אהוב ליבה וכנראה למות שם איתו יחד עם כל הטוב. ארוון בוחרת
ברגע האחרון להשאר עם אהובה ולהקריב את חיי הנצח שלה, כי מבינה שחיי נצח בלעדיו
לעולם לא ישתוו לחיי תמותה עם הדבר שהיא הכי אוהבת בחיים. מיותר לציין שבסופו של
דבר הטוב ניצח וארוון רקדה בשתי החתונות...
בכל אופן התליון מסמל בעיניי את אותו
הקונפליקט של שני הערכים- חיי נצח (שעבורי הם חשובים יותר ממה שיהיו לכל אדם אחר,
אבל זה כבר סיפור אחר שלא אפתח כאן) ואהבת אמת, שכמו בסיפור תתעלה אף על אותו ערך
עליון .
בגיל 18, טרם גיוסי לצה"ל,
כשנתברר לי שאאלץ להסיר מעלי את השרשרת הנצחית, הכה בי הרעיון, הדרך בה לנצח תשאר
עלי גם כאשר לא תענד על צווארי. כך קעקעתי את הצוואר בסמל של תליון ה-Evenstar.
הקעקוע השני שלי הוא המוטו שלי, בו
אני מאמינה והוא שם כדי שתמיד אזכור בשביל מה אני חייה.
משמעותו "חייה ללמוד ולמד
לחיות". חיים אולטימטיביים, כלומר ללא גבולות מכילים מספיק זמן ויכולת ללמוד
הכל כשם שלימוד אינסופי יתן את הידע והכלים לחיות ללא גבולות. המעגל הזה הינו
כמובן בגדר שאיפה והוא שואף לאותו מצב אוטופי תיאורטי. השפה שבחרתי לכיתוב היא של
האלפים ע"פ השפה שהמציא טולקין. מלבד היופי שאני מוצאת במראה הטקסט, האלפים
ידועים כיצורים אינטיליגנטים מאוד ובעלי חיים ארוכים מאוד ואף נצחיים.
הקעקוע השלישי שלי הינו קעקוע משותף
עם אהובי. הקעקוע הינו של דרקון אורובורוס, דרקון שאוכל את קצה זנבו (וכך יוצר
טבעת). הסמל הינו עתיק ובמקרים רבים מוצג עם נחש ולא דרקון. האורובורוס מזוהה
לעיתים קרובות עם ציפור הפיניקס האלמותית הנוצרת מחדש בכל פעם שמתה, לנצח.
משמעות האורובורוס הרלוונטית היא של
רעיון של איחוד קדום של משהו קיים או שהתקיים לפני כל התחלה, בכזו עוצמה ואיכות
שהוא אינו יכול להיות מושמד או להסתיים באף צורה שהיא. התיאור נשמע אולי מעט מבלבל
אך הוא מדוייק להפליא. הקעקוע המשותף בא להדגיש את אותו רעיון, שאת אותו איחוד
עוצמתי, איכותי וקדום הקיים בינינו, לא ניתן לסיים לעולם. המיקום של כל קעקוע ביחס
לאחר הוא כך שאנו עומדים זה מול זו, הם כמראה זו לזה וכשאנו קרובים, הדרקונים
מתאחדים.
אלו הם קעקועי היחידים בינתיים ואני
נושאת אותם באהבה וגאווה. קעקועים ידועים כעסק יקר כלכלית, ובכל זאת אנשים רבים
ששים לעשותם. מבחינתי הערך הסנטימנטאלי שלהם חזק מאוד ולכן אני יודעת שלא אתחרט
עליהם. כל קעקוע נבחר בקפידה.
אני יודעת שלא אמלא את עצמי בקעקועים
(שרוול וכיוב'), כי אני חושבת שלכל קעקוע בעל משמעות מגיע המקום להביע את מה שנועד
להביע והוא הכי יפה לבדו. אני רואה יופי ביצירות שלמות המכילות קעקועים רבים
(לטעמי זה יכול להיות יפה), אבל אני לא רואה בזה יותר מיצירת אומנות; וגם יצירת
מופת, אם היא לא חלק ממה שאני, אני אתרשם ממנה תקופה ולאחר זמן מה תיתכן אפשרות
סבירה שיימאס לי לראותה יום יום וארצה להחליפה ביצירת אומנות חדשה. זוהי אחת
הסיבות שאנשים מתמלאים קעקועים, הם רוצים משהו חדש. הבעיה היא כמובן להסיר את
הישן. לפי-כך אני לא נגד קעקועים שהם יצירת אומנות, אני פשוט יודעת שאצלי ספציפית הם
יצטרכו להיות הרבה יותר מזה כדי לזכות בתצוגה נצחית על גופי.
בכל אופן, זה לא אומר שלא אעשה עוד
קעקועים. למען האמת כבר יש לי מספר רעיונות... אני מעדיפה לא לפרט יותר מדי כרגע.
הפירוט יבוא עם כל קעקוע.
ומה יהיה בגיל 80, אם עורי יהיה מקומט
והקעקועים כבר לא יהיו יפים כשהיו? אני לא יודעת מה איתכם, אני בכל מקרה לא ראיתי
אישה מושכת בגיל 80 ובכלל לא מצאתי הרבה אסתטיקה באישה בגיל הזה. קעקועים לא
יוסיפו או יפחיתו ליופי שכבר מזמן חלף (אם כי יכולים להסיח את הדעת ממצב ממש גרוע),
אבל הם כן יכולים לספר הרבה סיפורים, ערכים, עקרונות ודברים שעשו לנו טוב בתוקפת
צעירות. ברגע שיש להם יותר מערך אסתטי, גם בעת זקנה תהיינה להם המשמעות והחשיבות
שהיו להם פעם. חוץ מזה שאני עוד מקווה שעד שאגיע לגיל 80, אנשים ימשיכו להיות
צעירים בזכות הטכנולוגיה המופלאה...
ומה לגבי נזק בריאותי? ישנם סוגי דיו
לקעקועים המזיקים עד מאוד ויש כאלו שהגוף לא מגיב אליהם והם בכלל לא מזיקים. מה
עושים? מבררים אצל המקעקע באיזה סוג דיו הוא משתמש לכל צבע בו אתם מעוניינים
להשתמש, עושים מחקרון באינטרנט ודואגים ללכת רק למי שמשתמש בחומרים לא רעילים.
מה אתם חושבים על קעקועים? האם זה יפה
בעיניכם? האם חייב להיות לקעקוע משמעות עבורכם, או שמספיק לכם שייראה טוב? האם
עשיתם קעקוע והתחרטתם עליו? האם הייתם עושים קעקוע מתוך קטלוג תוך ידיעה שיש עוד
רבים עם קעקוע כשלכם? אשמח לשמוע את דעתכם וכל מה שיש לכם לומר בעניין...
ואם אתם סקרנים לגבי הקעקועים הבאים
שלי, אתם מוזמנים לתרום לי כסף ולקדם את העניין, בכל זאת כמו שהזכרתי, זה עסק די
יקר ;)
ניכר כי הגמדים לוקחים מס בסך 20% מכל הזמנה, אחרת אין לי הסבר לגודל הסלט וכמות הבירה שלא מילאה את הכוסות בנפח ליטר.
שנים שאהבתי, המלצתי ונהניתי לבלות בפאב-המסעדה באווירה אירופאית חמימה, הממוקם בלב תל-אביב- הלא הוא פראג הקטנה.
מאז שעברתי לעיר החטאים לפני למעלה משבעה חודשים, מצאתי את עצמי מדי חודש לכל הפחות במקום המהולל ומדי יום ממליצה על המקום הן לישראלים שיוכלו להנות מן המקום פעמים רבות, והן לתיירים המחפשים מקומות מעניינים בתל-אביב. כל זאת ללא מטרת רווח, אלא בגלל אהבתי הרבה למקום.
נהגתי לספר על האווירה החמימה, המוזיקה הטובה, השירות הטוב והנעים, הפינוקים (צ'ייסרים, בירות, טעימות...) וכמובן האוכל המעולה והייחודי עם המחירים האטרקטיביים ומגוון הבירות הטובות במחירים הזולים.
שני חברים, בן-זוגי ואני יצאנו בשישי האחרון אל הפאב האהוב באקראיות לאחר שבכלל תכננו לשתות במקום אחר.
התיישבנו. המקום היה די עמוס מה שהקשה על השגת תשומת לב המלצרים. לפיכך, ברוח צחוק התקשרנו למקום על מנת לקרוא למלצר. זה עבד.
קיבלנו תפריטים חדשים, בם המחירים חדשים גם הם, מחירי קולקציה חדשה – גבוהים אולי ב-40% משהיו שבועיים קודם!
כל אחד הזמין ליטר בירה. בנוסף, מההיכרות הטובה שלי עם המקום ידעתי כי כל המנות גדולות ומשביעות, שכן החלטתי להזמין משהו קליל, סלט. נדהמתי מהמחיר, הסלט עלה 50 ש"ח - מחיר מופרז לכל מקום, בטח למקום שעד שבועיים קודם לכן היה נחשב למקום עם מחירים אטרקטיביים עד מאוד. זרמתי עם הסלט, כי בכל זאת יש בו חתיכות של עוף ובייקון.
כעבור חצי שעה, קמתי לבדוק מה עם השתייה, אז מלצר טרח להביא את הבירות שעמדו להם על הבר וכבר במקום ליטר היו ל-800 מ"ל בערך, ופחות קרות טעימות ממה שוודאי היו חצי שעה קודם.
אז אם חשבנו שפשוט לוקח הרבה זמן למזוג 4 ליטרים, מהר הבנו שלא, כי נותרו ללא קצף וללא 200 מ"ל שהתפוגגו להם.
כבר כמעט סיימנו את הבירות והסלט עוד לא הגיע. קמתי שוב לשאול את המלצר מה קורה עם הסלט. נתברר שהוא בכלל שכח להדפיס אותו במחשב, והבטיח שעוד 5 דקות הוא יגיע. רק שחמשת הדקות היו רק שליש מרבע שעה נוספת בה נאלצתי להמתין לאוכל.
הגיע הסלט, או אם לקרוא לו סלטון, על שם שהיה קטנטון. גם על-מנת למצוא את הבייקון שהובטח נאלצתי לפשפש תחת החסה בכדי למצוא חתיכות ספורות.
ניכר כי הגמדים לוקחים מס בסך 20% מכל הזמנה, אחרת אין לי הסבר לגודל הסלט וכמות הבירה שלא מילאה את הכוסות בנפח ליטר.
הבנו שאנחנו מתחפפים משם לפאב אחר אז חיכינו שיעבור מלצר על-מנת לבקש חשבון. חיכינו. וחיכינו, וחיכינו... ולאחר שכבר קמתי פעמיים, החלטתי לנסות את הדרך הראשונה שעבדה.
