השם של שיר האלבום הראשון של סאונדגרדן מאז 'down on the upside'. מאז עברו 16 שנה. כמובן שההיכרות שלי עם הלהקה לא רחוקה עד כדי כך. בערך שנה עברה מאז שהתאהבתי בקול של כריס קורנל, בכלל באלבום 'temple of the dog'. סאונדגרדן ליוו אותי בשחרור שלי, בצלילה לאזרחות, בעבודות השונות. השיא של התקופה היה ב-16.7 באמפי שוני, בו אני ועוד כ-3,000 ישראלים אחרים ישבנו וראינו את האגדה במופע חי ובועט. אני זוכר את התחושה שחשתי אחרי ההופעה, 'אני יכול למות ולא יהיה לי אכפת, כי אני ראיתי את כריס קורנל בלייב'.
ובדיוק כמו שסאונדגרדן ישבו לי במקום המיוחד הזה בלב, החזרה שלהם גם מסמלת לי משהו.
'אף אחד לא אוהב או שונא אותי' הוא טוען, 'נעדרתי לזמן רב מדי'.
ככה אני מרגיש. לא נעדרתי לזמן רב מדי. לא פיזית. אבל וואו, כמה שזה נכון. לאנשים פשוט הפסיק להיות אכפת. מדי פעם עונים על הודעה, מדי פעם לא, מזייפים איזה 'וואי, חייבים להפגש' וממשיכים בחיים הקטנים שלהם. והחיים שלי קטנים. אני לא יומרני. אבל תמיד יש לי מקום לאנשים האלה. הבעיה היא שלהם אין מקום בשבילי.
ואני חושב מה הם יחשבו כשהם ישמעו על מותי. 'הוא היה בן אדם נחמד, חבל שלא יצא לנו להפגש' 'כן, הייתה לנו תקופה טובה ביחד, אבל גורלן של תקופות הוא להסתיים'. האם מישהו יתהה למה לעזאזל הוא לא נפגש איתי כשהיה יכול?
כי החיים כל כך שבריריים.
את אבא שלי איבדתי באחר-צהריים אחד בגיל 16 ששינה לי את החיים לגמרי. את אמא שלי אני חושב שמעולם לא באמת היה לי.
נסו לשים את עצמכם בסיטואציה כזאת. אתם שבועיים אחרי שאבא מת. השבעה נגמרה. האורחים כבר הפסיקו להגיע. אתם יושבים מול המחשב כי זה בערך התחביב היחיד שלכם. מחניקים את הבכי לתוך נייר הטואלט, יודעים שאמא עושה אותו דבר בחדר שלה וכנ"ל לגבי האחות. שהחיים במשפחה הזאת כבר לעולם לא יחזרו להיות שלמים.
לא שהמשפחה אי-פעם תפקדה באמת, אבל זה היה הכי קרוב שאפשר היה לקבל.
וזאת בעצם התובנה שלי. ולא אכפת לי שראיתם אותה באלפי סרטים וזאת קלישאה, כי קלישאות נהפכו להיות כאלה בגלל שהן נכונות. אפילו המשפט הזה הוא כבר קלישאה. אבל זה לגמרי אני מדבר.
תחיו, תאהבו, תיהנו, תצחקו, תזכרו, תנצרו, תיזכרו.
כי בסופו של דבר, ליקום אין תוכנית בשבילכם.
אני אומר את זה מכל הלב שהלוואי ויכולתי להיות נאיבי ולהאמין במשהו גדול יותר מכלום.
אבל אם באמת יש משמעות לחיים הרי שהיא זו: האדם שיושב לצידך עכשיו, האדם שמחליק לך לתוך הפאזל כאילו היה החתיכה החסרה האחרונה, האדם הזה שאתה כל-כך שמח שהוא מהווה חלק מהחיים שלך, יכול שלא להיות לצידך מחר, ובטח שלא יהיה לצידך בעוד כמה שנים.
התקף לב, תאונת דרכים, החיים, הכל יכול לקרות לו.
באמת שאנחנו רק אוסף של פריטים שבמקרה התקבצו זה לצד זה, מכח האינרציה, מכח העדריות.
אנחנו רק נקודות שנושקות אחת לשניה לתקופה מסויימת. בטוח שלא יותר מ-120 שנה. לרוב הרבה פחות.
אז איזו משמעות יכולה להיות לזה כבר?
פשוט תנצלו את הזמן שיש לכם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
