אין דבר העומד בפני הרצון

למה התופעה זאת חוזרת כל פעם מחדש וכל פעם בצורה אכזרית יותר? התופעה היא שלי קורה משהו לפני שזה קורה לכולם או שזה לא קורה לי בכלל.

 למשל, בכיתה ה' או ו' יום לפני יום הולדת של המחנכת התקשרה עליי איזהמישהי שמידיעה לכולם מה להביא לכיבוד. ואחרי שהיא נתנה את הרשימה פתאום היא מציאה חברות. כמובן שבאותה תקופה הייתי טיפש וסרבתי בטענה שאני מעדיף להיות לבד. ומאז שבגעתי לחטיבה אני לא מצליח להחזיק קשר עם מישהו/מישהי לאורך זמן: יעל, ריטה, יורי, בקרוב גם יוליה, קטיה, ויתכן שגם אם אולג ואנטון. ולמה? ברוב המקרים זה משהו קטן שזו התעניינות ותשומת לב, זה כל מה שאני צריך, זה כל מה שאני מבקש. האם זה משהו גדול לבקש? תמיד אני אומר שאני אף פעם לא אמצא את מי שאני מחפש (למרות שיתכן שכבר מצאתי) כי אין מישהי שתיהיה נאמנה רק לי ותתן את כל תשומת הלב שאני מבקש ואם השנים הסיכוי למצוא אחת כזאת הולך ופוחת. אם רק היה מישהו שאפשר לספר לו הכל ובין אם לקבל תגובה או לא, אדם שלא יספר כלום לאף אחד וגם אם כן אז זה יהיה מתוך רצון אמיתי לעזור, אדם שלא יאכזב, שלא ינתוש ושיעזור בעת צרה. יש הבדל בין חברים קרובים לבין חברים אמיתיים. חברים קרובים דדוקא הם האנשים שפוגעים בך בלי להרגיש וחברים אמיתיים יודעים לזהות מתי חברם במצוקה או זקוק לעזרה.

אם כל תקופה שעוברת אני מוצא עוד ועוד סיבות לעזוב את בית הספר הדפוק הזה. אין מילים לתאר כמה סבל הוא גרם לי אבל אני לא יכול לעזוב אותו אך ורק בגלל הלימודים- חברים בבית הספר הזה כבר אין לי למעט אריק, נשארו רק שאריות מקשרים ויהיה מאוד קשה לתקן.

עם הזמן אני רואה שכדי למצוא קשרים צריך יוזמה ופתיחות. ולי בגלל האופי הדפוק שלי כמעט ואין את זה. אני יכול להפתח רק למישהו שנקשרתי עליו או למי שמתעניין ואין הרבה כאלה. לגביי יוזמה. כבר מגיל קטן יש לי את הבעיה הזאת באופי. הבעיה היא בנוגע ליוזמה לשיחה עם בנות. אני זוכר שבכיתות א'-ו' (משהו כזה) היה קטע כזה שאם מישהו מתחיל לדבר עם משהי זה היה סימן לזה שהוא מאוהב וכולם צחקו עליו. מאז הקטע הזה נכנס לתוך האופי שלי די חזק. למרות שאני יודע שלא יצחקו ושיחות עם בנות זה טוב ורצוי אני עדיין חושש המקע הזה שיצחקו עליי ולכן אני יכול לגשת לפני כולם ולדבר עם מישהי (היו כמה מקרי יוצאי דופן) לכן כדי לדבר עם מישהי אני מעדיף לעשות זאת אחד על אחד מאשר מול כולם. וזה מאוד מפריע לי כי אני רואה איך הקשר שלי עם מישהי מתפרק בגלל תשומת לב ובגלל הקטע הזה באופי שלי אני לא יכול לעשות כלום וחוץ מזה יש עוד גורמים שמפריעים לי.

לסיכום, אם הייתי מוצא מישהו בדיוק כמו שאני רוצה (אבל כמעט ואין כאלה) היה אפשר לבלות שעות על גביי שעות של סיפורים ופילוסופיה הפרטית שלי. עוד משהו קטן ששמתי עליו לב זה שאפשר אבל ממש לא רצוי להתמכר לסבל ולבדידות, כמו שאומרים "הבדידות היא מקום נחמד לבקר בו אבל מקום רע לגור בו". וחבר'ה, סבל חופר אז תיזהרו!