אם יש משהו שהפך את הערב לקצת יותר מצחיק זה היה זה. התקשרתי שוב אל המקום לבקש חשבון לשולחן ליד החלון. לא הצלחתי לסיים את המשפט מרוב שנפלתי מצחוק ומיד לאחר מכן השיחה נותקה מצד המקום ומלצרית זועמת הגיעה לשולחן ומיד אחריה גם ברמן זועם ומאיים שדרש לדעת מי התקשר.
זה כבר לא היה מצחיק.
אם ניחנו המלצרים ביכולת לתת שירות מוצלח- דיינו. אם לא ניחנו המלצרים ביכולת זו אך ניחנו הם בכבוד לפצות לקוחותיהם – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בכבוד לפצות לקוחותיהם אך ניחנו הם בחן להתנצל בפניהם – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בחן להתנצל בפני לקוחותיהם אך ניחנו בחוש-הומור – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בחוש-הומור אך ניחנו בסבלנות – דיינו. אם לא ניחנו המלצרים בסבלנות אך טרחו להסביר זאת ללקוח בנועם – דיינו. אם לא טרחו להסביר זאת ללקוח בנועם אך גם לא טרחו להגיב כלל – דיינו. דיינו. דיינו.
רק שהבני-זונות ברוב חוצפתם באו בצעקות ואיומים, טוענים שאנחנו מקשים עליהם כשגם ככה הם קורעים ת'תחת ושאנו מתנהגים כמו ילדים קטנים. אמרו לנו לעוף משם ולא להראות שם את פרצופינו עוד לעולם.
לסיכום: פראג הקטנה היא כבר לא מה שהייתה- המחירים כבר לא קטנים, לא כל-כך פראג, המנות לעומת זאת בהחלט קטנות, שינו את היחס מחברותי וכייפי ליחס של מלצר אל לקוח שהוא אובייקט שמשלם והמטרה היא למכור חיוך מזוייף עבור טיפ.
אני לא אתפלא אם ההצלחה המרובה בתקופה האחרונה, שעלתה להם לגמרי לראש היא תוצאה של הזרמת לקוחות מדי יום של ישראלים ותיירים על-ידי.
לפיכך, אני מפצירה בכם להחרים את הרשת של פראג-הקטנה ואת סניף אלנבי בפרט. כמו כן, אשמח אם תפיצו זאת.
והמסקנה שלי- פעם הבאה שאני עושה למקום כזאת יחצנות, אני אעשה זאת אם לא עבור תשלום, אז לפחות עבור הטבות במקום ויחס ראוי.
לעיתים קרובות מתפרץ בי פרץ של יצירתיות, רצון לשוני, נוסטלגיה, להתחיל מחדש, לחזור לישן. להיות ילדה, להיות רזה, לדבר במסנג'ר, לפתוח בכל פעם בלוג אחר עם תדמית חדשה באופן מושלם, עד שחודש אחרי זה יעבור לי וארצה בכלל תדמית אחרת.
עם כמה שאולי זה נדמה אחרת, אף פעם לא הייתי ילדה פופולארית. ואיכשהו, גם כשאני בטוחה שכן, אני מיד מגלה שלא. לא שאני רודפת אחר פופולאריות. למעשה אני ממש לא מעוניינת בה. או אם להיות יותר מדוייקת, אני לא רוצה לרצות בה, אני נאלצת לשכנע את עצמי שזה מה שאני עושה ושזה מגעיל. אני רוצה שיכבדו אותי כשאני. אבל מצד שני זו בקשה אולי מוגזמת, לעשות מה שבזין ולצפות שכך בדיוק יקבלו אותי. חוץ מזה, לבקש שיכבדו אותי אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה אולי מוגזם בלי קשר. צריך לגרום לאנשים לכבד אותך. ואני לא עושה הרבה כדי לגרום לאנשים לכבד אותי. איכשהו כל מה שאני עושה תמיד מצטייר כמו דרך ילדותית לנסות ולהיות מלכת העולם.
אני חושבת שרוב הזמן יש לי יותר מדי סבלנות לאנשים. יש שיעידו שהרבה יותר מדי. אבל ברגע אחד הכל יכול להתהפך. משהו אחד לא הולך, אני נלחצת ומיד מקיפה עצמי בשריון של מחשבות ומגננות שרק מעיף כל יחסי אנוש, כיבוד והבנה שיצרתי בחזרה אל קיבינימאט, וזה רק מגביר את הצורך להתרחק ולהתכנס ולהתחיל הכל מחדש. מקום חדש, אנשים חדשים, תדמית חדשה או ישנה.
נדמה כי לעולם אני לא מצליחה לבחור בדרך הנכונה עד הסוף. כמו מבוך מורכב בו אי אפשר לחזור אחורה. כל פעם להתחיל מחדש, ובכל פעם לטעות במקום אחר, וגרוע מכך- באותו המקום.
אני מרגישה שיש רק דבר אחד שאני מבצעת באופן הטוב ביותר שאני מסוגלת, וזה לאהוב את אהובי. לגמרי, באמת, בלי תנאים, עם המון תשוקה, התרגשות, הבנה, הערכה, השקעה, נתינה, קבלה, צחוק, תמיכה, כנות, ישירות, אבסולוטיות וכל מה שרק אפשר.
וכשרע, כל יתר הדברים יכולים להתפוצץ, ויהיה לי עדיף.
זה כאילו הרבה יותר פשוט להיות עצוב, להאשים את העולם באי-צדק, להשתמש בצורך הצבוע של האנושות להזדהות ולרחם על-מנת לנסות ולכפות את התמיכה של אנשים שלא באמת מעוניינים לתת אותה. כאילו אם אני מודה בזה שאני לא בסדר, זה בסדר להיות לא בסדר, אבל זה לא טוב מספיק. כאילו המודעות לבעיה תעזור לי במציאת פתרון אך תקשה על ההסתדרות שלי עם אנשים. אנשים לעיתים מגלים איכפתיות כשמבחינים באופן ניכר בבעיה. מכיוון שאני יודעת לדבר עליה, להגדיר אותה, וברוב הזמן לשלוט בקצוותיה הקיצוניים- אז הרבה יותר פשוט לא להאמין לי, לקחת אותי כסתם אחת בכיינית, זנותית שרוצה תשומת לב. כי אי אפשר להזדהות עם מי שמודע לבעיה שלו- יש לו גם ככה את עצמו.
הבעיה שלי החלה כשאיבדתי את עצמי.
משהו לכאורה קטן וחסר משמעות ששינה את חיי וגרם לי לחשוב שלעולם לא אהיה מה שרציתי, שנפלתי במקום שאי אפשר לשנות יותר. הפסקתי לקבל את עצמי. התקופה מזוהה בירידה ברמת הנרקסיזם שלי. אמנם זה מעולם לא נעלם, אבל זה התמתן במידה ניכרת. מדובר על סביבות גיל 15, 16.
התחלתי לחפש את האישור של אחרים, בלי להבין שאין עלי לעשות דבר חוץ מלהיות עצמי, פיתחתי הפרעה כפייתית, הצורך הזה בלהראות את עצמי- דווקא את החלקים הרדודים שלא צריך אפילו להתעמק בהם כדי לאהוב אותי, מראה חיצוני ומעשים קיצוניים.
לדאבוני מצאתי כי זוהי דווקא דרך לדחות את הסביבה האינטלקטואלית שבזמנו חיפשתי בקרבתה ולמשוך את כל הסביבה הממוצעת, אלו שבעבר עקב משהו שאפילו לא הבינו- ראו בי איזשהו מושא להערצה, סימן לטוהר, פנטסיה. הפכתי למטרה. אחת מתוך רבות. אך גם טרף חמקמק, הוא בסך הכל טרף, ולבסוף נתפס.
גם היום, כשאני מבינה את זה, זה לא מונע את הצורך התמידי הזה בקבלה של אחרים, אפילו בהצגה עצמית שפעם מצאתי בזויה.
במקביל התפתחה בעיה נוספת שלא מאפשרת לי לראות דברים בחשיבות הרצויה.
הכל נראה קרוב יותר, קיצוני יותר, דרמטי יותר, העולם לא הוגן, הכעס מתגבר והדיכאון משתלט ואין איך להוציא אותי מזה. אני לא מעוניינת לצאת מזה. זה כל-כך נוח. כל-כך מסוכן. לסובבי ובעיקר לי.
מאושרת עד הגג מחד, וכאובה עד כלות נשמתי מאידך, מסופקת מחד וכעוסה מאידך. מרגע לרגע הכל משתנה. לצערי לחלק השלילי השפעה רבה יותר כי מאפילה על כל התפקוד שלי ודרכי במאבק נגד עצמי.
אני יודעת שהכל קצת לא ברור, זה מכיוון שזה רק פרגמנט מחשבתי שניסיתי להעביר באופן מאוד מצונזר ממחשבות תחושתיות למילים.
אני בתהליך קבלה עצמית, בחזרה לנערה שאהבה לדעת, ידעה מה טוב לה באמת ומה רע, בחזרה אל הטוהר, הידע, האמת... הפנטסיה.
צריך להיות
מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.
מישהו יכול
להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו
כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם
יגבר הזלזול כלפיו.
עובדה זו
כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.
מוות.
ברגע שאדם
לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים
על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה,
לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.
האם מדובר
בכאב אמיתי? זאת לא אדע.
אבל זה כבר
לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם
הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.
לעומת זאת, לא
קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש
ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.
אף אחד לא
יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל
זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים
חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.
לפעמים צר לי
שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד,
שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם
לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.
אני באמת
מעריכה זאת.
"Collect some stars to shine for you and start today there are only a few..."
Thank you, my friends, you are my stars that shine.
...and mostly I thank the one whose more radiant than sun-of-suns.
בשנה האחרונה
למדתי מספר רב של שיעורים משמעותיים, לפחות עבורי. כמו כן, למדתי הרבה מאוד על
עצמי ועל מה טוב לי.
יהיו שיגידו
שהשתנתי מאוד; זה כנראה נכון, אך למעשה אני מרגישה שאני עצמי יותר מאי-פעם, מעולם
לא הייתי אמיתית כל-כך.
עברתי שינוי
גישה. במקום להיות פאסיבית לגבי הדברים שאני רוצה ולהתמרמר על זה שלא טוב לי במצב
הקיים ועל זה שאין לי מוטיבציה ואומץ לשנות, אני לוקחת את חיי בידיים ועושה את כל
מה שהייתי רוצה שיקרה, ביניהם דברים שלא היו קורים לעולם לו הייתי יושבת בחיבוק
ידיים. אני פועלת גם אם הדבר דורש התמודדות עם אתגרים מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי
שאאלץ לעבור, ולהאבק בציפורניי על החופש שלי ועל מה שטוב לי באמת.
ברור לי שיש
גבול לדברים שאני מסוגלת לעשות, או לפחות לדברים שאני יכולה לעשות תחת מרמור או
כעס. יש דברים שדורשים זמן, השקעה, מאמץ ומחשבה גם אם הדרך מכעיסה ומתסכלת.
בסופו של דבר-
העולם שלי, החיים שלי והאושר שלי- הם כולם בידיים שלי.
