לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומנו של כותב יומרני


אוקיי,לא פתחתי בלוג בשביל לכותב מה עובר עלי בחיים. המטרה העיקרית של הבלוג הזה היא כדי שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיב על היצירות שלי. כל מלחין שמוצא עניין, מוזמן בשמחה להלחין לי את השירים. וזהו, אני מקווה שתקראו, תהנו, והכי חשוב, תגיבו :)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2010

להרפות זה כמו לכתוב שיר.


שוב היתה הפסקה ארוכה.
וזה לא בגלל שלא רציתי לכתוב.
זה בגלל שלא הצלחתי.
היה לי נורא קשה בתקופה הזאת לסדר את המחשבות כמו שצריך.
יותר מדי דברים קרו, יותר מדי דברים.

"מכיר את זה שאתה מתעורר בבוקר עם שיר תקוע בראש?"
לפני בערך חודש(פחות, אבל לא נורא) שאלו אותי את זה, וכל מה שעשיתי היה לחייך כמו טמבל.
עכשיו, אני חושב על זה בעצמי, ולא מצליח להוציא את השיר מהראש.
זה מצחיק.
בדיוק דיברתי על זה לפני כמה ימים עם ידידה.
כשאתה נמצא בקשר עם מישהו, אתם יוצרים זכרונות ביחד.
כל מיני רגעים משותפים, בעיקר כאלה שנראים מהצד כמו דברים טבעיים לחלוטין, אבל בשבילכם כזוג הם סמליים.
ואחרי שהקשר מתנתק, האירועים האלה הופכים להיות מהדבר הטוב ביותר, לסיוט הכי נורא.
היה אחד שסיפר לי שהוא לא מסוגל יותר לאכול גלידה תות כי זה מזכיר לו קשר שנעלם.
מישהי סיפרה לי שהיא לא יכולה לשכב עם שמיכה מסוימת שלה.
ואני עדיין מקבל מבטים ושאלות כשאני יוצא מחדר עם שיר של Black Eyed Peas...
אוף.
זה מוזר שזה הפוך לגמרי מדובי קטן עם תחתונים.
כשאני מסתכל עליו עכשיו יש געגוע. בלי כאב. בלי בלבול. עדיין עם ציפייה.

יצא לי לקרוא כמה פעמים כבר למישהי מושלמת.
יצא לי לתאר רגעים כרגעים מושלמים.
אפילו היו לי ימים שנחשבו בשבילי כמושלמים.
אבל אני עדיין לא מאמין בזה.
אין דבר כזה מושלם.
לפחות לא בבני אדם.
בני אדם הם אף פעם לא מושלמים. אולי שלמים.
כי...
מה אנחנו בעצם?
אנחנו לא אותם אנשים שהיינו כשנולדנו, לא אותם אנשים שהיינו כשהתחלנו את בית הספר, ואפילו לא אותם אנשים שהיינו אתמול.
אנחנו בעצם רק גרסאות שבורות של מה שהיינו פעם, מחוברים כמו איזה קולאז' לא קשור.
מין רסיסים שמודבקים יחד כדי ליצור דמות מרוסקת שדומה איכשהו לשלם שהיינו בעבר.
אבל מרוב הפעמים שהתרסקנו,
נשברנו,
נסדקנו,
חלקים מסויימים מעצמנו אבדו, נעלמו.
ואי אפשר להחזיר את החתיכות האבודות.
אי אפשר לשחזר את מה שנעלם.
הפתרון היחיד הוא לחפש בין שלל ההריסות והחתיכות הסדוקות עוד דמות מרוסקת,
עוד אדם שנשבר כבר פעמים רבות לפחות כמונו, ולהיות איתו.
ואז, רק ביחד, יש איזה סיכוי ליצור דבר שלם.
לא מושלם, אבל קרוב.
ואז, כשהרסיסים משלימים זה את זה,
כשהחתיכות הקיימות מאפילות על החסרות,
וכשהשברים מתאחים ומתחברים זה אל זה.
אז...
אז זה מושלם.

