עוד שבועיים תהיה האזכרה החמישית לאבא שלי.
ואיך שהכל השתנה מאז.
הספקתי לקבל דירה משלי, לעשות רשיון נהיגה, להתגייס, לאבד סבא, לאבד סבתא, להשתחרר, להתחיל לעבוד.
להכיר אנשים חדשים, אבל בעיקר לאבד חברים ישנים, להפסיק לנסות לשמור על קשרים שהיה לי בהם טוב. למה הפסקתי לנסות??
במהלך 5 השנים האלה הפסקתי כמעט לכתוב.
בייחוד מאז שפתחתי את הטוויטר והמוח שלי התחיל להגביל את עצמו למחשבות ב-140 תווים.
מצחיק שפעם כתבתי פה על אנשים שהפייסבוק לקח אותם ומאז הטוויטר לקח אותי.
החיים משתנים.
הבעיה היא להוציא את המירב מהשינויים האלה.
כרגע אני די תקוע בעבר, חושב על כל מה שהיה ואיננו עוד. כאילו אני איזה בן 80. אני בן 21! זה הזמן שלי להכיר אנשים, לעשות דברים, ליהנות. אני לא אמור להיות נוסטלגי בגיל הזה.
לפני 5 שנים ישראבלוג היה חלק גדול מהחיים שלי.
הכרתי אנשים שחשבתי שיהיו איתי לכל החיים, לא פחות.
אני יכול להגיד שאני עדיין בקשר עם אחת מהם, קשר וואטסאפפ, מדברים על להפגש מדי פעם. וזהו. יש לי אולי עוד כמה מספרי טלפון, אבל המחשבה שאני אשלח סמס וזה יעניין את הצד השני כבר הוכחה כשגויה.
לפני 5 שנים גרתי עם אמא ועם אחות, היום אני מרגיש שהקשר המשפחתי הזה הוא מאולץ, כאילו אני משחק איזה תפקיד במשפחה, אבל לא מרגיש קשר אמיתי אליה. בא לארוחות שישי, מתקן את המחשב כשצריך וסוחב דברים כבדים. הדבר המצחיק הוא שכשאני חושב על עוד כמה שנים בהקשר של אחותי אני מדמיין אותנו בקשר מעולה, יושבים על כוס קפה באמצע השבוע ומדברים על המשפחות שהקמנו. בפועל כרגע אני מרגיש שאחותי היא סתם עוד בן-אדם בחיים שלי, שלא בחרתי בעצמי להיות בקשר איתו.
החיים משתנים.
בהתחלה כשהייתי יוצא שבתות בצבא לא הייתי מספיק אפילו לישון מרוב תכניות ותכנונים. לפגוש אותה, אחר כך לשבת איתו, אחר כך להגיד לה שלום בדרך, ואז לעשות ישיבה איתם.
היום אני חושב שאני יכול לספור את החברים שלי על משהו כמו יד אחת.
כל הקשרים ניתקים.
אפשר להגיד שזה טבעי. הרבה אנשים שאתה מכיר בסוף יוצאים לך מהחיים. אבל אצלי הכמות היא פשוט מגוחכת.
הרבה פעמים אני חושב על כמה אחוזים מתוכם זה מהצד שלי וכמה משלהם. בהתחלה אתה מאשים את עצמך שאתה לא מנסה מספיק. ואז אתה מנסה מספיק ועדיין נסיונותיך מעלים חרס בידם. ואתה עדיין מאשים את עצמך. ועדיין מנסה. ועדיין זה לא מצליח. ואז אתה מוותר. ומוותר על המין האנושי בכלל. אומר לעצמך, למה? למה לנסות אם זה גם ככה לא יצליח?
בדרך כלל אני אוהב לסיים בנימה אופטימית, אבל הפעם אני לא חושב שתהיה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
