יהונתן הלך בגיל צעיר מאוד, יחסית. הרי הכל יחסי.
אמנם תקופת החיים נגמרה בשבילו, אבל תקופה אחרת לחלוטין החלה בשביל משפחתו האבלה.
בלווייה נאמר קומץ מילים, כנראה בגלל שהמשפחה עדיין שרויה בהלם.
הרי יהונתן היה בשנות ה-30 המוקדמות לחייו, או למה שהיו אמורים להיות חייו.
זה היה אחד מהמקרים האלו שאף-אחד לא ציפה וכולם ציפו בבת-אחת,
וחבר ששמע את צרחות האמא והגיע לדירה הקריא על עור וגוף אחד, ונפילה, כמה שורות אשר האמא כתבה.
וחבר אחר הקריא שאילו רק ידע כמה אהבו אותו... (מה היה קורה אז?)
והשמיעו שיר עצוב,
ונתנו למשפחה לבכות,
והגיעה הקבורה, אשר שנים לאחר מכן יגידו הפסיכולוגים שלראות את טקס הקבורה עזר להשלמה,
והנוכחים, שאפשר להגיד ש-10% מהם שם בגלל סיבה אחת בלבד, אבל לכל ה-90% האחרים עוברת המחשבה לראש, וגם אם המחשבה הכי קטנה, על 'קארמה', שאם הם יתמידו מספיק בלוויות, ככה יבואו גם אליהם במותם,
ולאחר הטקס יאמרו משפטים נבובים, מילים ריקות, אותו דור שאוהב להשתמש במשפטים מוחלטים, אותו דור שלם שדרש שלום דורש עכשיו לחיות, וייאמרו כל הקלישאות של 'מוות כה מיותר' ו'הוא היה כל-כך צעיר' וכו',
ויהונתן אמנם הלך, אבל המשפחה עדיין לא יודעת שההתמודדות האמיתית עדיין לא הגיעה,
ויהיו לילות שלמים של בכי ללא-הפסקה,
והם יגלו כמה שלבכות זה מעייף, וכמה שזה גוזל ממך את כל כוחותייך,
והם יגלו שהמשפחה לעולם לא תהיה אותו דבר,
והם יחשבו שלעולם אי-אפשר להתגבר על מקרה שכזה.
אבל פתאום, הם יגלו שהחיים חוזרים למסלולם,
ואם יהונתן כבר לא יגיע לארוחות משפחתיות, הארוחות המשפחתיות עדיין יתקיימו,
ואם יהונתן לא יבוא לבקר, האחים האחרים יבואו לבקר,
ובחגים, כשיהיה הזמן להתכנס, אומנם יגידו שמשהו חסר (ובאמת ירגישו כך), אבל החגים והשמחה והאושר והעצבות והנפילות והעליות והחיים ימשיכו להתקיים גם בלי שיהונתן ייקח בהם חלק,
וזה עצוב מאוד, לחשוב שמישהו שהיה חלק כל-כך נכבד מחייך, החיים ממשיכים גם בלעדיו, אבל זו חלק מההתמודדות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
