כנפיים

הייתי ליצנית במסיבת יום ההולדת ה-6 של בת דודה שלי.

חזרתי הביתה לבד, להתארגן ולקחת כמה דברים.

ידענו על בלאגן. השתתפנו בלחץ ובדאגה של שדרות, אשקלון, אשדוד. נחל עוז, אור הנר... אפילו קרית גת היקרה נכנסה לטווח.

כולם דיברו על זה שפאתי באר שבע עלולים להכנס גם.

לבד בבית. נכנסתי קצת לפייסבוק. לשוטט.

אזעקה.

מה עושים?? אני לבד. הבית שלי... וילה אמריקאית. ככה קראו לה המוכרים שלנו. אז לפני 16 שנה כשעברנו לכאן. שכונה שקטה בפאתי באר שבע. בצד הצפון מערבי.

הבית כולו עשוי עץ וגבס.

כמה זמן האזעקה?? לאן לרוץ?

מקלט שכונתי, כמה בתים מאיתנו. הוא פתוח? אני אספיק?? ואם הוא נעול?? זה יתפוס אותי ברחוב.

במוקד אמרו שעדיף למצוא מחסה אם לא בטוחים שנספיק להגיע למקלט.

יצאתי החוצה. עברה כבר חצי דקה. להערכתי.

לא ידעתי מה לעשות. לאן לפנות. המקלט נראה אז רחוק כל כך. פחד אימים.

יש לי מעקה בגינה. בגובה מטר וחצי. קצת פחות. עשוי אבנים ובטון.

10 שניות אחרי זה מצאתי את עצמי בין השיחים, מאחורי המעקה. בחצר הבית שלי. משום מה זה נראה לי בטוח יותר מבתוך הבית.

אני זוכרת שכשחשבתי אם יפול אצלנו גראד הכי בטוח בתוך האמבטיה. היא מחרסינה. מאחורי הקיר. בצד המזרחי.

באותם רגעים זה היה נראה כמו רעיון גרוע.

אז מצאתי את עצמי מאחורי מעקה בטון בתוך השיחים. כמו חתול מבוהל.

הלב בתחתונים. דופק 120 וממשיך לעלות.

האזעקה ממשיכה לזמר. ראיתי ילד רץ לכיוון המקלט שניה לפני שהתכופפתי.

וחיכיתי.

איפה זה יפול? אין לי מה לעשות. פשוט לשכב כאן ולחכות.

איפה זה יפול? זה יכול לפול רחוק מכאן. זה יכול לפול פה בכביש. המעקה יגן עלי? זה מרגיש כמו סרט רע.

כמה זמן האזעקה הזו... שיגמר כבר. בבקשה אלוהים שיגמר. שיפול כבר. ולא פה. אני מתחננת.

נגמרה האזעקה.

ששש... שקט. לא לקום עדיין.

ב-ו-ם!!!!!!

אלוהים אדירים. זה פה!! זה ממש כאן ליד!!. מאחורי הבלוקים האלה. בכביש. שמעתי את זה. זה לא יותר מקילומטר.

קמתי.

רצתי למקלט, הוא היה פתוח. כמה אמהות וילדים היו בפנים.

אני לא אומרת שלום. נכנסת כמו רוח. הפנים לבנות. לבנות.... בחיי שרעדו לי הידיים. לא יכולתי לשלוט בזה.

פחד אימים.

הרשת נפלה. אני לא מצליחה לתפוס את אמא. אבא. אוהד לא עונה. אפחד לא עונה לי.

מה אני עושה

הילדים במקלט בכו.

אני חייבת לעוף מפה.

עומר הראשון שתפס אותי בפלאפון. "עומר... היה פיצוץ... אני... אני התחבאתי פהה.... אני לא מצליחה לתפוס את ההורים שלי... האמ... אני לבד... עומר.. טוב... " שיחה ממתינה אז העברתי. מהצד השני נילי.

נכנסתי לאוטו ונסעתי הכי מהר שאפשר. הגעתי לבית של עדי.

נכנסתי אליה בלי לחכות שיפתחו. כולם היו אצלה בממ"ד.

בחדר של אחותה.

נכנסתי, היא חיבקה אותי. "הייתי לבד... שמעתי את הפיצוץ. זה פה. פה.. במקיף שלנו.." ובכיתי.

פחד אימים.

פחד אימים.

היום בלילה... לא ישנתי. לא.. לא בגלל הסילבסטר. בגלל שאין אזעקות.

יש רק "גל שקט" ברדיו דרום. הרדיו מפסיק לשדר ורק כשיש אזעקה קול אומר ברדיו "אזעקה בבאר שבע! אזעקה בבאר שבע!".

פחדתי שאני לא אשמע. אז נשארתי ערה. אוהד חיבק חזק חזק. בארבע לפנות בוקר הוא התעורר... "למה את לא ישנה?" הוא חיבק. "אוהדי... אני לא מצליחה. אני מפחדת... מפחדת".... כולי בוכה. "ששש... אני פה. אני אשמע הכל. תנסי לישון".

קמתי בשבע. מהאזעקה. ישר לממ"ד בקומה למטה.

פחד אימים.  

זה אמיתי. זה לגמרי אמיתי. האזעקה אמיתית לגמרי. והשקט, השטק שלפני הפיצוץ. והרעד. כל זה אמיתי לגמרי.

זה לא רק בטלוויזיה.

הייתי בשדרות לפני זה. כשהם היו תחת התקפת טילים. הרגשתי את הפחד הזה.

אבל עכשיו זה חדר את עננת התמימות והשקט של השכונה שלי. זה נכנס למעטפת המנחמת של הבית שלי.

כבר שלושה ימים לא הייתי בבית שלי.

אצל עדי. אצל אוהד. אצל אהובה. לא חוזרת אלי הבית. לא בטוח שם.

אני מתקלחת על סטופר. מחרבנת ממש מהר. ככה זה כשכל רגע עתידה להיות הפצצה.

ככה זה.

דרמטיות?... יכול להיות. הכל מרגיש חלק מסרט.

סרט רע.

הקבינט שוקל הפסקת אש? שיבוא... אני מוכנה לארח אותו בשמחה. בבית שלי. בחדר שלי שלא ראיתי שלושה ימים.

שיבוא. שיסביר לאחים הקטנים שלי למה יש אזעקה. ולמה בורחים למקלט.

ולמה זה לא נגמר.

אני ידעתי את זה עוד לפני זה, אבל השדרותיים גיבורים. ואיילת מאור הנר. והדרי מאשקלון. גיבורים.

גיבורים אמיתיים. חלוצים. אזרחים למופת.

שיגמר הסיוט הזה.

כל החברים חיילים קרביים. מחכים לאוקיי מהממשלה. ההפצצות יגמרו בכניסה קרקעית. ושם רק יתחילו הבעיות של שאר החברים שלי.

נכנסנו לחתיכת ברוך. ברוך לא נורמלי.

שאלוהים ישמור על כולנו.