השיעור
הראשון עליו ארחיב הוא שיעור החטאים. למדתי שהחטאים האמיתיים הם אלו הפוגעים
בעצמנו.
תמיד ידעתי
שחוסר אונים הוא אולי התחושה הנוראית ביותר שקיימת, אך השנה יצא לי לחוות זאת על
בשרי במספר דרכים שונות לגמרי אחת מהשניה, מתוכם פעם אחת קריטית ביותר.
אותה הפעם לא
קשורה בצבא אשר לעיתים תכופות היווה באופן ניכר הגורם המרכזי לתחושה זו (פקודות
שלא ניתן לסרב להן, אופן פעולה לא הגיוני, לא מוצדק ולא הוגן, ללא כל יכולת לשנות או
להשפיע ובלי אף אפשרות לתת מילה בדבר). צבא הוא לא לנצח ובדרכים לא דרכים ניתן
לפלס דרך דרך הכלוב הזה.
Harsh times require harsh modus operandi
אני מדברת על
מצב אחר לחלוטין שבמקרה נגמר טוב, בטח לא בעקבות משהו שתלוי היה בי. הגעתי למצב של
חוסר אונים אמיתי, בו לא יכולתי לעזור לעצמי, ולמען האמת אפילו לא הבנתי לאיזו
מצוקה הכנסתי את עצמי. את היותי במצב זה הבנתי רק למחרת כשהתפקחתי, אז למזלי לא
הרגשתי את התחושה הנוראית מכל של חוסר האונים עצמו, אך ההבנה המאוחרת שלו הייתה
נוראית כמעט באותה מידה, בעיקר לאור העובדה שמישהו אחר היה צריך להתמודד עם חוסר
האונים שלי ולהציל אותי, קל וחומר שאותו אדם הוא האדם החשוב לי בחיי.
באותו יום
יצאנו לריצה מאוד ארוכה, שלאחריה – לא אכלתי, אך שתיתי. שתיתי יותר מדי אלכוהול והרבה
יותר מדי מהר. לא הספקתי להרגיש את השפעתו כלל כשבבת אחת היא נפלה עלי- ובגדול. הוא
אפילו לא שם לב שהכוסות מהן שתיתי הן אינן אותן הכוסות, לא הספיק לראות אותן
מתרוקנות כששוב אחזתי במלאות.
אילולא
דניאל, אני לא רוצה לדעת איך הכל היה נגמר, מה היה קורה לי ובאיזה מצב הייתי מוצאת
את עצמי למחרת. איבדתי שליטה. חלקים מאותו הערב גיליתי רק למחרת כשסיפר לי
כל מה שהיה. אנשים שסיפרתי להם על מאורעות הלילה מצאו את כל העניין משעשע למדי
והעלו גיחוך על "התנהגותי הויקינגית" כך כונתה (יותר כמו חוסר אחריות
טוטאלי, ילדותיות וטיפשות). אך כל זאת רק מפני שבסופו של דבר לא אירע שום רע, ומשום
שהם לא היו צריכים לצעוק על אנשים שממשיכים להשקות אותי, למצוא מונית שמוכנה
להעלות אותי, לסחוב אותי הבייתה נגד רצוני הלא מופקח בעליל, לנקות אחרי את היין
שהקאתי ולישון איתי במיטה כשכל השיער והבגדים שלי מלאים בו.
כמו שאמרתי, הערב
עצמו לא היה לי נורא כלל, אך למחרת בבוקר... להתעורר עם קיא על המכנס והשיער ולדעת
שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה של חוסר אונים מוחלט, חוסר שליטה... עבור דניאל, אותו
הערב נחרט כאירוע טראומתי. דברי ההבל שיצאו מפי באותו הלילה... הבאתי את עצמי לאחד
המצבים היותר נוראיים שיכולתי. חוסר האחריות הזה ממש מכעיס אותי. נתתי לעצמי להיות
כל-כך חלשה ותלותית, ולאבד לגמרי את עצמי. זה כל-כך לא אני, כל-כך לא מתאים לי, מה
גם שבאותו רגע של שיכרות לא באמת הייתי אני.
עם זאת, אני
מסתכלת על הצד החיובי שבכל הסיפור. למדתי לשתות, למדתי כמה זה נוראי באמת להיות
חסרת אונים, והיום אני יודעת שאחרי זה, בעיקר אחרי שזה פגע בו כל-כך, לעולם לא אתן
לעצמי להגיע למצב כזה או דומה לו. זהו שיעור חשוב, וכל עוד אני לומדת ממנו, לחוויה
הלא נעימה הזו אור חיובי, והיא שירתה את מטרתה כשחשיבותה ניכרת וברורה.
הפעם הראשונה
והאחרונה. מזל שהיה שם אדם אחראי שכל-כך אוהב אותי ודואג לי שיקח את השליטה לידיו
בזמן שאני איבדתי אותה.
החטא הנוסף,
אינו מגיע לרמה כזאת ממשית של חוסר אונים, אם כי הוא בהחלט מסוגל במימדים גדולים
יותר (תרתי משמע) להוות מעגל של יאוש ומלנכוליה.
בגילי ממש לא
מאוחר מדי להתנזר מחטא הגרגרנות. אנשים שמנים יכולים לצאת מזה (להוציא את
עצמם מזה), אך ככל שהזמן עובר הדבר נהיה קשה יותר, הליך השיקום אורך זמן רב יותר ודורש
משאבי כוח רצון, השקעה, ומאמץ גדולים יותר, מה שסך-הכל אומר שהרבה יותר קל להתייאש
בו. בדרך כלל בסוג כזה של יאוש יש לאנשים נטייה להתנחם באוכל, שבעצם מהווה את מקור
הבעיה ובכך הם רק מגדילים אותה.
בלי קשר, אכילה
לא בריאה- בין אם מדובר על כזו שגורמת להשמנה או אכילה לא בריאה במחינת רכיבים
גרידא- בסופו של דבר מזיקה. הרבה יותר נכון למנוע את הבעיה טרם קיימת מאשר לטפל בה
לאחר מכן, כשיעילות הטיפול היא איננה אבסולוטית כיוון שהנזק כבר נגרם. להחליט
לעשות דיאטה כשאתה שמן, או להתחיל טיפולי צינטור כשיש לך התקפי לב, לחיות על
כדורים מווסתים כאלו ואחרים ולהיות תלוי בכושר באמצע החיים זה פשוט חוסר
התחשבות בגוף שלנו, מהסיבה הפשוטה שניתן למנוע את רוב הבעיות הללו על-ידי יחס נכון
וקבוע לגופינו עוד מגיל צעיר ולדאוג מראש לא להגיע למצב שהוא ניזוק.
למדתי
שהתחושה שמקנה אכילת יתר היא לפעמים נוראית פי כמה מהתחושה שמקנה שתיית יתר.
גיליתי שאני
מעדיפה להרגיש מאוד רעבה ולא להרגיש מפוצצת עד כדי הקאה.
לפני זמן מה אכלתי
ארוחת צהריים מאוחרת, שמכל הבחינות הספיקה ליום שלם (הייתי שבעה מאוד וקיבלתי את
כל הערכים הקלוריים והמזינים להם הייתי זקוקה באותו היום); ובכל זאת, הגיע הערב
ולמרות היותי שבעה מהצהריים המאוחרים מצאתי את עצמי נכנעת לריחות ולמגוון האוכל
הטעים שהיה, ואכלתי ארוחה גדולה נוספת – רק כדי לסבול מיד אחרי מתחושה רעה יותר
מכל הרגשת רעב שאי-פעם הייתה לי. שילמתי על זה מספר דקות לאחר מכן כשבמשך שעה שלמה
הקאתי את נשמתי.
פעם אולי
הייתי מעכלת את זה, אבל מלפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומאז הכל
השתנה. לא אקרא לזה דיאטה. קיבלתי את המודעות לה הייתי זקוקה. הבנתי שהמשקל
שהעליתי בשנים האחרונות, עליו התמרמרתי בקביעות לא הולך לשום מקום אלא אם אסלק
אותו בכוח.
שיניתי אורח
חיים. ההרזייה קשה יותר מהשמירה על המשקל, לפחות עבורי, כי דורשת יותר פעילות
גופנית וצריכה קלורית נמוכה מזו בה אנו משתמשים.
נאלצתי לעבור
שינוי גישה דרסטי. למדתי לאכול בצורה איטית ומסודרת, עם הראש ולא עם העיניים,
למדתי לא לאכול כשאני לא רעבה, לבחון את מה שאני מכניסה לגוף, לשים לב לדברים
הקטנים כמו רטבים, לא לנשנש ובקיצור: לאכול נכון, לאכול חכם. אם אני מעוניינת
לאכול ארוחה מפוצצת, לדאוג לפני זה להשתמש באנרגיה הדרושה. אם חרגתי ביום אחד,
להפחית למחרת, או לחלופין באותו יום לצאת לריצה.
הפכתי מאדם
שאוכל כל דבר (בריא או לא), בכמויות חייתיות ללא כל מחשבה, לאדם שאוכל ממש בריא
ונכון.
ירדתי 7 קילוגרמים
בערך בחודשיים בעקבות התמדה שנבעה מכוח רצון והחלטיות. אחרי שנים שהמשקל הפריע לי
ולא עשיתי דבר משמעותי בנידון- פשוט החלטתי באמת. כל השנים הללו בהם רציתי
לרדת במשקל, כנראה שפשוט לא היה לי חשוב מספיק, כי בכל זאת מצאתי את עצמי אוכלת שטויות,
"משתדלת להמנע" פה ושם- כמו אלפי נשים שעושות דיאטה ולעולם לא מצליחות.
יש 2 דברים
לא נכונים בגישה של "מחר דיאטה". ה'מחר' – שצריך להפוך ל'עכשיו',
וה'דיאטה' – שצריכה להפוך ל'אורח חיים בריא'. דיאטה היא זמנית, ומחר
אף פעם לא בא. צריך להחליט, עם כל הקושי הנפשי שבדבר וההסתגלות הקשה והמאתגרת-
ולשנות אורח חיים.
המשקל שלי לא
רק שלא היה במגמת ירידה, הוא היה במגמת עלייה. בכלל לא הבנתי כמה קלוריות יש במה
שאני אוכלת, לא טרחתי לבדוק באמת ולא עשיתי שום דבר שיפתור לי את הבעיה או אפילו
ימנע את הדרדור שלה.
השליטה הזאת
ועצם היותי מרוצה מאיך שאני נראית רק מחזקים את הביטחון העצמי שלי ובכך גם את האסרטיביות.
מאז שאני
זוכרת את עצמי, בכל חברה חדשה אליה השתייכתי, תחילה הסתדרתי עם כולם וזכיתי למה
שנדמה היה כאהבה ואהדה רבה. באופן טבעי התחלתי להרגיש יותר בנוח להפתח, רק שאז
אנשים מהר מאוד אנשים החלו מתרחקים ממני ומנצלים את החולשות שלי, את טוב הלב, את
אי-היכולת שלי לסרב, את המרמור העצמי, השתיקה, את זה שאני לא עונה בחזרה ומרימה את
קולי, את זה שאני לא מבקשת טובות... ניצלו אותי. פעם אחר פעם אחר פעם. כי לא היה
לי נעים, כי היה לי איכפת מה יגידו, כי פחדתי.
