אז היה לנו מבול של טקסי סיום/מסיבות/נשפים למיניהם.
טקס סיום- נערך ביום חמישי האחרון. היה סימבולי למדי, אני אפרט. הגענו וכמובן שהכל התארך ובסופו של דבר כל אחד מאיתנו קיבל בלון לבן ויצאנו אל הרחבה, המגרש ליד המתנ"ס, שם נערך הטקס. הבמה הייתה ממש כמו זו בניצנים, מוצפת באורות צבעוניים, היה סמל של PEACE או איזה משהו נורא דומה וכולם עמדו על הבמה. לרגע ניצתה בי התרגשות, אני הסקפטית שאמרה מההתחלה (ובפוסט הקודם) שצפוי לנו ביזיון ודווקא לא השתתפה. אמרתי למ' (שמשום מה בחרתי ללכת איתה ולשבת לידה בטקס) "יא אללה, שמיניסטים אה? יש כבוד!", נראה לי שהדמעה התחילה לבצבץ ליד העין, קלטתי, אני שמיניסטית, איזה גדול זה ואיזה מוזר ומופלא ומפתיע, ואז קרה הדבר הבא- האור על הבמה פשוט קרס, התקווה התנפצה והמחשבה שאולי היה מגניב אילו השתתפתי או שהולך להיות טקס ממש ממש מדהים התנפצו והמציאות הכתה בי. ואכן, כמובטח ע"י wanna be-דנה ספקטור ו/או עדי אשכנזי שלכם, אנוכי, המשך הערב היה ביזיון וגם התלבשתי יפה לחינם (טוב נו לא לגמרי לחינם בכל זאת זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי שזה גם חשוב). החשמל נפל עוד 2-3 פעמים, ואני צועקת ללשה (כן יש אישה עם שם של כרוב-זה תמיד מזכיר לי לפת ולפת זה סוג של כרוב לא?!) "תנתקי חלק מהדימרים יש לך יותר מדי.." כמובן שבהמון איש לא שמע ונותרתי לבדי עם הפתרון לבעיה. דימרים- לאלה מביניכם שלא היו מעצבי תאורה בהפקות תיאטרון אלה הדברים שאליהם מחוברים הפנסים ואיתם מפעילים אותם. כך למשל בהצגה שלי היה דימר מספר 1 שהיה מחובר לשני פנסים עם פילטר אדום (פילטר- הנייר צלופן שמכניסים לפנס כדי שיוציא אור צבעוני). כך או כך גם בלי הפסקות החשמל הטקס לא היה מרנין במיוחד. קטעי משחק חלשים ביותר, אני אפילו אעיז להגיד צעקניים ווולגריים קצת. השירים היו הקטע היותר טוב למרות שלקחת שיר ולהמציא לו מילים שמתאימים לסיום התיכון הם לא הצד החזק של מארגני האירוע. וכמובן, איך אפשר בלי הנאומים האינסופיים שכותביהם חושבים לעצמם בוודאי בעת כתיבתם "למי כדאי ללקק השנה ובאיזה צירוף מילים מדויק?", המנהל מחמיא ומודה לכל מי שרק אפשר בנאום שבסיומו לא יצאנו בוגרים אלא הזדקנו בכמה שנים טובות, ראש העיר מתחנף אל המנהל- שהוא (ראש העיר) זה שהכניס אותו לתפקיד- ובעצם מאשר את הבחירה הטיפשית שלו, ושוב תודות ושוב נאומים ושוב פניות טיפשיות וחסרי מקוריות להורים שתמכו ולבוגרים שעשו כך וכך. בתכלס, מההורים הם די מפחדים והיחס האמיתי לתלמידים בשוטף נע בין התגאות בהישגים למען תפארת בית הספר על מנהלו וצוות עובדיו וניסיון לנשל את המופרעים, אלה שלא עומדים בתקן הרצוי, מאיזשהו עתיד. אבל כמובן שבטקסי הסיום כולם יפים, כולם מ-ד-א-י-מ-י-ם (לא, לא