| 5/2010
יאללה, שיהיה
מסתמנת תקופה של בטלה כפויה, ואני כבר מרגישה איך אני מתחילה להישאב אל תוך הכלום, כך שנחוץ פרויקט שיעניק לי אשליה שיש לי זכות להתקיים.
בכל אופן, יש איזה סיפור שהתחלתי לכתוב לפני שנתיים-שלוש, וכרגיל אחרי כמה פסקאות התחלתי לשעמם את עצמי ועזבתי. אז אולי הגיע הזמן לתת הזדמנות לתמריץ האקסהיביציוניסטי, בתקווה שימלא את מקומו של הדחף היצירתי שכנראה בוער בקרבם של אמנים אמיתיים. רוב הסיכויים שזה לא יעבוד, אך לעולם אין לדעת.
ובכן, ללא פרד'ר אדוּ, סיפור בהמשכים.
1.
אמליה תמיד רצתה חבר שיכיר אותה מבפנים. לא חבר שיכיר את היופי הפנימי שלה וכל זה. היופי הפנימי הוא תפאורה בדיוק כמו היופי החיצוני, בשביל זה לא צריך חבר. היא רצתה חבר שייכנס לה מאחורי הקלעים, למקומות שהיא לא יכולה לראות לבד, ויספר לה מה יש שם.
בגיל שלושים וחמש היא פתחה כרטיס באתר היכרויות. בגיל שלושים וחמש ושבועיים היא סגרה אותו. מתברר שכרטיסי ביקור וירטואליים הם לא דרך טובה להכיר מבפנים. היא התחילה לחשוב שכנראה אין דרך טובה להכיר מבפנים ואולי כל העניין הוא פנטזיה ילדותית שמוטב לוותר עליה. השאלה מה עושים בכל הזמן שמתפנה כשמוותרים על פנטזיית ילדות. אמליה מעולם לא היתה טיפוס ספורטיבי, ולכן היא התחילה להסתובב באוניברסיטה ולתלוש ספחים ממודעות שחיפשו נבדקים לניסויים מדעיים.
אחר כך באה חצי שנה של לחיצה על כפתורים, העלאת אסוציאציות מול ציורים אינפנטיליים ודינמיקות קבוצתיות מופרכות. זה לא היה בדיוק מעניין, אבל היתה בזה הנאה מסוימת. כמו, נגיד, לראות סרט גרוע ולנתח את הפאקים תוך-כדי. וזה בהחלט העביר את הזמן.
בין כל הניסויים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, פה ושם צץ משהו בפקולטה לרפואה. את אלה אמליה הכי אהבה. תמיד היתה לה חולשה לריח של חומרי חיטוי. חוץ מזה, בסטודנטים לרפואה היה בדרך כלל שילוב נוגע ללב של יהירות, בגלל האיי-קיו הגבוה, עם מבוכה של גברים צעירים שלא יוצא להם לדבר הרבה עם נשים, בטח לא נשים בגיל שלה.
רוב המודעות לא פירטו תנאים מיוחדים להשתתפות בניסוי. הגיוני: כדי למצוא פרופיל פסיכולוגי או רפואי מסוים עדיף ללכת למרפאות המיוחדות. האוניברסיטה היא מקום של אנשים בריאים ונורמלים, או לפחות אנשים שחושבים שהם בריאים ונורמלים. לא שאמליה היתה בטוחה שהיא בריאה ונורמלית, אבל גם אם לא, כנראה לא ראו עליה, וכך היא הונצחה בעילום שם בכמה מחקרים זניחים שנערכו באוניברסיטה באותה שנה.
סמסטר אלף חלף וגם סמסטר בית התקרב לסיומו, ובדיוק כשאמליה התחילה לתהות מה תעשה בחופשת הקיץ חשוכת הניסויים נעצרו העיניים שלה על מודעה קטנה, מוסתרת כמעט לגמרי בפתק של סטודנטית שחיפשה שותף לא מעשן לדירת שלושה חדרים. "לניסוי מדעי דרושים נבדקים בעלי דמיון מפותח וכושר ביטוי". המעוניינים התבקשו לפנות לחדר מס' 313 בפקולטה לרפואה. אמליה השתדלה להתעלם מפעימת הסקרנות שהקפיצה את לבה כשתלשה את הספח.
האיש בחדר 313 לא נראה כמו רופא למרות שהיה לו חלוק לבן. אמליה התקשתה להחליט כמו מה הוא כן נראה. דבר ראשון הבחינה בעין השמאלית שלו, שהיתה כחולה כמו הימנית אבל באישון שלה היה פס דקיק ושבור קצת בצבע חום שהזכיר לה את פס הצבע המפותל של גולות פושטיות. אמליה תמיד חשבה שהפסים בגולות הם סדקים לממד אחר, ושאלה את עצמה איך זה יהיה להישאב דרכם. האיש היה קצת גבוה ממנה, וכשלחץ את ידה היתה לה הרגשה שהוא מישיר מבט אל תוך מצחה וקולט את עיניה רק בשוליים התחתונים של שדה הראייה שלו. משום מה המבט העביר בה צמרמורת, אבל אולי זה לא היה המבט אלא מגע ידו, שהיתה ניטרלית – לא חמה ולא קרה, לא רכה ולא קשה – וגרמה לה לחשוב על איברים שמיוצרים במכונה. הוא הציג את עצמו למרות שאמליה קלטה עוד קודם את התג על כיס החלוק: ד"ר אלכס יאנוס. אבל הוא מעדיף שיקראו לו אלכס.
אלכס הצטודד וסימן לאמליה שתיכנס בבקשה. החדר היה מרווח ומואר, עם חלון גדול ופתוח שעץ מלבלב ליטף את מסגרתו והפריח פנימה נשיקות קטנות של בושם מתקתק. בפינה הרחוקה ניצבה מיטת בית חולים, ומעליה קסדה שהזכירה לאמליה את הקסדות בסלון היופי שאמה היתה מבקרת בו פעם בחודש כשהיתה ילדה. עד שהגיעה לכיתה אלף נאלצה אמליה להעביר את השעות שבהן התלוותה אליה לסלון בבהייה באותן קסדות ובנשים המסוגננות שנחנטו מתחתיהן. לנשים היה מבט חלול, כאילו החליפו את הפנים שלהן במסכה אטומה, ואמליה החליטה שכנראה הקסדות שואבות להן את תוכן הגולגולת למשך השעה שבילו מתחת לקסדה ומחזירות הכל בחזרה מיד עם תום התהליך. פעם התיישבה בעצמה מתחת לקסדה וביקשה מהחופפת שתפעיל את המכונה – היא כל כך רצתה לדעת איך מרגישים בלי הרחישה האינסופית של תולעי המחשבות – אבל כל מה שהרגישה היה משב אוויר חם ויבש כמו זה שקידם את פניה בירידה מן המטוס בעיר מדברית שנסעו אליה פעם לנופש משפחתי נדיר. אמליה הניחה שתהליך שאיבת הגולגולת פועל רק על מבוגרים, וירדה באכזבה מן הכיסא. בשנים מאוחרות יותר הקסדות כבר לא נראו לה כמו מכונות מסתוריות אלא סתם כמו קסדות החלל שראתה בטלויזיה, וממילא כבר למדה לקרוא, כך שהיו לה דרכים זמינות יותר להרחיק החוצה את תוכן הגולגולת בכל פעם שהתאפשר לה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
