השקיעה נעלמת והחושך מגיע
כאן, אני שונא את החושך
ציוד עולה בחזרה עלינו
ובכל יום שעובר מאה קילו שוקל יותר
אבל כאן הימים לא נגמרים
הם רק מתארכים ומתארכים
כשהגענו ליעד באותו הלילה
נדב המפקצ עצר לידי ולחש לי
"סיילינג של רוד סטיוארט"
"מה?" שאלתי בפליאה
"סיילנג! אל תשכח!"
הפעילות הייתה קשה אבל רק במבט לאחור
לפחד היה ריח
וזיהיתי אותו ממרחקים ארוכים
על חולצת סוף המסלול של אחד מהחבר'ה הוותיקים היה רשום
"את דמי אשריש באדמתך,
את נפשי אקריב למענך."
הלא נודע שרף אותי
רציתי לראות את אמא
רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהב אותה כלכך
הלא נודע היה הקשה מכל
אבל מה שקרה לאחר מכן, לזה, לזה לא ציפיתי. אף אחד לא ציפה.
בהלוויה היו הרבה אנשים, הרבה חבר'ה ממחזורים קודמים
שבאו להגיד דברים על היחידה, לשבח אותה ואת מעלילה.
אנשים חשובים ספדו והביעו נחמה
לאחר שלכולם נגמרו המילים , נשאר רק הכאב
ובידיוק באותו הרגע שמתי את השיר סיילינג, נו, של רוד סטיוראט.
אף אחד לא הבין מה פשר העניין
אבל בשבילי זה היה הרגע ליפול על האדמה ולבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
