אין יותר צה״ל.
שגרה של 3 שנים נמחקת ביום.
אין יותר מסדרי בוקר, אין יותר משפטים, אין יותר גלצ״ח, אין יותר רס״רים, אין יותר הגיון לא חודר שריון, אין יותר כפכפים במקלחת, אין יותר חיילים בכיינים מהמפח״ט, אין יותר סמח״ט.
אין יותר תאג״ד, אין יותר נוהל שעה, אין יותר ישיבות עד 3 בבוקר מסביב לפלטה, אין יותר הקרנות של סרטים, אין יותר שיחות עמוקות מדי עם יבנין וצליל, אין יותר לזרוק זין על כולם, אין יותר שיחות מחלקה, אין יותר מסגרת שמאחדת את כל האנשים האדירים האלה, מעכשיו רק אני אחראי על הקשרים שלא יינתקו, אין יותר הקטנת ראש.
פתאום אני לא בטוח שהחלוקה פה נכונה.
ואיך אני מרגיש לגבי זה? קשה להתרגל לכך שמה שהייתה השגרה שלי במשך 3 שנים תגמר, אבל זה חייב להיות טוב, יחד עם העצב של לעזוב את התאג״ד. אסור להתקע במקום. אני אתגעגע לישיבות האלה, לסיאנס שלא עבד, אבל כל הדברים באים לקיצם, וטוב שכך.
מה יש? יש עבודה שתהיה למורת רוחי, יש חברה מדהימה שאני מחכה לה והיא מחכה לי כבר יותר מדי זמן. יש חופש. יש זמן לחברים ישנים. יש זמן לחזק קשרים. יש הזדמנות לשמור על קשרים מהצבא. יש אפשרות לשתות אלכוהול בכל שעה ביום. יש אחריות ומשמעת עצמית. יש זמן לכל מה שרוצים. יש חיים אחרי צה״ל.
ואיך אני מרגיש לגבי זה? Fuckin' A!!!
1:32
עריכה
כמה שאני מאושר ללכת לישון עם אהובתי ולדעת שהפעם זה לתמיד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
