היום בשעות הבוקר המוקדמות דיברתי עם אמא של דניאל ז"ל - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=430488&blogcode=13710488
דיברתי איתה בסקייפ (אני כרגע בארה"ב), ונזכרנו בימים שסיפרתי לה את שקרה באותו הרגע, איך שהוא רצה להיות איתה באותם הרגעים, איך שהוא היה מלא תקווה לפני מותו הטרגי.
אימו של דניאל נושאת על כתפיה את השכול הנוראי של בעל (שהיה קצין ביחידה ונפל במלחמת לבנון) ובנה דניאל.
היא לא הצטערה שהיא חתמה לדניאל על הטופס, בגלל שהוא היה בן יחיד. היא אמרה שגורל אין לשנות.
לבדה אך איתנה היא, אמא של דניאל, לעולם לא תזיל דמעה ברבים, אך בשקט בשקט תיפול על ברכיה ותשחה בים של דמעות על דמם של יקיריה.
היא רוצה כל פעם לשמוע מה הוא אמר בידיוק, מה היו מילותיו האחרונות. ואני כל פעם מחדש, מספר לה.
היא רעבה לפיסות זיכרון מבנה היחידי.
"יקירי, לא יום זיכרון אני צריכה, אני צריכה יום שיכחון. את זה , מישהו יכול לתת לי?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
