|
| 10/2008
 מספיק
נראה לי שאני אסיים עם לכתוב בבלוג הזה לזמן הקרוב, או אולי לתמיד.
אין לי באמת מה לכתוב, כל מה שיש לי להגיד אני אומרת, לא צריכה יותר לכתוב את זה כאן כדי שאחרים ידעו.
הקשרים שלי עם החברים חזקים, המשפחה יודעת הכל (פחות או יותר) ואין לי עוד כל כך צורך בזה. כבר לא מרגישה את הרצון הזה להגיע הביתה ולכתוב על כל מה שקרה היום. יש לי את מי שמחזק אותי ואיתי תמיד, ואני יודעת שהוא ימשיך להיות איתי.
אף פעם לא חשבתי שאני אשתנה כל כך ואהפוך למי שאני עכשיו.
מצחיק אותי להיזכר בפוסטים הישנים בבלוג המאוד ישן מסוף כיתה ז'. וכמה בלוגים החלפתי מאז, וכמה שטויות כתבתי, וכמה ריבים טיפשיים עם החברים, עם ההורים. כתבתי דברים שעדיף שלא הייתי כותבת. הכרתי אנשים שעדיף שלא הייתי מכירה. מצד שני זה גם נורא עזר לי, כי בלי לכתוב כאן אני חושבת שהייתי מתפוצצת וחוטפת איזה שיתוק מעצבים ודיכאון. אבל כל זה עבר לי, כן?
עכשיו אני כבר מבינה יותר דברים, יודעת איך להתמודד, יודעת מה אני באמת רוצה מעצמי. מה שולי ומה העיקר, מה נכון בשבילי ומה אני צריכה לעשות כדי שהוא יהיה. אני מאמינה במשהו שאמיתי לי ונכון לי, כבר לא כל כך מבולבלת וחסרת ביטחון. אני מאמינה בעצמי.
כמובן שלא חסרות לי עוד הרבה בעיות שצריך לפתור, חלקן גדולות ואני מרגישה שאני אצטרך הרבה עזרה כדי לפתור אותן, וחלקן קטנות ואני אצטרך לפתור אותן בעצמי.
המחשבות שלי שקטות יותר, אני אדם בריא.
אולי אני אחזור לאיזה עידכון קצר, אולי כמה תמונות מידי פעם, אבל נראה לי שמספיק
שנה טובה
ליאתי(:
וזאת תמונה שמצאתי איפושהו במחשב ואני דווקא דיי אוהבת אותה. נראה לי. כן? מממ.. כן נראה לי שכן.
(הו פאק. יש לי ציצי גדול. דיי הוא לא כזה בחוץ אוף. זאת רק אשליית מצלמה! ואני ניראית עצובה אבל אני לא, אני עייפה, ו.. אוף אני לא אוהבת את התמונה |: )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.ליאתי.