כשתתחיל הספירה לאחורהפלאפון, הקרינה, וחדר המנתחים |
כינוי:
Numark בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
העלוקות ומלכות הדרמה
לא עדכנתי כאן הרבה, ואף על פי שמדובר בעובדה מצערת, היא תוצר של דחף חיובי שנכנס בי.
הצלחתי לפרוץ את החומה שהרבה אנשים לא מעיזים ללכת לכיוונה אפילו. הגעתי להבנה שכיף לי מאוד לשאוף גבוה, ולא פחות כיף לי לנסות לממש את השאיפות שלי. חומה אדירה, כשבע אמות לגובה ושתי רגליים לרוחב - והצלחתי לנגוח את דרכי אל עברה השני, המרתי רצון למעשים. אני עובד כל יום בשבוע, וכשאני לא עובד אני לומד את כל מה שסבורני שראוי ללמוד.
תם זמנן של ההבנות המצערות אודות החיים והמוות, החיים ממשיכים. הלאה במלוא המרץ. ניצול יעיל של אנרגיה ומשאבים וראש מורם אל מול העתיד. עכשיו אני מתנהג כפי שאני נראה ומרגיש (אם לא הבנתם למה אני מתכוון, אתם כנראה לא מכירים אותי).
בסטייה מאוד, מאוד חדה מהמציאות של לפני חודשיים, זנחתי כמעט לגמרי את חיי החברה שלי, ולא כל כך כואב לי. בעצם זה לא נכון, כואב לי מאוד. אבל לא בגלל שזנחתי את חיי החברה שלי.
כואב לי מאוד כי המוות החליט לבקר בחיי ולקחת את היצור שהכי אהבתי עלי האדמות, וכשבוע אחרי ביקורו אני עדיין לא מצליח למרר בבכי בלילות כפי שהייתי עושה באושר וברעננות כאשר הייתי צעיר יותר. בניגוד לכל מה שרשמתי עד עכשיו לגבי התקופה האחרון, מדובר פה באחת מהחרטות הכי גדולות שלי מאז ומעולם, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להפרד ממנה כמו שצריך. אבל החיים ממשיכים, ואני לא בדיוק מאלו שאוהבים להישען על העבר.
אני מצליח לאתר יותר ויותר עלוקות בבסיס. כמה שהן מצחיקות. בבית, החברים שלי לא היו מעזים לבקש ממני את המחשב הנייד החדש שלי בגלל שהם פשוט יפחדו לקבל אחריות על דבר כל כך יקר. פה בבסיס כל בן אדם שני יבקש שאלווה לו את המחשב למספר שעות. מול העיניים שלי הם מתייחסים אליו כאילו מדובר בסתם צעצוע, תוך כדי זלזול מוחלט בערכו. איני יכול לתאר כיצד יתייחסו אליו אם הייתי מרשה להם לקחת אותו הרחק ממני. רק לאחרונה הבנתי שלעלוקות מעין אלה אין שום בעיה לחיות בתור עלוקות מכיוון שאין להן שום תחושת אחריות בניגוד לאנשים נורמלים. מבחינת אותם הטפילים עצם העובדה שנותנים להם משהו לא בהכרח מטילה עליהם אחריות כלפי אותו המשהו. אפשר לראות את זה בכל תחומי חייהם, כיצד הם מתייחסים לעצמם, לצבא בו הם משרתים ול"חברים" שלהם. בא לי להקיא מהם, אבל הסביבה הקרובה שלי שורצת בהם ואני לא יכול להרשות לעצמי להקיא בכל רגע נתון. להתרחק מאנשים כאלה היא עודנה אחת מהמטרות הנעלות ביותר שהצבתי לעצמי אי פעם.
כשאני חוזר הביתה, במעט הזמן שאני מפנה עבור חיי חברה, אני נוכח לגלות שרוב המכרים שלי חיים עבור יצירת דרמה מזוייפת, תפארת דור הטלוויזיה. אומנם לא מדובר בטפילים, אבל ההתנהגות הזאת דוחה אותי. מדובר בסוג האנשים שיחפשו ציטוט טוב רק בשביל לחזור עליו בהתרגשות אל מול הבריות, בלי להרגיש את הצורך אפילו לשניה לתת קרדיט לאדם המתבקש. אותם החבר'ה שיהפכו עכבר לפיל, מוות לרצח, רצח לשואה. הם ימהרו להודיע לכל העולם איך דבר קטן ופעוט שבר אותם, וכמה שקשה להם בחיים, בניגוד מוחלט למציאות. לאחר מכן, הם יחפשו סרט רדוד או ספר גרוע ש"יחזיר אותם למסלול" - חה-חה-חה. בנחישות רבה הם יעלו לגדולה מהעפר, עד המשבר הבא כמובן. לדברים מאוד קטנים יש חשיבות מאוד גדולה עבורם, לפחות למראית עין. שלא נדבר על כך שדברים גדולים באמת פשוט לא קורים כלל בחייהם בגלל הרף הנמוך והרדוד שהם הציבו לעצמם.
בברכה,
המעדכן
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