חשבתי בזמן האחרון על יוגה.
זה בעצם לבוא כדי לגרום לעצמך עולם של כאב, ולהרגע תוך כדי התהליך.
לעשות תנועות ולשבת בישיבות שנראות לא אפשריות, כדי ליצור זרימה טובה יותר.
לחבר בין הגוף לנפש, בין המוחשי לרוחני.
וחשבתי שזה נשמע ממש טוב, יעיל, ומפתה.
אבל בסוף החלטתי לוותר.
כי אחרי כל ההתמתחויות, ההתפתלויות, התרגילים,
אחרי כל אלה, נשאר רק דבר אחד בסוף.
להרפות.
להתנתק מהכל, לשחרר את עצמך, ולהרפות.
ושם אני תמיד נתקע.

בשבוע האחרון עמדתי מול דילמה של ממש.
כתבתי שני שירים, ששניהם טעונים ברגשות.
אבל אז קרה משהו, התהפך המצב, ונשארתי עם שניהם ביד, לא יודע מה לעשות.
שניהם עדיין רלוונטים ואמיתיים, אבל כבר פחות קשורים למציאות.
לא משנה.
אני אפרסם עכשיו אחד מהם, שבו חרגתי קצת מהחוק שלי - אחרי ששיר גמור לא משנים אותו.
אבל אותו הייתי חייב לשנות.
רק את שני הבתים האחרונים.
זה היה קשה, אבל הוא סופי.
והשם שלו הוא "שיר", מקווה שזה לא מבלבל.
תגידו מה אתם אומרים :

שיר / רע שרון

כל הזמן היית אומרת שאנחנו רחוקים,
בית הספר, הצבא, משפחה וחברים.
כמעט פעם בשבועיים אנחנו מתראים,
שיחה אחת כל ערב, הרגשות נורא זרים.

ואמרת שאת פוחדת שאותי את תשכחי
שבגלל כל המרחק לא תדעי כבר מי אני
אז חיפשתי מין דבר שאותי לך יזכיר -
ישבתי לבד, מתאמץ לכתוב לך שיר.

וכשתשירי את השיר את לא תהיי עצובה
וכשתשירי את השיר בך לא תהיה דאגה
וכשתשירי את השיר הזה שוב לא תפחדי,
כי כשתשירי את השיר הזה תדעי שאת שלי.

ואת חשבת, למרות הכל, שהחיים זה רק משחק.
ואת אמרת שרגשות יגשרו על המרחק,
אך לפעמים שקעת בעצב שלא יכולתי להסביר,
ובמקום להתרחק, החלטתי רק לכתוב לך שיר.

וכשתשירי את השיר את לא תהיי עצובה
וכשתשירי את השיר בך לא תהיה דאגה
וכשתשירי את השיר הזה שוב לא תפחדי,
כי כשתשירי את השיר הזה תדעי שאת שלי.

והיינו חזקים, אך הפער רק גדל,
היו ימים בהם הרגשתי שלא זכרת אותי בכלל.
וכשהלכת, הרגשתי כבר איך הכאב נהיה אדיר.
אני עוד כאן, עוד לא ויתרתי, וסיימתי את השיר.

וכשתשירי את השיר הזה תמיד תזכרי,
וכשתשירי את השיר הזה תמיד תשמחי,
וכשתשירי את השיר את תחלמי את דמותי,
כי כשתשירי את השיר תדעי שאת תמיד שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

השיר השני תקוע במחברת.
הפוסט הבא יבוא בקרוב, והוא יופיע שם.
הייתי צריך להקיא המון דברים מתוכי.
המון רגשות שנצברו, המון כעסים שגעשו, המון סודות שהוסתרו.
הייתי צריך לנקות את המערכת.
ועכשיו, אחרי שזה קרה, אני שוב משוחרר.
עם ראש צלול, אך עדיין מבולבל.
עם קצת הבנה, אבל עדיין מתוסכל.
שוב חופשי לעוף, אך עם כנפיים כבדות,
שוב, כי עדיין לא למדתי להרפות.

נכתב על ידי , 27/2/2010 02:01  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רע ההוא ב-2/12/2016 16:25
 





Avatarכינוי: 

בן: 33

MSN: 

תמונה




7,858
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרע ההוא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רע ההוא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)