אולי זה כל מה שרציתי כשכתבתי פה במשך כל כך הרבה שנים. שיהיה גם סוף שנוכל להמשיך ממנו. ולחייך ממנו קצת. 

עוד 13 ימים יכבו את השאלטר. זה לא היה מרעיש כשנתקלתי בזה בפייסבוק. אולי, בעיקר אולי, כי מעולם לא ניהלתי את חיי כאן. מדהים שתמיד כתבתי כאן. מדהים שבפייסבוק רצו דאחקות על "חייבים לשחזר את הבלוג מגיל 14", והנה אני, בבואכה 25, חושב שצריך לשחזר את החיים שלי. את חיי הבוגרים, ללא ספק.

כי הכל כתוב כאן.

הכל.

כתוב כאן על איך שהייתי ילד חמוד מקובל בכיתה ז', על איך הפכתי ברגע לילד הומו-שמן-אוהב-אירוויזיונים בכיתה ח', על איך התמודדתי עם כל השיט הזה, על איך טייחתי את הכאב האמיתי שהיה גלום בחוויות האלה, של להכנס לכיתה ולחטוף כאפה, של למצוא מפלט בקרב מבוגרים שלא ידעו שאני בן 14, של איכשהו לדעת להמציא את עצמי אחר כך - בשנים מתקדמות יותר בבית הספר - כמין יצור ציני, מגחך, "שנון", שנירוונה וקווינז אוף דה סטון אייג' הם נר לרגליו. האמת היא שבערך שם זה היה אמור וצריך להיגמר.

זה לא נגמר שם,

כי הפלטפורמה הזו ליוותה אותי הלאה גם הרבה אחר כך. בפעם הראשונה שהתנשקתי, בפעם הראשונה שהזדיינתי, בפעם הראשונה שעישנתי, כשהתגייסתי, כשהשתחררתי, כשעברתי סבל אימים בעבודת הסטודנטים הראשונה שלי. אפילו כשהתחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטה.

מי ידע.

מי ידע ב-2005 שהבלוג הזה יחזיק כמעט 13 שנים של הגות חסרת פשר לגבי שום דבר חוץ מאני עצמי. כמה חשובה היא ההגות הזו. כמה חשוב היה ללמוד את עצמך בכל שלב ושעל בהתמודדות עם החוויות האלה. כמה הגעתי לכאן בשביל ללמוד מה היה פעם - וממה צריך להמנע, מה רצוי - ומה מצוי, בשביל לזהות תמות התנהגותיות, בשביל להבין את עצמי לעומק. 

יש 13 ימים,

וב13 הימים האלה נגבה, נשמור, ננצור.

אולי אפילו נערוך הכל יפה-יפה בוורד, מסודר לפי שנים, לפי חודשים, לפי רגשות וכאבים ותחושות אמיתיות שבאו לידי ביטוי בסימפוזיון האינטרנטי הזה. זה לא משנה כלום לאף אחד, כנראה, אבל בשבילי it means the world. לא יודע אם אני צריך להגיד תודה לפלטפורמה. אולי אם לא היה המקום הזה, הייתי כותב הכל בוורד, באמת. אבל האם הכל היה נשמר? האם בכל רגע נתון בחיי (שידעו מכשולים) הייתי יכול להבין מה עומר בן ה13 היה אומר? ובן ה14? ובן ה15? ובן ה20? ובן ה25?

13 שנים. 13 שנים שהם רוב חיי.

תודה ישרא-בלוג על התאפשרות הפלטפורמה. אני לא בטוח שזה היה קורה אילולא המקום הזה.

אולי סימבולי לסיים במה שאני מבין יותר ויותר שהוא השיר האהוב עליי, עד כה, בחיי. היו כמה שהתמוודדו על התואר (ובכלל, מעניינת הסימבוליקה שלי עם מוזיקה, בהתחשב בכך שמעולם לא התעסקתי עם מוזיקה בעצמי) - כרמנסיטה של דבנדרה הוא בוודאי האחרון, אבל קודם לשם יש גם את "אנימל נייטרייט" של סוויד, "קאם אז יו אר" של נירוונה ועוד כמה. 

אני המעיל הזה והשוט הזה, וחיי עד כה הם דיכוטומיה וחיים צד-אל-צד של שניהם גם יחד.

קוראים אני לא בטוח שהיו לי. היו איזה שניים שלושה בכל חמש שנים, ובכל פעם זה הפעים אותי מחדש.

אז לחמישה עשר (אולי), שהיו, תודה שקראתם,

דעו ששום דבר כאן לא נכתב בשבילכם, אבל אם מישהו מכם מצא בזה משהו (מדהים כמה שזה פומבי), אז בכלל עשיתי מעל ומעבר.

אוהב מאוד ותודה על ההזדמנות,

עומר.