מחסן

הענן שלי, היפה שלי, התפוצץ לי מול הפרצוף.

אחרי שעמלתי עליו בכזו שקידה, בכזו עדינות, הוא התנפץ לי מול הפרצוף.

זה אפשרי ללטש ענן, אם עושים זאת בעדינות ובריכוז רב, אפשר. באמת שאפשר. 

הענן שלי כבר התחיל לקבל צורה של ענן אמיתי. אפילו כזה שאפשר להיתקל בו כששוכבים פרקדן על הדשא ומדמיינים כל מיני חיות בעננים.

והוא היה כל כך יפה, הענן שלי, שבמבט חטוף היית חושב שהוא לבן, אבל בהסתכלות מקרוב יכולת להבחין במגוון אדיר של צבעים- ורוד, כחול, צהוב, ועוד שלל צבעים מרהיבים.

אולי אם הייתי מצליחה ללטש אותו מספיק כדי להפריחו לשמיים, הוא היה הופך למסך עבור קשת, שנוצרה משבירת קרני שמש ראשונות בטיפות מים של גשם בתולי. וכשהילדים היו צועקים להוריהם: "אמא, אבא, ראו! הנה קשת בענן!" הם היו מתכוונים לענן ש-ל-י. לענן הכי יפה בשמיים.

ואולי להקה שח ציפורים נודדות הייתה עוברת דרכו, ועוצרת למנוחת צוהריים על המצע הרך והענוג של ענני. תופסת תנומה קצרה, והופ, חוזרת לדרכה לכיוון הארצות החמות.

בכזו אהבה ליטשתי את הענן שלי, עד שיום אחד, בזמן הליטוש, נבקע בו סדק, שהתחלק לעוד ועוד סדקים, כמו מחלה ממארת. לשנייה אחת נוספת הוא נשאר באוויר, סדוק כולו, ובשנייה אחרי כן כל שבריו צנחו לאדמה, והענן שלי נעלם כלא היה.