לאחרונה, עם
השינוי שחל בי, הבנתי- אנשים כאלו אינם ראויים בכלל שיהיה לי איכפת מהם או ממה שהם
חושבים; אני לא צריכה מהם שום דבר, הם לא מזיזים לי. החלטתי שכל פעם שאהיה נחמדה
אליהם יהיה זה מקרי לחלוטין, וככל הנראה ינבע מזה שהדבר בא לשרת את האינטרסים האישיים
שלי.
מאז שהתחלתי
לענות לאנשים, לצעוק חזרה, להראות את הכעס ולא לנשוך שפתיים ולבכות לעצמי, אלא לסרב
ולהיות אסרטיביות – אותם אנשים שניצלו אותי אז, עכשיו מתייחסים אלי עם הכבוד הראוי
לי. לפתע הם שוב גורמים לי להרגיש כאילו היו חבריי (רק שכמובן ברור לי שמדובר על עירבון
מאוד מוגבל, וזה מועד להמשך כך רק כל עוד לא יהיה לי איכפת מהם, ומיד יעלם עם
הפגנה של חולשה מצידי). מדהים איך עכשיו כבר לא מדברים עלי כאל אחת חלושה שאפשר
לנצל ומתבכיינת על כל דבר.
אולי הם לא
עושים את זה בכוונה, אולי זה פשוט קורה באופן טבעי. עצוב שכך אנשים מתנהגים באופן
טבעי בלי לשים לב.
אז זהו
שיעורי הנוסף. להיות טובה, זה לא משתלם.
עתה אני רק מבחינה
בסיכוי קלוש, רמז של הגישה המתנשאת הזאת- ומראש האדם פסול מבחינתי אלא אם כן יוכיח
לי אחרת.
הוא מראש לא
יהיה חבר, לא יהיה לי איכפת ממנו ואני לא אתן לעצמי להפגע בגללו או על חשבונו. אני
אגיד מה אני חושבת ואעשה מה שטוב לי, לגמרי בלי להתחשב במה שיוצא לו מהעניין
ולגמרי בלי נקיפות מצפון. לקח לי 19 וחצי שנה להבין את השיעור הזה, אבל בסוף נפל האסימון.
אז-
"I'm
just a good person, not more, not less"
לא קיים
יותר. אין יותר good person.
אני עושה מה שעושה לי טוב; וגם זה מוטב מלהתנהג כמוהם. להיות 'רע' באופן מודע נראה
לי עדיף מזה שהדבר יהיה מוטבע בנו ויופנה בטבעיות כלפי כל אחד שמאפשר זאת, גם אם
ממש לא מגיע לו, או בעיקר כי לא מגיע לו.
חשוב לי שלא
תבינו לא נכון. אנשים שכן איכפת לי מהם, עושה לי טוב לדעת שטוב להם. באופן טבעי
אעשה מה שאוכל כדי לעזור ולרצות אותם, ויכאב לי אם לא יהיה להם טוב, אבל אותם
אנשים הרוויחו את זה ביושר. זאת פריווילגיה שאף אחד לא יכול לקחת, בטח שלא כמובן
מאליו. מעתה ואילך, אחרים יאלצו לעבוד קשה יותר על-מנת לקבל את הזכות הזאת. הפריווילגיה
שבעבר ניתנה כמובן מאליו- עתה קשה להשגה.
על אחד
השיעורים החשובים ביותר לצערי לא אוכל להרחיב כפי שהייתי רוצה, לא פה ולא באף מקום
אחר, אבל בשורה בהתחתונה למדתי לא לסמוך על אף אחד.
אף אחד בכלל.
אני לא יכולה לספר לאנשים הכל על עצמי, לחלוק כל מחשבה קטנה ולצפות שיהיו שם תמיד;
וזה רק הגיוני. לכל אחד חופש המחשבה, וכולם בלי יוצא מן הכלל שומרים על הזכות
הזאת. אף לא אחד מספר את כל מה שעובר לו בראש ללא ריסון כלל. תמיד מחזיקים מחשבות
קטנות מאחרים, דברים קטנים שרק אנחנו יודעים וחושבים. רוב האנשים אפילו לא מעזים
להפתח בפני עצמם כפי שאני ומרסנים מחשבות כי הם לא מרגישים בנוח איתם.
אני למדתי
שגם האנשים הכי קרובים, שחיו איתך, שאוהבים אותך מכל הלב, שמכירים אותך כבר שנים ואומרים
פעם אחר פעם שתמיד יהיו שם בשבילך- לא משנה מה, ובאמת ובתמים מתכוונים לזה- אף לא
אחד באמת יהיה שם תמיד בכל תנאי ומקרה. לפחות לא במקרה שלי. זאת עובדה.
יש דברים שלא
אומרים.
יש דברים שלא
אוכל לחשוף, לא פה ולא בשום מקום וזה לגמרי לגיטימי.
מעבר לזה למדתי
שלא רק שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד באופן טוטאלי, הבנתי שגם הרבה פחות מזה אי
אפשר.
אנשים הם
לעיתים קרובות לא מה שהם נראים. אנשים משתנים. אנשים מפתיעים, לטובה ולרעה. היו
שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם במשך שנים- ועתה איכזבו, לעומת כמה שלא ציפיתי להרבה
מהחברות שלנו שדווקא הפתיעו לטובה והיו שם כשבאמת הייתי זקוקה להם ודאגו גם כשלא
ראיתי זאת.
קיימים שני
סוגים של אמון הדדי. אמון הנובע מאהבה ואמון הנובע מפחד. אהבה יכולה להשתנות עקב
גורמים כאלו ואחרים, מה שגורם לכל הביטחון והסודיות ללכת איתם ברגע שחל שינוי,
ובעקבות זאת אנו נותרים פגיעים; אמון הנובע מפחד הוא אמון הקיים עקב חשש בגלל המצאות
של מידע או כל אמצעי המאפשר פגיעה של אחד באחר באופן הדדי. הדבר משמש כקלף ביטחון
(לכל אחד היכולת לפגוע בשני אך אף אחד לא ישתמש באותה היכולת בעקבות הידיעה שגם
הוא יפגע מכך). אם ישנה התעלות של צד אחד על האחר מבחינת הקלף שמחזיק, ורמת הפגיעה
כבר איננה שווה בין הצדדים יותר, נוצר מצב של איום והאמון נפגע, עקב עליונות של
אחד על האחר.
עם זאת, זה עשוי
להשמע לכם סותר, אבל זה לא...
יש אדם אחד,
מיוחד בדרכים שלא אוכל בכלל לתאר, אחד ויחידי בעולם כולו עליו אני יכולה לסמוך,
במאה אחוזים, להיות לגמרי אני לידו, לספר לו על כל דבר שעשיתי, כל מחשבה
שיש לי, מסולפת, לא מקובלת ככל שתהיה, לא הגיונית, קשה או מחרידה, מדהימה או
מזעזעת; אדם אחד בעולם כולו שאני יכולה לסמוך עליו להיות שם בשבילי, בכל מצב, כל
מצב בכלל.
האמון שלנו
נובע מהאהבה הטוטאלית וההדדית מחד, ומאופן המחשבה וההבנה הזהה שיש לנו מאידך. אני
סומכת עליו כאילו היה אני, אני מרגישה בנוח לדבר איתו על הכל כאילו היה אני, לעשות
לידו הכל כאילו היה אני, והוא תמיד שם, תומך ומחזק, מעשיר, מזהיר, מגן ומקבל.
הוא היחידי
שיישאר שם תמיד כשאחרים יישתנו, ינטשו, יוותרו, יכאבו...
...כי אנחנו
חושבים אותו דבר וכי אנחנו אוהבים זה את זו ללא גבולות.
אומרים שבמערכת
יחסים, כל אחד מוותר מעצמו עבור האחר, שככה זה בקשר חזק, ממש כמו קשר בחבלים – כל
חבל צריך לאבד מאורכו חתיכה על מנת ליצור קשר וכדי לשמור שהקשר יהיה חזק, וככל שנוותר
על חלקים גדולים יותר מעצמנו, ניתן יהיה ליצור קשר חזק יותר, כי כך אחד מתאים את
עצמו יותר לאחר, גם אם זה בא על חשבון דברים שחשובים לנו, הקרבה שלנו למען בן-הזוג.
אך תמיד
חשבתי שצריך להעלות למוקד אנשים שמתחילים כל משפט שני ב"אומרים ש-".
עם כמה
שהמשפט נכון והגיוני, נוגע וקלישאתי, הוא לא תופס במקרה שלנו מסיבה אחת:
אנחנו
אותו החבל. אנחנו יכולים להיות
לגמרי עצמינו, בלי לוותר על שום דבר בכלל, כל אחד הוא לגמרי הוא, עושה בדיוק מה
שהוא אוהב וטוב לו, בלי לוותר עבור האחר- כי זה בדיוק מה שטוב לאחר. אנחנו אוהבים
את אותם דברים וחושבים אותו דבר. וככל שאנחנו יותר אנחנו, החבל רק מתעצם, החבק
שלנו מתחזק. עושה לנו טוב שהאחר הוא הוא, כי כך בדיוק אנחנו אוהבים אחד את השני
וכך אנחנו מכירים. אין אצלנו פשרות. אנחנו חבל אחד, עיקרים חבוקים חזק זה בזו,
מלפפים זה את זו, מאוחדים.
וכל איחוד
פיזי רק מחזק את המנטאלי והמטאפורי, כל יום יחד, הזוגיות מתחזקת ואנחנו יותר
שלמים. מעולם לא תארנו לעצמנו שהקשר שלנו והצורך שלנו אחד בשני יכול להגיע לרמות
כאלו, ועד עכשיו אנו מתקשים להאמין שזה רק נהיה טוב יותר מיום ליום והאהבה שיש לנו
ללא תנאים וגבולות רק גוברת עם כל מבט, מגע או געגוע...
אנו תלויים
אחד בשניה. סומכים אחת על השני, בלי ברירה ובלי ספקות. אין עניין של מה בכך. אנחנו
אחד, יותר מאי פעם וכל יום רק יותר.
למעשה, חוסר
תקשורת, או אי פתיחות מוחלטת- הם רק גורמי סכנה מיותרים ולא רצויים. הקשר היה קרוב
להשבר בגלל מעידה כזאת בתחילת דרכנו החדשה.
עברנו את
המשבר הכי קשה שיכולנו כזוג, בגללי ובגלל בעיה שנבעה מחוסר תקשורת. לפני שהבנו
לגמרי עד כמה באמת חשובה והכרחית הפתיחות האבסולוטית.
