שטיפשים, זה מה שקורה

והנה הגיעה סוף השנה, שהיא גם סוף החטיבה.

סוף כיתה ט', סוף להיותי תקשובניקית גאה.

כתבתי משהו, אתמול, כי כמובן שאני כותבת על כל דבר [לא] חשוב בחיים שלי,

אשכרה בכיתי, אתמול, הייתי לבד בבית ובכיתי. בכיתי כמו מפגרת, כמו ילדה קטנה, עדיף לבכות בבית לבד מאשר עם חברים.

בכ"מ, התחלתי לחשוב עליכם, תקשובניקים יקרים, בכיתי וכתבתי.

חשבתי אם לפרסם או לא, והחלטתי לפרסם:

[רצוי, לקרוא ביחד עם השיר הזה http://www.youtube.com/watch?v=4pr9cE9UL-k&feature=PlayList&p=8751506BFBFB671B&playnext=1&playnext_from=PL&index=10 ]

עברנו שלוש שנים ביחד, רבנו, צחקנו, צעקנו, שרנו, בדיחות משותפות לא חסרו לנו.

ועכשיו זה נגמר. לא תהיה עוד כיתה ט' 3 מחזור כ"ה. לא נהיה עוד תקשובניקים. לא יצחקו עלינו שאנחנו חנונים, לא נהיה עוד ביחד, אשכרה מגובשים, זאת לא המצאה, זה באמת נכון. אנחנו המצאה של הטבע ממש. כי אלו אנחנו. אני גאה לקרוא לעצמי תקשובניקית. או נכון לעכשיו, תקשובניקית לשעבר.

לא עוד "דור גאולילי הכפרע" ועוד דברים מפגרים שרק אנחנו מבינים, כל הדברים האלו, נגמרו, לא יהיו עוד ככיתה. לא נהיה כולנו ביחד ככיתה. זה נגמר ולא יחזור. כן נהיה רובנו בקשר שנה הבאה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר, כולנו יודעים את זה.

וכל בדיחה משותפת שתסופר בחברה של כמה תקשובניקים לשעבר, תיצור זיכרון, זיכרון שלא ישכח לעולם.

הכל כבר היסטוריה. היה כייף. היה כלכך כייף. התקופה הכי טובה בחיים שלי!! ולא תהיה עוד כמוה!

אני אתגעגע, ולפעמים אבכה.

רק רציתי שתדעו, למרות שלא תקראו את זה,

שאני אוהבת אתכם!

אני לא יודעת למה, אבל אני כלכך אוהבת אתכם.

זהו. כל מה שהיה לי להגיד, אמרתי.

השאר, יקרה מה שיקרה, הגורל יחליט, או שיט רוחני בסגנון הזה.

אז תודה לכיתה [לשעבר><] היקרה שלי, מקווה שנשמור רובנו על קשר.