שלוש שנים עברו.
כל-כך הרבה השתנה.
כבר שלוש שנים שלא החלפתי עם אבא שלי מילה.
כמה שינויים עובר אדם מגיל 16 עד 19, ואין לו עם מי לדבר עליהם, עם מי לחלוק, ממי להבין, ממי לקבל דוגמא.
אומרים שאני דומה לעפר.
במראה, בהתנהגות, אם תשאלו אותי אז במפרצים שכבר מזמן מי שקורא להם מפרצים מרחם עליי.
כל-כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשמוע ממנו, אך לא יכול.
לשמוע על הצבא שלו, על האקסיות שלו, על הטעויות שלו, על החיים שלו.
בין גיל 15 ל-16 ראיתי איך אבא התחיל להפתח בפניי, לדבר איתי על דברים שמדברים פחות עם ילד ויותר עם חבר,
היינו עושים ישיבות על המחשב עם רום וספרייט ב-2 בלילה,
סיפר לי אפילו על מישהי שהוא שכב איתה פעם.
ופתאום.
כל-כך פתאומי.
בדיעבד אמא אומרת שזה לא היה כזה פתאומי.
ובכן, לי זה היה פתאומי.
ולענבל, שמצאה את הגופה, שוכבת על הרצפה ליד המיטה.
היום דיברו בסלון של הסבתא המנוחה שלי על "שנות סבתא", למשל על כך שאני זכיתי ל-19 "שנות סבתא", ושבן הדוד הגדול שלי זכה ל-30 "שנות סבתא".
אחותי זכתה ל-13 "שנות אבא".
אתם מבינים כמה מעט זה?
הוא בעצמו זכה ל-10 "שנות אבא", שנהרג בתאונת אופנוע של חבר שלו.
ואני לא יכול שלא לחשוב האם זה לא מעין רצף כזה...
כבר שלוש שנים שאמא שלי נמצאת בעולם משלה.
אני מרגיש את זה בכל משפט שלה.
בכל מילה שיוצאת מפיה,
כשהיא מדברת עם אנשים אחרים, לפני שלוש שנים היא בחיים לא הייתה מתבטאת ככה.
ואיך שהשבוע היא אמרה "כבר שלוש שנים שהאחריות עליי עצומה, והיא לא נעשית קטנה יותר, להיפך."
ואיך שכשאבא היה, אמא הייתה מתעצבנת, אבל היית יודע שזה יעבור לה כי אבא יעביר לה את זה,
ועכשיו אין שום ערבות שזה יעבור, מרגיש קצת כמו לחצות שדה מוקשים, פשוט יודע שיש סיכוי שלפני שתעבור אותו הוא יתפוצץ, ואין לך שום אחריות או יכולת תמרון, פשוט לא תלוי בך.
ולגדול בלי אבא,
פעם הייתי בטוח שיש לי תסביך שבו אני מעריץ כל גבר מספיק דומיננטי בחיי, פשוט כי מעולם לא הייתה לי דמות אבהית.
היום אני פחות חושב ככה, אולי כי יותר התגבשתי עם עצמי על גבריות.
ולא משנה מה, לעולם לא אסלח לעצמי שלא הייתי איתו בימים האחרונים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