בסופו של
דבר- האהבה ניצחה, את כל הכעס, וכעס זה לא מילה; הלב המרוסק התאחה רק בגלל שהקשר
שלנו כל-כך חזק, חשוב וחיוני לנו. הבנו שאסור לתת לשום דבר בעולם לפגוע בקשר שלנו.
שום דבר בכלל. שזה הדבר הכי חשוב והדבר היחידי שתמיד יהיה שם, כשכל השאר יתפרק.
הדבר היחידי שאפשר לסמוך עליו לגמרי, בכל מצב, תמיד.
למדתי
שהדברים הכי כואבים הם אלו שפוגעים בדניאל ובקשר החזק והעמוק שלנו בפרט. זה בא
ביחד.
המחשבה שפגעתי
בו, כל-כך חזק- היא הרגה אותי. היא עיכלה אותי מבפנים, הרגשתי שחלק בי מת. לדעת
שגרמתי לדבר הכי חשוב לי בעולם כזאת פגיעה, לאוצר היקר שלי, שאני, מכולם
פגעתי בו, אני עם היכולת להרוס אותו, מה שלא נתן לאף אחד בעולם, רק לי... איך כמעט
הרסתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, הדבר הכי יפה ומיוחד בעולם כולו- הקשר שלנו.
גם פה לא
ארחיב על אופן השיעור, ועל מה בדיוק קרה, אך המסקנה פה לא משתמעת לשני פנים. אין
דבר שכואב לי יותר מלפגוע באהובי, ופגיעה בו, פוגעת בקשר שלנו, אין דבר גרוע מזה,
אעשה הכל כדי לשמר את הקשר וטיבו, כמוהו, והוא הוכיח לי זאת מספר פעמים, בטח כשסלח
על כזה דבר. הרגשות החיוביים הציפו והצליחו לרפא ולגבור על המחשבות השליליות
והקטלניות. הקשר שלנו הציל אותנו, הקשר הכל-כך מיוחד וחשוב, הצליח לשרוד הלומה כל-כך
קשה, כזו שאחרים לא היו שורדים. ניצחנו. וזכינו בשיעור המכריע הזה.
זהו ללא ספק
השיעור החשוב מכולם, לי ולשנינו. הקשר שלנו הוא מעל הכל.
"Remember that true happiness depends upon ourselves. And by 'ourselves' I mean you and I. Nothing can get in between us, and in the end of the day the only thing we've got for certain is each other. No more, no less"
– An SMS from my dearest.
חיי השתנו.
אני מציבה לעצמי מטרות ואתגרים ועומדת בהם, עם המון אומץ, כוח רצון, ותמיכה רבה
שבעזרתה לא הייתי מגיעה לעולם למקום בו אני נמצאת כיום. מהבחינה הזאת, לא יכול היה
להיות לי טוב יותר.
בשנה האחרונה
נדרשתי לנקוט בצעדים קשים ודרסטיים למדי ולפסוע בזהירות על גשר דק, מעל תהום עמוקה,
ולסכן מחיר כבד משאי פעם תיארתי לעצמי שאעז או שאפילו אוכל להתמודד עם אובדנו
הגורלי והעצום כל-כך. כל זה, רק כי אני יודעת מה אני רוצה ומה טוב לי, ולא הייתי
מסוגלת לחיות בלי המסע הזה, לא הייתי מסוגלת לקום מדי בוקר למשך זמן עם תחושת
החרטה והפספוס שהיו בי אילולא הלכתי בדרכי שלי.
מדובר בשלושה
מהלכים הקשורים לשלושה מקרים שונים לחלוטין, כל אחד קיצוני בפני עצמו. אלו ננקטו
על-מנת לשרת את המטרות שלי, אלו שהגעתי בסופו של דבר למסקנה שהן הנכונות ביותר.
אני לא יכולה
להתחרט על שום דבר. כי היום אני מי שאני, וכך אני אוהבת את זה.
השנה סיימתי
מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי. עד אותו יום, זה היה אולי הדבר הקשה ביותר איתו
נאלצתי להתמודד. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. לא ידעתי איך להביא את עצמי בכלל
למצב שאני עושה דבר כזה, איך לגשת לזה. ידעתי זמן מה שזה הדבר הנכון מבחינתי
לעשות. שזה כבר לא זה עבורי. אבל הרגשות עוד שם, ולהכל כבר יש דרך, והכל כבר נוח,
והאי וודאות של עתיד שונה מכרסמת, מה אם אפול מכל הכיוונים? חשבתי שאולי הוא ירגיש
זאת, והצעד יבוא ממנו, אך לצערי זה לעולם לא בא. זה פשוט לא היה הדדי; מה שגרם לכל
העסק להיות קשה פי כמה. אני לא יודעת מה היה יותר קשה, להגיע להחלטה, או לממשה,
אבל אתם בטח לא מתארים לעצמכם כמה זה כאב לי, לראות אדם כל-כך חשוב לי וקרוב אלי פגוע
ככה. כל מה שחלם עליו ויחל לו התפוצץ לו בפרצוף בגללי, והוא לא מוכן לקבל
ולעכל, ואני הפוגעת היא גם זאת שצריכה להסביר לו שזה המצב, להיות שם ולנחם. לא
ידעתי כיצד יגיב. לא הייתה פרידה כואבת מזו ולא יכולתי לדמיין פרידה כואבת יותר. אני
יכולה להזדהות עם הכאב שעבר בו, אני מבינה בדיוק כיצד הרגיש, וזה כל-כך כואב. כל-כך
כואב. כל התכניות, האהבה, ההרגל, המגע, המשפחה, התמיכה היומיומית, העתיד – הכל
השתנה. יש דברים שהשתנו מיד ויש שבהדרגה. לצערי ישנם גם דברים שקיוויתי שישתנו שדווקא
נותרו זהים עד היום. הייתי העתיד שלו, האהבה שלו, ולקחתי לו את הכל.
פגעתי באדם
אהוב בידיעה שאני הולכת לעשות זאת, ובתקווה שיסלח לי ועדיין נוכל להיות חברים
טובים.
זה היה הדבר הקשה
באמת הראשון שעשיתי בחיי, שנעשה באופן אקטיבי ומודע לגמרי. אני לא מתחרטת על זה.
אני עדיין מתלבטת, אבל הייתי רוצה להאמין שהסיבות הן לא לגמרי אנוכיות במקרה הזה.
להשאר עם מישהו כשהלב אומר אחרת זה לא פייר כלפיו.
בסופו של
דבר, השיקול המכריע באמת היה אנוכי, האמנתי שלא היה לי טוב מספיק, שמוטב לי אחרת,
ופעלתי לפי התחושה הזאת. מה שכן, ההחלטה והצעד נלוו ברמות כאב חדשות איתן נאלצתי
להתמודד.
המסע השני אל
פעתיי הכאב אליו יצאתי, היה זה בו הצהרתי על "האהבה האסורה" שלי עם דניאל.
ידעתי שזה חייב לבוא בבוא היום. זהו האדם אשר איתו ברור לי שאבלה את חיי. בשלב כזה
או אחר זה היה צריך להגיע והסוד נועד לצוף אל פני השטח. ידעתי שכדאי לסיים עם זה
בהקדם. לא יכולתי לשאת זאת בתוכי יותר. ההחלטה הסופית, שעתה הגיע הזמן, היא הייתה
הדבר הקשה הבא. עליית דרגה ברמת הקושי. ההקרבה עתה, היא לא האי ודאות. היא הידיעה
של האפשרות הגרועה מכל, הידיעה שאני עלולה להפסיד פה משפחה. את המשפחה שגידלה אותי
19 וחצי שנה שתמכה בי כל השנים האלו, ומכירים כל שלב ושלב בחיי, ראו אותי צומחת
ומשתנה, אהבו, חינכו, הגנו, טיפחו והשקיעו למעלה מ-19 שנה ונתנו כל מה שהיה להם
לתת בצורה שחשבו לנכונה ביותר- הבנתי שעם מכתב אחד קטן בו אמת אחת גדולה, אני
יכולה לאבד אותם בן-רגע. וזה כמעט קרה. כמעט נותרתי עם לב יתום.
עד אז היה זה
ללא ספק הדבר הקשה ביותר איתו נאלצתי להתמודד. באופן מודע הלכתי בדרכי שלי עם
המטרה שלי למרות המחיר הכבד הזה, שהבנתי בדיוק מה הוא אומר ונאבקתי לעכלו. מעולם
לא הייתי צריכה לעמוד במצב שאני יודעת שאולי אצטרך להקריב דבר כל-כך חשוב, דבר לו אני
רגילה מהשניה שאני קיימת, ותמיד היה שם עד היום.
גם את זה
עברתי, במזל, באושר רב ואנחת הקלה ואבן עצומה שירדה לי מהלב, לא הייתי צריכה לשלם
את המחיר הכבד הזה. בסופו של דבר, עם כל המכשולים שבדרך, הם היו שם בשבילי. הם
הוכיחו את אהבתם אלי. אני כל-כך אסירת תודה שהאהבה גברה, למרות הקשיים הבלתי-יאומנים.
הנקודה הבולטת
פה היא המהלך שהחלטתי לבצע ואכן ביצעתי חרף הסיכון האימתני הזה.
ועתה, הדבר
השלישי... הצבא, להאבק בציפורניי כדי שיהיה לי טוב; פוסעת בדרכים עקלקלות, לומדת
לנתב את דרכי במערכת נצלנית ולא הגיונית בה כל-כך קשה לי. לא ידעתי שיש בי בכלל את
הכוחות לזה, בטח לא במקום ששאב ממני כל-כך הרבה משאבים נפשיים.
גיליתי שאני הרבה
יתר חזקה ממה שתיארתי לעצמי, מנטאלית ובטח פיזית. אני לא יכולה להרחיב, אבל בהחלט
הפתעתי את עצמי (לטובה כמובן). אתם לא מתארים לעצמכם את כל הדברים שנדרשו ממני...
אני גאה בעצמי. האתגר נמשך זמן רב, וסוף כל סוף הוא עומד להסתיים, בהצלחה.
אני עושה מה
שטוב לי, לי ולא לאף אחד אחר. האדם הוא אגואיסט מטבעו. הרבה יותר קל לחיות ברגע
שמבינים ומקבלים זאת. כל דבר שאנו עושים, גם אם ניכר כי האקט עצמו הינו בעל רקע
אלטרואיסטי טהור, כל-דבר, בסופו של דבר נועד לשרת אותנו (לא אכנס ללמה זה
בדיוק כך, זה לא המקום והזמן ומאחורי זה תאוריה שלמה ומורכבת).
בכל אופן, עדיף
לי לעשות מה שטוב לי באופן הגיוני וישיר ולא לתת לרגשות אשם להציף ולקנן (כמובן, אם
מדובר על חשבון אלו שהם אינם אנשים החשובים לי באמת). אנשים בחיי, בסך-הכל- לא היו
טובים אלי. ומהמקרים בהם כן היו, צמחו חברויות שהחזיקו זמן רב ומחזיקות עד הלום.
את הקרובים
לי אנצור כפנינים סנטימנטאליות יקרות ערך.
