הפוסט האחרון של ננוק הזכיר לי סרט שראיתי פעם, כנראה בגיל 14 או 15, על מסע המשלחת של סקוט לקוטב הדרומי. אני זוכרת את נימת הקול של הקריין, נימה של סרטי תעודה בריטיים שיכולים באותה מידה להיות על המלטה של קנגרו או על קרב שנהרגו בו עשרות אלפי בני אדם. אני זוכרת את צילומי השחזור של אוהלים קבורים למחצה בשלג, של אנשים מתקדמים בתשישות בתוך ענני לובן ושל סקוט כותב ביומנו באצבעות קפואות. אני זוכרת את העצב, את הכובד שנחת עלי כשנגמר הסרט. אני זוכרת את תחושת הבלבול, כי הסרט היה תיעוד של מפלה אבל יצא ממנו שיר הלל לרוח האדם, כי סקוט היה המפסיד אבל איכשהו יצאתי בתחושה שהוא הגיבור ואמונדסן הבאד-גאיי, כי אמונדסן היה המנצח אבל סקוט היה מעניין יותר.

כאן אפשר לקרוא (בעברית!) את התיאור של סטפן צווייג למסעו של סקוט.

וזה קשור גם לשיחה שהתפתחה כאן.

ומשהו אחר לגמרי: ריק וסטיב - הזוג הגיי המאושר ביותר בעולם כולו. בלי מיליגרם אחד של פי.סי, ומצחיק לאללה.