התבלבלתי מדהימים זה בה' ככה פשוט המנהל הוגה את המילה), כולם נפלאים ולכולם כולם רוצים להחמיא ולהודות, כאילו שלא כל ה"כולמים" האלה יודעים בדיוק מה קורה באמת- אז בשביל מה כל הזיוף והעמדת הפנים?! החלק הבאמת נחמד של הערב, חוץ מהפרחת הבלונים שנפקד עלינו לעשות כדי לעשות להורים טוב על הלב עם הפסקת החשמל הראשונה, היה סרטון של המחנכים שבהם הם מתקשים להיפרד מאיתנו התלמידים אך סופה של הבדיחה (מלבד העובדה שרואים שרובם מקריאים מדף ומפגינים משחק של ילדים מאותגרים ולא כדי ליצור אפקט קומי-פרודי-סאטירי תאטרוני כלשהו) היה שהם למעשה מדברים על זוג מגפיים וכמובן רגע מבורך נוסף היה כשהילדים שהופיעו בטקס מעת לעת התבלבלו ושכחו שהם מחוברים למיקרופונים וצעקו משהו מביך באוזניהם של כל השומעים: ת' צעק "הלוואי שירד החשמל" כשהמנהל עלה לנאום ומ' (לא מ' שלי, מ' אחרת), שהפגינה יכולות משחק שלא היו מביישות אף קלטת "טיפ וטף" של הדצים, צרחה "מה קשור פולין?!" כשהראו סרט די טיפשי ולא ממצה על המשלחות והסיורים הלימודיים השונים. אחי פרש באמצע לא לפני שהוא שלח לי לפלאפון את ההודעה "רוצה ללכת?" ומיד אחריה "זה ממש נורא" ואמא, שחשבה שזה חשוב, נשארה עד הסוף ויד ביד צעדנו לנו אחרי הזוועתון לביתנו הקט ואפילו עצרנו בדרך לגלידה.
מסיבת סיום כיתתית- היום, יום ראשון הייתה מסיבה כיתתית ליב'5 COOL (המחנכת המציאה את זה כשהיו צריכים לחשוב על רעיון לטי שירט כיתתי לקראת הטיול השנתי. זו הייתה דרכה להראות שאנחנו אחלה כיתה, היא רק לא הבינה שCOOL יצא מהאופנה מזמן ושוחרי טרנדים יגידו שהוא ממש פאסה. הרעיון לא יצא לפועל ולאף כיתה לא היה בדיוק טי שירט בסיומו של עניין). באתי סקפטית, כהרגלי, אבל אבא ואמא הגיעו והייתה לי שיחה ממש טובה עם המורה שלי לתנ"ך שאני מאוד אוהבת- חיבוקים הורעפו לכל עבר והיה כיף לפגוש אותה ולגמרי מרגש ואפילו בכיתי. נו ככה זה כשיש מישהי כמוה שיותר הפריע לה שהייתי עצובה רוב השנה מאשר שהוצאתי "רק" 80 בתנ"ך. והאמת שרק בשביל זה היה שווה להגיע (היא הודתה שגם היא התלבטה אם לבוא והסכימה איתי שהיה שווה). ההמשך היה די בסדר. אומנם ניסו לשדל אותי להקריא אבל ידעתי שירעדו לי הקול והדף לסירוגין והעדפתי לוותר על התענוג. הוקראו קטעים, היו נאומים, שרנו שיר למחכנות שהיה די נחמד, היו סרטים ממש מרגשים (גם שם בכיתי- נו מה נעשה?! ילדה רגישה ורגשנית..) ולבסוף, חלוקת ספרי מחזור (הבטחתי לא להתרגש אבל בכל זאת נעצבתי קצת שלא חייכתי אני נראית שם ממש סובלת..) ומחזיקי מפתחות (מתנה מההורים) שיכולים לשמש גם במקום ה5 שקלים לעגלות של הסופר שזה גם מגניב וגם חסכוני (כנראה שבימינו אין מחזיק מפתחות שלא נגמר בעיגול כזה לעגלות בסופר, כואב לנו להוציא 5 שקלים מהארנק