אך כל
השאר... מוטב לי לא לנהוג בהם כמלאך, באף שלב זה לא השתלם לי, 19 וחצי שנה.
היום הכל
שונה. כשיש לי את התמיכה להיות אני, הרבה יותר קל לי. טוב שיש מישהו שלידו אני
יכולה להיות לגמרי אני. לא הייתי שמחה כל-כך בלעדיו, לא הייתי אני כל-כך בלעדיו.
אני פתוחה
יותר להכל, החלטית יותר, אקטיבית יותר, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, תוססת יותר, מינית
יותר, רעה יותר, אני יותר.
I've reached the sagacity while writing... so it's basically thoughts, quite repetitive and around the point but I hope it's clear enough.
Working so hard to please everyone,
sacrificing resources from myself for
this cause-
only to fail in it time after time, over
and over again.
Labor unappreciated
or simply never understood.
Finding myself pleasing nobody,
including myself.
If me trying never leads to success-
maybe I should simply stop…
That way, at least someone should be
somewhat pleased;
that is I.
Living for others sucks, but sucking at
that- sucks even more.
I cannot please everyone, all friends, all family, all colleagues and myself.
I don't have that much in me to give,
even though I really want to!
I give a little bit to everyone, giving
myself perhaps a little more (after all, my happiness is quite important for my
survival as well as my core of energy to maintain the other things I have to give), but
it happens to be that this little bit that everyone's getting is enough for nobody at all. No one is pleased with me.
I disappoint my family,
I disappoint my friends,
I disappoint my colleagues,
and for the record, my commanders as
well.
Therefore, by seeing my whole world
disappointed of me, I disappoint myself, for I constantly fail in satisfying
others.
Then, when I feel bad, I close within
myself (myself and my other self, my love), for comfort- for it pleases me.
Therefore, pleasing him too, which pleases me even more (as it has always been,
and mutual too). That only damages the others in the circle of whose getting hurt- by me
giving them less, while my own satisfaction only blooms (by getting away to my
source of joy closing my eyes to their pain) and I find myself more pleased,
not paying attention to the others getting hurt, focusing on my own joy and
satisfaction.
This only causes those circles to grow monstrously, my the disappointment grows as well, and I am pressed away even more, because
it seems to me that it doesn't matter what I do- I hurt, because when I need
the energy-charge, that happens so it seems, only in the astrals, with my love;
others don't see just how much I need it, especially because this abyss was
created between us and it brings us to another explosion.
This tears me apart.
That's why it seems most of the time that
my life's getting on the right track, 'till it blows up in my face and things
only seem worse. It's a circle that doesn't seem to break. It's as if I get
deluded, and not just I.
Trying leads to a failure which leads to the
distance which leads to a temporary relief then to more anger then to more
distance, until it blows up really hard, then I try again- to please, and
naturally, this whole circle rebegins and again leads to an epic fail.
All this, because of the simple fact I
don't have that much to give!
Now I understand. Now I finally see.
There is not enough of me to give.
Which means I have to choose.
Me
Family
Friends
Army
Army is the least important to me,
naturally I'd give up on that, which leaves me plenty of time for the others,
army's taking most of my time, effort and resources, and it deserves the
least. But then again, the second ones on my list find the army second after
themselves, which brings it combined to a second place together with my own
second place.
Which leaves friends last.
Friends, that all those years my family
wanted me to have, and felt sorry for me, thinking I don't have a social life.
It used to be important!- Until I had to give my friends a part that came on my
family's expense.
Which bring me back to the list, that
leaves me, last.
All those things that are meant for me,
to serve me, Family, Friends, Army, leave ME and what I WANT - - LAST.
I gave myself entirely.
Letting others but me choose what's best
for me; when my choice, is their last on the list.
I know what's right for me. I do; but I
feel trapped. Like I can't do the right thing, that's why I never succeed.
If I pleased everyone, there'd be nothing
left for me to please myself with. I could do that, but how long should I
survive like this? I'd live in misery. And no one wants that for me, especially
not I.
It's not who I am.
Egoistic as I might be, that, is
who I am.
And that is all you're gonna get.
|
V
Because that is all I have to give.
It feels good to do, whatever makes me feels good.
כבר שבועיים או שלושה שאני מצוננת, ואתמול הייתי בטוחה שזה לקראת סיום כשהתחיל לי כאב גרון אתמול בערב. הנחתי שלמחרת אני אהיה חולה, התחילו לי הסימנים, החולשה, הטעם החיידקי, צמרמורות... נסעתי ליומולדת של בר בהרים, חם בחוץ, גם בלילה- חם. קל וחומר בהתחשב בעובדה שעשינו מדורה. אבל אני, קפאתי מקור. הייתי מכורבלת בעצמי חצי מטר מהמדורה ועדיין היה לי קר. היה לי חום ממש גבוה, כאב ראש. מאוחר יותר גם סחרחורות. לקחתי כדור להורדת חום, ישנתי, ובבוקר עלה שוב. כשמדדתי כשקמתי היה לי 38.5. מאוחר יותר בבית החולים, זה עלה בפאקינג מעלה, ועדיין הראש לא כאב באותה רמה בלתי נסבלת כמו בלילה קודם. בדרך כלל כשכואב לי ככה, זה אומר שיש לי 40 +. במצב כזה אין הרבה ברירה אלא לקחת כדור להורדת חום עם החלבונים במוח חשובים לי יותר מבמצב חביתה.
ידעתי שכולם יוצאים הבייתה על חשבון המערכת ביום רביעי בערב, בגלל ראש השנה- כמובן, חוץ מכמה, ושוב- אני ביניהם. ויש לי שלושה גימלים ככה שזה בדיוק, ואז גיליתי שכולם יוצאים בכלל ביום שלישי... אני לא מאמינה שאני מפספסת כל-כך הרבה ימי חופש על חשבון המערכת. הייתי צריכה להתכנן לקבל את ימי החופש על חשבוני בזמן שמתאים לי, בגלל זה סגרתי את ההדממה האחרונה. מה שאני פוחדת שיקרה זה שבגלל שאני בעצם מפספסת יום וחצי שלא יצנו לי את כל מה שביקשתי (מה כבר ביקשתי, פאק!).
אוף עכשיו גם יש לי 39.5 :(
אני לא יודעת עד כמה זה טוב או רע, אבל אני (בלי קשר למאמר לעיל) לא סובלת לבקש טובות מאנשים. אני לא אוהבת להטריח אנשים, לא נעים לי פשוט. תכלס ממני מבקשים אינספור טובות כל הזמן, רוב הזמן, אין ליב בעיה, אבל גם אם יש לי, אם זה לא על חשבון משהו ממש ממש חשוב לי, אני אסכים ולא אראה כלל את זה שלא מתאים לי. מה שכן מעצבן אותי שלפעמים כן מדובר במשהו שחשוב לי, ואני מסבירה את זה, ומרגישה לא נעים שאני לא עושה את הטובה שמבקשים ממני. ועוד יותר אני לא סובלת שגם אחרי שאני אומרת שלא מתאים לי- מנסים לשכנע אותי ולהצדיק את התירוץ שלהם. אני מרגישה כל-כך רע, ולפעמים פשוט נשברת. יש מעט מאוד אנשים שארגיש בנוח לגמרי לבקש מהם טובה, וגם זה, תלוי עד כמה היא גדולה ומטריחה. לאותם אנשים ולמען האמת מספיק אנשים שאדע לסמוך עליהם, אני יודעת, שתמיד אציע לעזור באופן מקסימאלי במקרה הצורך- אציע את לו את מיטתי, אכין לו אוכל, את לו את הכסף שצריך, אתן לו מה שיצטרך, ואדאג שלא לרגע יחשוב שהוא מטריח אותי. כך, זה צריך להיות עם חברים. רצון טוטאלי לעזור, וידיעה שלבקש מהם טובה, זה לגמרי לא טירחה ושהם ישמחו לעזור בכל דרך אפשרית.
כל כך קשה לי לבקש טובות, או סתם לקבל טובות אם ניכר שהדבר מטריח.
תקראו לזה החלק הטוב שבי, או החלק החלש בי. נראה לי שגם וגם.
עשיתי בחמישי שעבר פירסינג בטבור. הרבה זמן חשבתי על זה. לקח לי זמן לאזור אומץ. ארינה שעשתה איתי אמרה שבכלל לא כאב לה, לי ת'אמת כאב מאוד, אני לא יודעת אם כאב לי כי זה באמת כאב כמו שזה הרגיש או שזה בגלל החרדה הנוראית שלי ממחטים. יצאתי גיבורה למרות שהייתי צריכה לשכב עוד שתי דקות ליתר ביטחון שלא אתעלף.
הוא ממש יפייפה בעיני, ומדרבן לשמור על בטן שטוחה, כי בימים שמנמנים אני לא חושפת את הבטן, ואז גם ככה לא רואים.
מה שמביא אותי להרגלי האכילה שלי וה'תזונה' הצבאית אם אפשר לקרוא לזה כך. אני רוצה להוריד כמה קילו (אל תתנפלו, מעבר לתחושה עם עצמי, גם ה-BMI קצת חורג ממה שהייתי רוצה), אמנם אני יחסית שרירית לבחורה, וגם זה תורם לעלייה במשקל, אבל אני ממש במאבק יומיומי לשמור על עצמי, אני עולה מאוד מהר, ורואים את זה בבטן, בידיים ואפילו בצוואר. זה מגעיל אותי, ואני לא רוצה כל פעם להגיע למצב כזה ואז להכנס לצום ולהתחיל לרוץ שעות. אני רוצה לשנות אורח חיים. לאכול בריא. מה שלצערי הצבא לא מאפשר. אז נראה לי כרגע הכי בריא שאני יכולה לשעות זה לאכול פחות. במקום לאכול מלא ביצים בארוחות ערב ולחם, כי זה מה יש, להגביל את עצמי ל-2 פרוסות ו-2 ביצים. לא להזמין אוכל בכלל, ולא לאכול משאריות שאחרים הזמינו ולא סיימו. לא לקנות בשק"ם (זה כבר הפסקתי), להפסיק לשתות שתייה ממותקת, לעבור רק למים. לשתות כל הזמן, כל פעם שאני מרגישה רעב, לשתות הרבה, ולראות אולי זה יעבור, והתחושת צמא רק מתוך הרגל הפכה לתחושת רעב. לא לגעת בחטיפים. לא לנשנש.
אני לא נוגעת בכל הבשר הטחון בחדר-אוכל הצבאי. חשבתי להרגיל את עצמי לדלג על הארוחה אם אין בה שום דבר שווה את זה, אבל אני פוחדת שזה מה שישבור אותי, כי בכל זאת אני עובדת קשה ואני כן רעבה, אז אני נאלצת לאכול את הקציצות טופו המגעילות לפעמים, או את הגידצלים.
חייבת להחליט לאכול רק כשאני רעבה.
היה יום אחד בו אכלתי סלט גדול, של בורגול, חומוס, פטרוזיליה, תירס ולימון, עם שמן זית ולימון, והיה ממש טעים ומשביע. באותו ערב אכלתי שמיניית סושי סלמון. הרגשתי כל-כך טוב באותו יום.
