אידיוט על אי בודד

עוד פרק בחיים נגמר...

אין לי מושג מתי. כנראה כשהתפוח היה משהו לאכול. כשהיה אפשר לתקוע דיסקטים בתוך מחשב. וכשכל אחד היה מבסוט מהשמונים דקות מוסיקה בדיסקמן עם אנטישוק של 60 שניות. וכשהיה רק דן ולא היו קווים. וכשנסיעה עלתה פחות מחמש שקל. וכשלא היה מתבעה של 2 שקל.כש"שר התבעות" שבר קופות. כשהאמנתי שהטרוריסטים הפילו את התאומים והמלחמה של האמריקיים זה משהו טוב שהיא בסופו של דבר סתם מסע צלב בשביל כסף וללא מטרה. כשאריאל שרון זכה בבחירות. כששבח היה משהו לרוסים. כשבתחנה המרכזית היו 6 קומות והיה מותר לעשן. כשעדיין מחרו סיגריה אחת בשקל בכל מקום. וכשלצאת מהנתב"ג לא הייתה בעיה ולא היה צריך ללכת שעה וחצי באולמות רייקים. כשסאבלימינל שר שאין לו ארץ אחרת כמו גבר ולא זיבל משהו מזרחי בלי מוסר כי את זה אפשר למכור.וכשהקו 31 הביא אותי כל בוקר לבית ספר...

כשעישנתי, התאהבתי, התנשקתי, בכיתי, שמחתי, ראיתי, זכרתי, חלמתי... והכל היה אחר... והכל היה חדש ובפעם הראשונה...

היום נוסעים באוטו גם אם זו דרך הליכה של 10 דקות... ובגלל זה מטרייה, זה משהו שאין בבית כבר מאז הרישיון נהיגה...

היום לא חולקים את המטרייה ככה כמו פעם... ולא יודעים מה זה לרקוד בגשם... מה זה להתנשק ברחוב שמוביל מהלאומי עד לוולפסון כשגשם זורם...

היום לא יודעים מה זה להיות בריא ונקי מכל חרא שעוברים בחיים...כי עישנתה, שתיתה ואכלת את כל החרא שיש בעולם כבר 10 שנים מאז...

היום לא יודעים מה זה להרגיש פרפרים בבטן בנשיקה הראשונה ולא לישון בלילה כי לא ראיתה אותה יומיים וחצי...

היום לא חושבים שכל הרגשה זה משהו מיוחד שרק אתה חוויתה... כי אתה פשוט לא זוכר איך  זה בפעם הראשונה...

היום כשאתה יודע שמה שאמא אמרה... שבסוף תשערו אולי 3... אולי 5... כשהיא אמרה שכולם ישכחו אותך ואחר כך גם אתה אותם...

היום כשאתה יודע שזה באמת ככה...

אבל אז רבת ואמרת שזה בחיים לא יהיה ככה... ושהכל זה לכל החיים... ושהכל זה מיוחד...

ואולי רק הריב והצרחות האלה גרמו לי לשמור על החתיכה הקטנה של החלום היפה והקטן ההוא...

וכל שנה החתיכה קטנה יותר...

ורק הרגשה שהדחקת משהו... לא הספקת משהו... משהו לא גמור מחכה שם ב2001 או 2002...

וככה זה פשוט נגמר... מלא מילים, מלא מחשבו, רגשות... פשוט שופך הכל ונסתם... ואין מילים...

אק