אפילו שאנחנו יודעים, מניסיון, שכספנו יוחזר לנו). רק אחרי האירוע והפסקת הכיבוד (שלפי הפרצופים של ההורים שישבו די נחרצים בכיסאות הפלסטיק הבנתי שהם כנראה לא מעוניינים בהפסקת כיבוד הם רוצים לגמור עם זה וללכת הביתה) א', עוד אחת מאלה שהיו נכנסות לרשימה השחורה, אם הייתה לי אחת כזאת, הודיעה לי שהולכים כל הכיתה לים. אולי לא' בא אחרי 3 שנים לנסות להשתלב בכוח וזה יפה ואפילו ראוי להערכה אבל לא אצלי, אין לי כוח ועוד עצבנתי את מ' והיא כהרגלה גרמה לי לרצות לתת לה סטירה ככה שוויתרתי על התענוג ללכת לים (שאני לא מתה עליו כל כך ולא הייתי במצב רוח ה"ימי" שלי) עם הכיתה שבה, למרות שיש כמה אנשים שאני אוהבת, אני מרגישה הכי לא שייכת שאפשר. אז למה מ' כעסה? זה אולי קשור לזה שאני בעודי עורמת כסאות פלסטיק בערימות כדי לתקתק את הסידור מהר ולעוף הביתה בלי כוונה (נשבעת שזה באמת בתמימות) סגרתי לה את האצבע בין שני כיסאות (בין זה שערמתי ובין זה שהיא שמה, מאמץ נדיר מצידה, כשקלטה שבאמת אמורים לעזור ויצאה מהפרינססיות בערך לדקה.) היא התחילה כמובן להתבכיין ולהגיד שסגרתי לה על האצבע או משהו כזה (היא תיארה את זה כמפגע חמור יותר כמובן), אני עשיתי מן תנועת יד של "מה אפשר לעשות?!" ואמרתי "את תתגברי", היא כמובן תיקנה את נימוסיי והדגישה ש"אומרים סליחה ולא תתגברי" עשיתי שוב את תנועת ה"אממ אוקיי" שלי והמשכתי לדרכי. היא כמובן ראתה שאמא שלי כשאני לצידה מדברות עם איזה ידיד שלי וכמובן באה ולקחה אותו הצידה בהתעלמות מוחלטת ממני. מאוד בוגר מ', מאוווד בוגר.
ולמה התחיל כל הפוסט הזה בעצם?
הכל התחיל מזה שחזרתי הביתה מהורהרת אם עשיתי את הדבר הנכון כשלא נסחפתי עם הזרם והלכתי עם הכיתה לים. היה ברור שזה היה הדבר הנכון לעשות, אני לא מתה על ים, חושך, ילדים שגורמים לי להרגיש חסרת משמעות וכמובן, בנוסף לשילוב המנצח, חוסר בתחבורה (אלא אם הייתי לוקחת את האוטו אבל אני לא ממש מיומנת בלנהוג בחושך ועם הפחד שהתחיל אצלי מחניות הייתי כפי הנראה אמורה להידחף לאיזה סידור עם מישהו ולהרגיש חרא, כמו שתמיד קורה כשאני תלויה באנשים שיש להם אוטו). כמו בהרבה מקרים אחרים אצלי, אחרי משהו חשוב או גדול יש נפילת מתח שמלווה בהרהורים ועצב שלא ברור ממה הוא נובע. פתאום התחלתי לחשוב כמה חבל שאני לא יותר חלק מהכיתה וכמה חבל שלא חייכתי בספר מחזור ועוד כל מיני כאלה על איך שנגמר התיכון וכמה שזה עצוב ואיך נגמרה עוד תקופה בחיים שלי בלה בלה בלה. גם הדף שצורף לספר מחזור על היום הראשון בצבא לא עודד אותי במיוחד, למרות שטפו טפו טפו בינתיים הגיוס שלי עוד קרוב לשנה ונקווה שהוא ישאר שם- רחוק, כמו אריה בספארי כשאתה באוטו הממוגן, כמו טיגריס בכלוב, כמו משהו מפחיד שממש אבל ממש לא רוצים להתקרב אליו.