הגוף מרגיש טוב כשאוכלים בריא. בדיוק כמו שמרגישים טוב אחרי ריצה.
אני כל-פעם עושה את הטעות הנוראית ואוכלת ממש ממש הרבה, ואז מרגישה ממש רע ומצטערת על כל ביס. אני חייבת ללמוד שלפעמים עדיף לא לסיים את מה שבצלחת גם אם זה טעים. אני שוכחת שאפילו תחושת רעב טובה יותר מתחושת פיצוץ.
כששותים כוס מיץ, או גרוע מכך כוס משקה תוסס, זה כמו ארוחה מבחינת ערך קלורי. ולא מחשבים את זה בכלל!
גם בירה, בעיקר גינס, ממלאת כל-כך. אני לא מסוגלת לאכול ארוחה מלאה עם יותר מליטר בירה, וגם זה קשה. גינס זה כמו כיכר לחם נוזלי.
אז אתם יודעים, אני לא אנורקטית, ולעולם לא אהיה, אני אוהבת אוכל יותר מדי בשביל זה. וככל שאצליח יותר, אדע שאוכל יותר לצ'פר את עצמי עם איזה חטא (כל עוד זה נשאר פעם ב-, ולא הופך שוב להרגל). אבל אני מתגעגעת לקידומת 4. ככה שגם אם אני עולה או יורדת קילו פה ושם, אני מרגישה טוב עם עצמי, ואין ימים שאני מרגישה שאני לא רוצה להראות.
בהצלחה לי.
אה, ותהנו עם הפירסינג החדש שלי והבגד-ים החדש שקניתי בהולנד ב-10 יורו בלבד, בעוד בארץ אותו בגד ים היה עולם משהו כמו 300 ש"ח:
עליתי לשחיטה בשמן שהייתי בצבא, אז לא יצא לי לפרסם פה את זה או ממש להגיב לאנשים שהגיבו שם, פעם לכל אחד היה שבוע בערך, עכשיו נראה כאילו זה יום או שתיים.
די היה לי ברור שלא אזכה לפרגון רב מדי, כי זאת בכל זאת "משחטה", אבל בכל זאת היו דברים שאני לא אגיד הרגיזו, אבל שיעשעו אותי בצורה עצובה, כזאת שמראה אילו מן אנשים הם אלו הנורמאטיביים, הבנאליים, המיינסטרימים שתולים את תג המיינסטרים הנורמאטיבי בגאווה על מצחם... "אני רגיל, לא מיוחד, בלי שום תכונה מעניינת באמת, ואני גאה בזה, כי ככה כולם, ועם הרוב חושב, הרוב כנראה צודק".
מצחיק איך אנשים אומרים משהו אחד ועושים משהו אחר. כולם פתאום שונאים את המראה האירופאי, לא משנה שהם לא מבדילים בין מערב ומזרח אירופאי, הולנדי ורוסי, מבחינתם בלונד זה רוסי, ובלונד זה "בנאלי", לא מיוחד, ולא לטעמם, כשבתכלס, במדינה כמו שלנו, לא רק שהבלונד הוא ההפך המוחלט מבנאלי ומשעמם, והבנאלי הוא לא אחר משחרחרות העור הברונטיות, המזרחיות; הזכרים קופצים על הבלונדיניות כאילו היו הן מליון דולר. אבל כשמגיעים לכתיבה מאחורי המסך, הבלונדינית משעממת, סתמית, בובתית, בנאלית.
כמה שהגיבו על זה שלא צריך לענוד שרשרת 24\7... אבל אם היא ערכית? אם היא כמו קעקוע, או מסמלת משהו חשוב. לא תגידו למישהו לא לעשות קעקוע מאותה סיבה או לא לענוד טבעת נישואין או שרשרת מסבתא יקרה או כל דבר אחד בעל ערך.
והמראה של סצנת המטאל... ואל, זה שאני לא תמיד מתלבשת כך אני מניחה שלא יכולים היו לדעת, זה שזה לא לטעמם, מובן, אבל להגיד לי שאני מתלבשת באופן ילדותי? יש לי את הסטייל שלי, זה כמו להגיד לפרחות ורוב בנות ישראל שהן מתלבשות בצורה ילדותית, כי זה טיפשי להתלבש בצורה מיינסטרימית כזאת, אחרי צו האופנה שלא צמיד כזה מחמיא, למשל סקיני צמוד לבנות שמנמנות או מכנס נמוך צמוד לבנות עם שמלץ בצדדים... איכס...
אני לא אוהבת כל מטאל ואני לא מקשיבה לו בגלל הסצנה, אלא כי המוסיקה לדעתי יפייפיה ועמוקה.
מצחיק גם שאמרו לי לרדת במשקל. בתור בחורה לגיטימי שאני ארצה לרדת במשקל, אבל ביום יום אנשים רוצים להרוג אותי שאני אומרת את זה, ומנסים לשכנע אותי ששק עצמות זה דוחה ושאני בדיוק במידה.
ולגבי התמונה בבגד הים, התלבטתי באמת, אתם צריכים לדעת שלכל אחד, בעיק לבחורות יש כמה צדדים. אולי באמת טעיתי בפירסומה, בעיקר בידיעה שזה כניסה לקהל עוין וברובו לא מפרגן ממש.
אולי תמונות כאלה (למטה) היו מתאימים יותר לחברינו המיינסטרימיים, האנטי סטייל, מיוחדות או כל דבר שמהווה איום שהוא, שיער בלונדיני ולא חום כמו שלהם שעשוי להיות מושך ומיוחד יותר, וסגנון לבוש ודברים מיוחדים, שהם לא צו האופנה אבל תכלס יושבים יפה.
לא זוכרת לגבי מה עוד רציתי להגיב, לא משנה ממש, העיקר שאני ומי שצריך מרוצה ממה שאני... תודה למי שפרגן בכל מקרה :)
נתחיל בחדשות הממש טובות! אבא המגניב שלי הזמין אותי ואת אחותי הקטנה למופע של מטאליקה!!!!
כן כן!! אז אני הולכת למופע!!!! ^______________________^ WITH MY COOLEST DAD AND MY CUTEST SISTER!!!!!
ועכשיו נעזה סטיית נושא חדה, ונדבר על איזה גברים חארות יש בעולם, ואני לא אזכיר שמות אפילו שבעיקרון אני צריכה.
לפני איזה 6 או 7 שנים, משהו כזה, הייתי באיזה קורס ספרות (כזה של שיער), ובתומו הובטח לנו שנוכל לשוב לקבל תספורת מתנה. לא ניצלתי את ההזמנות עד היום, החלטתי שהקצוות היבשים כבר עברו כל גבול, ותספורת קצוות ביתית ופחדנית כמו שיכולה לעשות אני בתור אחת שקנאית לאורך השיער, לא תספיק. חיפשתי את המספר של הספר, שאגב ביקרתי לפני איזה שנה שנתיים, והוא כמובן זכר אותי. שאלתי אותו אם עדיין יש סיכוי לקבל ממנו תספורת, הוא ענה בחיוב.
קפצתי למספרה, קיבלתי תספורת שיצאה יפה מאוד לדעתי, תגידו לי אתם מה אתם חושבים (תמונות בהמשך), הוא המשיך עם הקליינטית הבאה ואני באה לצאת, כשפתאום אומר "לא צריך לשלם", הבנתי שנפלה פה אי הבנה, הוא אמר לי להמתין קצת, ואני חיכיתי שיסיים איתה, בדר"כ אם לוקחים תשלום זה לא אחרי שאתה מסיים עם כל הקליינטים, חוץ מזה שאני הבנתי שזה חינם.
הוא התחיל בסגירה, ישב על סיגריה, ושאל אותי אם אני ספונטנית, ואני בתומי עונה "הממ, לפעמים תלוי מה". ואז הוא שאל אם אני ספונטנית וזורמת. פה כבר האסימון נפל, אבל משום מה התקשיתי להאמין לזה, הייתי די בשוק ולא ידעתי אפילו אם לשאול אם הוא מתכוון מה שהוא מתכוון כי אם זה לא, אז פדיחה. הוא שאל אם נפגעתי, הוחמאתי או שאני סתם בשוק, "אין לך חברה או משהו?!", שאלתי כדי להיות בטוחה שהוא מתכוון למה שהוא מתכוון למרות שראיתי שיש לו גם טבעת "אני נשוי", הייתי מבולבלת "אתה נשוי!", "לא הצעתי לך נישואין, חכי איתי 10 דקות שהעוזרת תלך, את תספיקי עד האוטובוס של 3, רוצה?".
הבנתי שאני לא אצא מזה, שאלתי אותו כמה עולה התספורת הוצאתי פאקינג 140 ש"ח והלכתי. מאה ארבעים פאקינג שקל!!!!! על תספורת!!!!
כן, אין מתנות חינם. אה כן, ומסתבר שתמיד הייתי חמודה ויפה ושהוא רצה לשאול אותי כבר אז לפני 6 שנים, רק שהייתי צעירה מדי.... ואללה, מזל שהייתי צעירה מדי! מסכנה אשתו!!
העיקר אמר לי קפצי לבקר... אחרי שגנב 140 ש"ח על תספורת שחשבתי שאני מקבלת חינם.
כל פעם אני נזכרת בעוד דברים שהוא אמר שלא הייתי בטוחה. "לאן אתה חותר?" "קדימה..." WTF!!!! הוא אמר קדימה!!!! שאל אם אני בתקופה המבאסת "לא, מה אני נראית מבואסת?" "לכל בחורה יש שבוע בחודש.."... כן הוא בעצם שאל אם אני במחזור!
כן, הייתי בשוק והגבתי מוזר (ואני מתכוונת מוזר כי לא פשוט קמתי והלכתי).
קודם כל, הסופ"ש הזה אני אהיה תקועה בבית אז אתם מוזמנים לבוא לבקר, תביאו משהו לשתות.
עכשיו, רציתי לדבר על חנייה בת"א.
היא כל-כך נחשקת ונחוצה ומצרך נדיר (חניה פנויה וחוקית כמובן), שלא משנה כמה שהיא בתשלום וכמה התשלום, היא תמיד תהיה בתפוסה מלאה. אפשר גם לקחת 50 ש"ח לחצי שעה והחניות יהיו מלאות עקב הצורך, יהיה יותר כסף לשלוח יותר שוטרים לחפש אנשים שחונים במקומות בלתי חוקיים, כי זה מה שיקרה אם יעלו את המחירים (חניות איפה שאסור), ואז הדוחות גם יהיו יותר גבוהים, כי בסופו של דבר אם מחירי הדוחות לא יעלו, זה יהיה כמחירי החנייה, לכן הם כן יעלו, והעירייה או מי שלו שייכת החנייה יעשה המון המון כסף בצורה מאוד נבזית אך הגיונית (זה מה שאני הייתי עושה, מוזר שזה לא הגיע למצב הזה עד כה, אני מקווה ממש שזה לא יקרה, אם זה יקרה בגללי ולא אני אקבל את הכסף אני אתבע אותם על גניבת פטנט גאוני לעשיית כסף, ואם הכסף כן יגיע אלי אני מבטיחה להפוך את המדינה לטובה יותר, אז תאהבו אותי).
