למוזיקה יש נטייה לגרום לנוסטלגיה.
ברוב הפעמים שתשמע שיר שאתה כבר מכיר, אתה תיזכר בפעם הראשונה ששמעת אותו בו.
בתקופה בחיים שהיית בה, בחברה שהייתה לך, במי שהיית אז.
אפשר ממש למפות את החיים בעזרת המוזיקה.
כל אמן יזכיר לך את האדם שהכיר לך אותו,
או את התקופה שבה הכרת אותו,
או בנסיבות שתחתן הכרת אותו.
הייתי שמח למפות את חיי דרך המוזיקה, אך יריעתי קצרה מלהכיל זאת. אולי בהזדמנות אחרת.
אני מניח שהשאלה היא האם זאת נוסטלגיה טובה או לא.
כל אמן שאני אשמע יחזיר אותי למקום אחר בחיי, ואולי זו הסיבה שאני עסוק עכשיו בלשמוע את כל המוזיקה שיש לי במחשב, ללא יוצא מן הכלל.
השאלה היא מה עושים עם הנוסטלגיה.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם, כל-כך הרבה אנשים יוצאים מהדלת שאתה משאיר פתוחה,
כך שרוב המוזיקה מחזירה אותי לאנשים שכבר אינם בחיי.
אפילו לאנשים היחידים שקוראים פה שאני עדיין בקשר איתם יש אמנים שמקשרים אותי אליהם.
אבל מה עושים כאשר האנשים נעלמים והמוזיקה נשארת?
לאן לוקחים את זה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