אז פתאום עשיתי סוויץ' וחשבתי לעצמי שדי כבר עם המחשבות העצובות האלה אחרי כל דבר גדול (כמו למשל: נפילת מתח אחרי סיום ההפקה, נפילת מתח אחרי הבגרות בהיסטוריה בשנה שעברה שהייתה הבגרות האחרונה וזו שסבלתי ממנה הכי הרבה וגם קדם לה לילה מופלא של קפה תאטרון והופעה בלתי נשכחת של איה כורם עם אחד החברים הכי טובים שלי). חשבתי באותו רגע על כל הקלישאות האלה שאנשים נאחזים בהם (ואף שקלתי לעשות רשימה של משפטים שאולי כדאי להתייחס אליהם), כמו: "להפוך את הדפקט לאפקט" "תן חיוך הכל לטובה" "חייך והעולם יחייך אליך" "סוף הוא תמיד התחלה של משהו חדש" וכו' וכו' וכו' (טוב זה בערך ארבעת אלה אבל אני בטוחה שיש עוד מלא פתגמי-קיטש והרשימה, אם הייתה כזו, הייתה בהחלט ארוכה). זה מה שהחלטתי לעשות וזה מה שאני עושה!. שומדבר לא סגור, רק נגמר פרק בחיים שלי, פרק שצמחתי דרכו והביא איתו הרבה דברים טובים (קשרים, תאטרון, מורים נפלאים שפגשתי וימשיכו ללוות אותי בדרכי מחוץ לכותלי בית הספר, דברים שגיליתי על עצמי וכו') אבל בתכלס היה בה המון סבל, הרים של אי שייכות ובדידות, תסכולים, אכזבות, לחצים וכשלונות (יותר אישיים לא לימודיים). בקיצור זו הייתה חתיכת מלחמה! להילחם כדי שדברים יעשו כמו שאני רוצה, מלחמה מול הילדים, מלחמה מול מ' האימתנית שאם החיים היו זירת אגרוף הייתי מודה שמ' הביסה אותי בלא מעט קרבות ורובם היו באשמתי, מלחמה מול המורים הטיפשיים האלה שתמיד אומרים ש"הם רוצים רק בטובת התלמיד" אבל בתכלס הם רוצים לעשות את העבודה המעפנה שלהם ולצאת להפסקה סיגריה או קפה ובעיקר לפנסיה מוקדמת כדי שלא יצטרכו לראות את הילדים המציקים האלה שמישהו שכח לבוא ולקחת (אנחנו, התלמידים, למי שלא הבין) לעולמי עולמים, לנצח נצחים , או עד שנשתנה. כי כמובן שהם היו מוכנים בכיף לזרוק אותנו מחייהם בכל הזדמנות, בתירוץ ש"זה לא הם זה אנחנו" אבל בתכלס אין להם צ'אנס ומדובר בסך הכל בשנת שבתון שנותנת להם מנוחה ובדרך כלל גורמת למין משחק תפקידים נחמד שכזה שבו הם הופכים להיות התלמידים באיזה קורס באוניברסיטה, רגרסיה במיטבה. אז הייתה מלחמה והיא נגמרה, ניצחנו בקרב אחד לפחות- הקרב על 12 שנות לימוד בהצטיינות בלי פגיעות נפשיות קשות מדי ועם כמה שפחות אבידות ועוד כמה אנשים טובים לאוסף. המלחמה ממשיכה אבל היא עוברת לאזורים אחרים, לפרקים נוספים בחיים שעתידים לבוא. אז החלטתי במודע שאני לא הולכת להיות עצובה מזה, זה משהו שהתחיל והסתיים כמו הרבה דברים אחרים ואין מה לעשות פרידות זה תמיד דבר מכוער, כמו שאבא שלי תמיד אמר "גירושים זה לא חתונה", או איזה משהו בסגנון שהוא היה אומר בקשר לגירושים שלו ושל אמא שלי. במקום להתמקד בסוף, החלטתי לאסוף לשקית הפתעות את התובנות, האנשים, הקשרים, האהבה שיש לי לדברים מסוימים, תיאטרון, את זה שגיליתי שאני מוכשרת ובעצם את כל הדברים שאני ארצה נוכחים בהמשך החיים שלי, טענתי אותה על הגב ויצאתי בדרך למסע חדש, להרפתקה חדשה. הרבה מסעות מתחילים עכשיו- קורס צילום בקמרה אובסקורה שיהיה בו מפגש עם תחום יצירה חדש, עם התנהלות עצמאית ובעיקר עם המגרש של הגדולים. עבודה שמצאתי לגמרי בעצמי ואני אוטוטו מקווה להתפתח משם למקום אחר שיהיה יותר טוב מבחינה כלכלית והנה על הדרך הוכחתי לעצמי שאני יכולה להחזיק בעבודה יותר משבועיים. טיפול שאני מקווה להתחיל בקרוב בתקווה שהוא יעזור לי לעשות משהו עם התובנות האלה וקצת להתמודד עם עצמי ועם החיים. ובעיקר אווירה חדשה, שינוי שהוא נורא מפחיד כדרכם של שינויים אבל גם יש בו משהו נורא מרגש.
" זהו הסיום. וכמו בכל סיום, גם כאן הטעם חמצמץ-עגום "
" יום שמש יהיה היום. יום חדש לאהבה. האקספרס לפאלצ'ינקי
יוצא בעוד דקה "
(פופצ'ה וחפטון-הגיס מתוך "יאקיש ופופצ'ה", חנוך לוין)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
