הבלוג הזה גורם לי להזכר כל פעם במה שהיה פעם וכבר איננו.
במפגשי ישראבלוג בעזריאלי,
בהמשך לסנטר,
בלילות לבנים בתל אביב,
בכל השטויות שעשינו,
בכל האנשים שהיו בחיי פעם ועכשיו כבר לא,
ג'ונתן ספרן פויר כתב ב"קרוב להפליא ורועש להחריד" את המשפט הבא:
"כל כך הרבה אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלך! מאות אלפי אנשים! ואתה חייב להשאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכלו להכנס! אבל זה גם אומר שאתה חייב לתת להם ללכת!"
ואני מבין את זה, באמת, אבל זה גם לא הופך את זה לקל יותר, וגם גיליתי לאחרונה שאני בתקופה שהם בעיקר יוצאים, וזה די כואב לי.
זו בהחלט תקופה שונה בחיי, אני לא יכול לעשות את השטויות שעשיתי פעם, אני כבר לא יכול להפגש עם בנות אחרות, בקושי עם החברים אני מצליח להפגש.
אבל העובדה שהרבה מאוד אנשים עזבו את חיי מאוד מטרידה אותי.
והאם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?
לנסות בכח לתחזק קשרים?
ומה זה בדיוק לתחזק את הקשרים? להתכתב בוואטסאפ? לדבר פעם בכמה זמן בפלאפון, דבר שאני שונא לעשות? לקבוע לדבר איתם כשאני במרכז וכבר אין לי איך ומתי להגיע אליהם?
אבל אולי אני מסתכל רחוק מדי. ידידה שלי טסה לחודש לחו"ל ושמעתי על זה רק בערך כשהיא חזרה. אז כן, היא אף פעם לא הייתה ידידה קרובה מאוד, אבל בכל זאת.
חבר טוב שלא ראיתי בערך חצי שנה, וקבענו להפגש רק אחרי שאני התקשרתי אליו? ושלא תחשבו שכבר הספקנו להפגש מאז שקבענו, כן?
משהו שאני לא יכול להתלונן עליו הוא החבר הכי טוב שלי. תודה לאל, את זה יש לי. 9 וחצי שנות היכרות, ואנחנו קרובים. זה לא מובן מאליו בכלל.
ועוד חבר קרוב שהסיבה שהתחלתי להתעניין בברצלונה היא להיות קרוב יותר אליו, אני חושב. כשהייתי בצבא והוא היה בבית לא יצא לנו כל-כך להפגש, אז התעניינתי בברצלונה וככה שמרנו על קשר הדוק, והתחלתי לבוא אליו למשחקים החשובים, אחרת לא הייתי מגיע אליו בתדירות גבוהה כל-כך. ותוך כדי הבנתי שכדורגל זה דווקא די מעניין.
אז אכן יש לי חברים, ואני משאיר את הדלת פתוחה, אבל כרגע, כמו במסיבה גרועה, הרוב יוצאים, לא נכנסים. וזה מטריד.
יש לי הרגשה שאם אני אתחיל לקרוא את הבלוג מהתחלה אני מה-זה אכנס לדיכאון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