כל זה מוביל אותי ליתרון הנוסף של הדו-גלגלי (יותר קל לו עם חניות). חוץ מזה שיותר מהר לו להגיע בין הפקקים של ת"א והמרכז בכלל, ובנוסף, (זה סוג של וידוי):
הממ, אני לא יודעת אם זה כי נהגת חדשה יחסית (אני מקווה שכן, ואל תעזו להגיד שזה כי אני בחורה!!!), אבל נורא קשה לתפוס את המרחב של הרכב. אני תמיד פוחדת שאני אשפשף את הרכב או לחלופין שאני לא (אבל אני מעדיפה להניח שאני תמיד כן, כדי שאני לא) והתפיסת מרחב שלי שגוייה, מה שבדו גלגלי פשוט לא יקרה, אני רואה את הצדדים של הכלי ביחס להכל.
טוב, החלטתי לשתף אותכם בתמונות מהיום צוות שלנו, לא שמתי הכל כי יש מלא, אבל שמתי הרבה בכל מקרה:
וודקה חמוציות
משחקים את משחק המתנות
שמעון בתמונה שיכורה
מחליפים לאזרחי
so... what do you do with bamba?
thank beer for god
משום מה הוא חשב שיהיה מצחיק להצטלם איתו
מה יותר טוב מחברה שלא שותה, יש אצל מי לשים את ההגה בידיים
כן הבריכה בבית שלה עמוקה מספיק בשביל לקפוץ ראש
זה מחוץ לבית....
מאור מנסה להפיל אותי
...מבין שהוא לא יצליח, ומתייאש
מאור חייב לטוטול ארוחה כי הוא שחה את 100 הברכות עליהן התערבו
גלימת הכבוד כאות לנצחון בהתערבות מוענקת לטוטול
חלק מהבשר שהיה, ממדבר. אני אכלתי משהו כמו 700 גרם כשהם היו ב-250 הראשונים
לא היה לנו מחסור של בירות
וגן יין היה
proost/skoll/salute/cheers.. you name it
רצינו שתתצטלם עם כוס יין
ולסיום, כל מי שיש לו כבלים של USB, או כל כבל דומה לו או אפילו לא דומה לו, בערך בגודל הזה, שלא עובד, שהוא לא צריך או מוכן לתרום, אני מבקשת לקבל, לא משנה באיזה צבע...
נ.ב. אני לא מאמינה שהפוסט הקודם, החנוני ביתר שלי זכה לכזאת תשומת לב, אבל זה משמח אותי 3> יחי החנונים
אני קצת שמחה שנפטרתי מהאובססיה הכפייתית אליו, החלק העצוב הוא הגעגוע לזמן ההוא של ימי הבלוג...
כל עניין הבלוגוספירה נראה לי כל-כך טיפשי פתאום.
הייתי כל-כך נהנית להכנס לבלוגים, להזדהות, להזדעזע, להשתעשע. הכל נראה לי כל-כך מיותר. כל הבלוגים... ילדות בנות 12, או 16 או לא משנה באמת כמה, שכותבות מה עובר עליהן, ויחסית טוב! והן הנחשבות יותר, כי הן לא מהבלוג הפיקטיבי שיורד לחיים של אחרים, או מהפרחות מדי בשביל בכלל להחזיק בבלוג.
הן כל-כך מתאמצות לקבל את התגובות הנכונות שהן לא מקבלות מספיק מהעולם בחוץ, והן לא מקבלות את זה, זאת התמכרות, וכל תגובה במקום, מרטיטה. לשבת שעות ליד הבלוג, ללחוץ, F5 , לטייל בבלוגוספירה ולקוות שמישהו קרא, ומישהו אהב, ומישהו הגיב, כשאף פעם אין באמת מיצוי, לא משנה כמה תשומת לב הן תקבלנה, הצמאון לעוד לא רווה לעולם.
הרצון להיות נאהב ואהוד מבלי לעשות הכל בשביל תשומת הלב הזאת, כי הדרך משם פשוטה.
כל-כך הרבה מילים יפות, שלא נקראות, או שכן, אבל תגובה או שתיים הן כמו סם רגעי. ורק אלו שאיכשהו הגיעו למקום ההוא, כמו צייר מפורסם, כל פלוץ שהם יכתבו, יזכה לגל התגובות הנחשק הזה. פסגת השאיפות.
שמישהו יסביר לי כיצד הפך דבר זה למטרתו העיקרית של הבלוג?
זה זנות. זה למשוך תשומת לב, בגלל הצורך הזה בתשומת לב.
ולא משנה כמה היא בוגרת וכמה המילים... זה רצון מטופש וילדותי.
להיות מקורי, לכתוב יפה, להיות מסכן, לשים תמונות יפות, תמונות מקוריות... שום דבר כבר לא זה.
החכמה היא פשוט להיות טוב. ומי שצריך להבחין, יבחין. בלי להסתנוור מהזוהר, ובלי לתת לכוח להשתלט עליך. זה הורס את הכל.
ולא צריך בלוג בשביל זה.
ואיפשהו אני כזאת ילדה קטנה.
אני קצת עצובה וקצת שמחה שזה כנראה לעולם לא יישתנה.
איך אפשר להרגיש כמו לוחמת, שאפילו הבגדים לא צמודים ונוחים וקשה לזוז בהם. הם גדולים, מוזנחים, כבדים ולא נוחים בשיט.
כשאני מדמיינת בעייני רוחי לוחמת אני חושבת ישר על לארה קרופט, או זינה, או כל שטות כזו או אחרת, עם לבוש מינימאלי שיפריע בדרךכמה שפחות, חגורות צמודות עם מקום נוח לכל החפצים השימושיים ובלי פק"לים מיותרים.
להיות נייד וכיחידה אחת. לא עם מכנס רופף בין הרגליים ונעלים כבדות שאני צפה בהם ומתקשה לרוץ בהם, שרוולים שנפתחים כל הזמן, מליון כפתורים... עם נשק קטן ויעיל ולא משהו ענקי ולא נוח לתיזוז, אני לא אורק ברברי. אני לוחמת צנומה!
בתחנה מרכזית באר-שבע, אני מחכה לאוטובוס שייקח אותי הבייתה. 3 בחורות מאלו שמתאים להן ללכת עם מגן דוד תלוי על הצוואר, פרחות שכאלה, יושבות להן שם ופשוט לא שמות זין על כלום, איכפת להן רק מעצמן. מנקות את הלק מהציפרניים ועוזבות את חתיכות צמר הגפן הספוג באצטון ולק אדום לרצפה, את שקית הבורקס- כנ"ל, וכך גם עם קופסאת הסיגריות שהתרוקנה ושרשרת הסיגריות שהיו בה וביתר החבילות. פשוט משליכות הכל לרצפה, ומאפרות בלי לשים לב על תיקים של חיילים עייפים בלי כוח להזיז אותם משם. לו רק היה להן את אותו מגן-דוד על הצוואר היה לי על מה להשען, לומר להן שאם באמת איכפת להן מהמדינה שלהן שיפסיקו לטנף אותה, כי פה הן חיות, כי אני לא אתחיל לספר להן על איכות הסביבה, הנזק האמיתי, ועל כמה שזה פשוט באמת מגעיל, כי משום מה לאנשים לא ממש איכפת. קשה לי להבין את זה. רציתי פשוט ללכת להרים את כל מה שהן זורקות. רציתי להעיר להן. איך הן לא מתביישות. איך אפילו לא כואב להן לראות הכל ככה. לא הייתה בי באותו הרגע התושייה. רק התמרמרתי.
אני מקווה שבצבא הן ינקו שעות וימים ושבועות את הבסיס, שיתחילו להבין כמה זה מתסכל שכולם מסביב זורקים הכל לרצפה, שידרשו מהן לנקות הכל עד רמת הבדיל והחצץ, כמו שלנו עשו.
אבל בחיית, לא נעים לכן לשבת במקום נקי? הורג אותי שאנשים מתרשמים מהנקיון במקומות ציבוריים באירופה למשל, אבל בארץ לא שמים זין "כי זה גם ככה מטונף".... אם יפסיקו לטנף, זה לא יישאר ככה. יש אנשים מסכנים שכל היום רק מנקים שם, ולא משנה כמה יעבדו, תמיד תהייה להם עוד עבודה.
להראות להן איזו תמונה של עגל צבאים, עם פחית שנתקעה לו בפה, שיבינו שזה באשמתן.
זאת אחת הסיבות שאני שונאת את ישראל. המנטאליות הדפוקה של האנשים, האנכיות, חוסר האיכפתיות, והתוצאה- איך שהמדינה נראית ואיך שהיא מתנהלת. הכל זבל בכל מקום, אנשים זבל בכל מקום, תורים שבמקום אחר יהיו פלס, פה יהיו פשוט גוש שנמעך כמו תוכן של קרונות בשואה, כי כל אחד הכי חשוב, ולכל אחד יש את הסיבה הכי מוצדקת בעולם לעלות לרכבת ראשון, כי לסבתא שלו יש יומולדת.
בסוף האוטובוס בכלל היה מלא, והיה מקום אחד לחיילים בינינו, ודווקא אחד שהיה צריך לערבה התיכונה עלה, למרות שהוא גם ככה מגיע שעה וחצי לפני הבייתה אם אנחנו עולים על אותו אוטובוס. אז גם נאלצתי לחכות עוד 40 דקות, וגם הגעתי מאוחר יותר.
אני בהחלט ג'קסונאים, אם מדובר בחובבי משחקי סטיב ג'קסון. כל שישי\שבת יושבים כולם לשחק מנצ'קין, זה כמו הפוקר הקבוע של מני אנשים.
אבל אני לא יכלה להתכחש לעובדה שאלו הסרטים האהובים עלי.
בכל אופן, משהו ממש מתסכל קרה.
החלטתי להמשיך לצייר את הקיבורג (אותה הסקיצה הראשונה שלי במחשב החדש), כששמתי לב שהמטען של המחשב שלי לא מטעין. כנראה החיבור התעקם. החלטתי להמשיך ולהחליף לבטריה הקטנה לקראת סוף הסוללה הגדולה, רק שכשהחלפתי, גיליתי שכבר השתמשתי בה ושכחתי להטעין. ממש מעצבן. עכשיו אני בלי מחשב, על המחשב של אבא. מאז שיש לי לאפ-טופ, כל מחשב נראה לי מנוכר. ואני לא יכולה להמשיך את הקיבורג, או אפילו להראות לכם תוצר ביניים :(
גם המחשב השני שלי דורש תיקון, לא השתמשתי בו מלא זמן וכנראה הלך הספק כח.
מצאתי בדיווינט, דר. מנהטן, מוואטצ'מן, הדמות האהובה עלי משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
