| 4/2009
פריקה קשה מאד.
אוקיי אז ככה ,אני כבר עליתי כיתה לח' .
ועוד מעט אני מסיימת כבר את כיתה ח' .
אני חייבת לומר שכיתה ח' הייתה שנה די מאכזבת אחרי כיתה ז'.
ז' הייתה מושלמת, כל מה שהייתי רוצה שיהיה לי היה לי.
היא הייתה שנה מרגשת ומדהימה, בה חגגתי את בת המצווה שלי, הייתי תמיד מוקפת חברים, ובלי צרות עם המעמד החברתי.
אני לא יודעת מה קרה ומה השתנה, אבל בכיתה ח' אני כבר לא הכי מקובלת.
יש לי כמה חברות קרובות, שרציתי להאמין שהן טובות -אבל הן לא.
כשלהן קורה משהו, עוברות תקופה רעה - אני תמיד איהיה שם בשביל שהן יוכלו לבכות על הכתף שלי.
והכתף שלי עברה הרבה, תאמינו לי.
אבל כשאני עצובה, ואני עוברת תקופה רעה - אין אף אחד שיהיה שם בשבילי, אין אף אחד לתמוך בי, לעזור לי, להיות איתי ולייעץ איתי.
לפני חודשיים גיליתי שאף אחד לא סובל אותי, כך לפחות אמר לי "ידיד".
אני כבר לא יודעת על מי לסמוך. אני לא יודעת אם לספר דברים לאנשים או לא.
נמאס לי שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל מילה שיוצאת לי מהפה.
לומר את זה לה? או לא כי היא תספר.
אני חושבת שזה מובן מאליו שאיני רוצה שילכו ויפיצו דברים שאיני רוצה שכולם ידעו.
למה אני מספרת דברים אישיים לחברות? כדי שילכו ויפיצו את זה? לא.
אני מספרת את זה כי אני רוצה להתפרק, אני רוצה שייעצו לי, שיתמכו בי, שיעזרו לי, שיקשיבו לי.
נמאס לי שאני בלחץ שיעור לפני ההפסקה, בגלל שאני לא יודעת עם מי אני עומדת להיות בהפסקה.
נמאס לי שאם אני הולכת עם חברה, ואז באה חברה אחרת הם מדברות בינהן ולא שמות עליי.
נמאס לי שאני צריכה להתחנן לחיי חברה טובים.
נמאס לי שאני חייבת שיזמינו אותי להכל אחרת אני מתפרקת.
נמאס לי שאני כזאת רגישה ובוכה מכל דבר.
נמאס לי מהכל!
עם כל ה"נמאס" הזה אתם בטח חושבים שאני עומדת להתאבד, אז לא.
ממש לא . ובנימה אופטימית - הכי לא שבעולם.
בחיים לא הייתי חושבת על התאבדות.
התאבדות זה דרך לברוח מהדברים.
ואחד הדברים שלמדתי הם לעמוד מולם, לשים את הדברים על השולחן, ולעמוד על שלך.
זה לא יעזור שתברח ממנה, ממנו, מהם, מהדברים שאתה עומד לעשות או מהחיים.
זה רק יראה כמה שאתה פחדן, וחושש מהתוצאות.
נכון, כולנו חוששים מאד מהתוצאות וכולנו לא פעם חשבנו "מה יקרה אם..."
ואז מתחילות השאלות ולא נפסקות:
מה היה קורה אם אני לא הייתי מספרת לה את זה, היא לא הייתה מפיצה את זה ו.... הכל היה מסתדר.
או , מה היה קורה אם לא הייתי מתחברת אליה, ואז לא היינו חברות, ואז הייתי מתחברת לחברה השנייה והכל היה בסדר?
ו... מה היה קורה אם לא הייתי משקרת ויוצאת מזה יפה?
אבל את השאלות האלה אפשר לשאול עד מחר.
ואני ממש לא מאמינה בזה.
זה לא יעזור מה היה קורה אילו. אני מעדיפה לדבר במעשים, ולא בדיבורים [והרי זה מה שאני עושה עכשיו, לא?]
אז נכון, לפעמים אני סותרת את עצמי. אבל זהחלק ממני.
ויש כאלה שפשוט לא מבינים את זה.
נכון - אני מנסה לשנות את עצמי בשביל אחרים שסובלים מה"בעיה" שלי, וניסיתי - באמת! וזה לא הולך.
לכן לפתע, התעוררתי!
ואמרתי לעצמי:
את לא צריכה להשתנות בשביל אף אחד! מי שרוצה להיות בסביבתך, ונעים לו איתך - אדרבה. ומי שלא אוהב אותך, לא רוצה אותך כמו שאת ומעדיף אותך יחד עם שינויים קלים, אז - לא תודה, אותי מקבלים בחבילת אריזה. הכל ביחד או כלום. ובזה דבקתי. בזה האמנתי. בדיוק בדברים האלה. אבל אז, הכל התחיל להיות מסובך יותר. הכל התחיל להגיע למקרים קיצוניים. למקרים של ריבים בכל 4/5 ימים. והבנתי, שאם כולם אומרים לי את אותו הדבר, זה לא יעזור אם אני לא אעשה שום מאמץ. והסקתי מכך, שאולי גם בי יש משהו לא נכון? אולי טעות? אולי מידע שגוי?... ראיתי שכ"כ הרבה אנשים נפגעים ממני, ואני חושבת שאני כל הזמן צודקת, ואני הצדיקה, ואני הטובה וכולם הרעים. אז אולי משהו פה לא בסדר? ואז הבנתי - אולי , הקטע עם האריזה, זה אחלה לדבר שחושבים עליו, אבל לעשות אותו - זה רק מחמיר. צריך להתאמץ בשביל אנשים חשובים. צריך לתת צ'אנסים לאנשים שראויים לזה. צריך לעבוד בשביל האנשים שאוהבים אותך. והדבר הכי חשוב : צריך לאהוב ולהיות נאהב. אני חושבת שהתפרקתי מספיק. ואני חושבת שהעברתי את המסר שלי. ושאתם אנשים, אולי גם אתם תעשו מאמץ אחד קטן כדי לשנות את עצמכם. הממשיכה לנסות,
חיה חיים.
כמו כולכם.
| |
|  כינוי:
בת: 30 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
