דמעות של אש

אני משוטט לי ברחבי ישראבלוג ורק ממשיך להיתקל בבלוגים של אנשים שמספרים על ההרפתקה הרומנטית שלהם.

הבלוגים מתחלקים בד"כ לאלה שבזוגיות ואז הם כותבים כמה שזה נפלא וכמה שהם מאוהבים.

לאלה שנפרדו או הולכים להיפרד.

ו...לאלה שלא רוצים להיות לבד,אבל מה לעשות,הם כאלה.

ממרום שנותיי אני מסתכל וחושב לעצמי שלא חסר דברים בעולם לכתוב עליהם מלבד רומנטיקה,ההיעדר שלה או המרדף אחריה.

אך באותה הזדמנות,לפני מספר,כשיצא לי לעבור על הפוסטים הישנים שלי,גיליתי פוסט אחר פוסט כמה שעניין הבדידות שלי הטריד אותי בזמנו.

שתבינו,כרגע אני בזוגיות כבר שנתיים + ואני כמעט כבר לא זוכר איך זה להיות בלי חברה.

אבל לפניה...אני ראיתי פוסטים ישנים בהם כתבתי שאני לא יודע אם אמצא אהבה אי פעם וכ'ו.

ההבדל ביני לבין רוב הכותבים שיצא לי לקרוא,הוא בהחלט הגיל והמצב.

המבוגרים שכותבים על הנושא,רווקים.

הצעירים,חיים מקשר של חודש לקשר של שלושה חודשים של "אהבה".

אני לא מספיק מבוגר בשביל להיקרא "מבוגר",וגם לא רווק.

ומצד שני,אני גם בקשר ארוך והצלחתי כבר לעבור את רוב הטרגדיות הרומנטיות שעוברים הצעירים ואת היעדר הרומנטיקה שחווים המבוגרים הרווקים.

אגב,תמיד פחדתי שאגמור כמו הרווקים המבוגרים,ות'אמת...עדיין יש לי עוד זמן לזה (נקווה שלא).

בסופו של דבר,אחרי שהסערה חולפת,נשארת הזוגיות האמיתית.

אני לא מדבר על הדילמות של "להתקשר או לא להתקשר" ו "מה אלבש,כדי שאמצא חן בעיניה" וכ'ו.

אני מדבר על השלב שמעבר לכל זה,כשכבר הבנת שמצאת את האחת והיא מצאה אותך,וסכנת הפרידה כבר לא אורבת מעבר לפינה.

כן,השלב הזה מגיע,תתפלאו.

מצד אחד,אני יודע שאני לא אפרד ממנה,פשוט כי אני לא רואה שאי פעם תהיה לי סיבה מספיק טובה בשביל זה.

ומצד שני (חלק מכם אולי יחלקו על דעתי) אני רואה בעיניה,ויודע,שהיא לא הולכת להיפרד ממני,פשוט משהו שאפשר לקרוא על בנאדם,בייחוד בנאדם שמכירים המון זמן.

אני לא מסוג האנשים שכשהם יוצאים עם מישהי הם אומרים "זה לא בשביל חתונה",כי אני לא יכול לצאת עם מישהי "סתם".

אם אני יוצא עם מישהי,זה כי היא מוצאת חן בעיני,ואם היא מוצאת חן בעיני...לכו תדעו לאן זה יוביל.

אז אני לא אתחיל להשתפך פה על יופי עיניה,והחיוך שלה וכמה שהיא יכולה להצחיק אותי ולגרום לי להרגיש שלם.

אני פשוט אגיד בפשטות שאני אוהב אותה.

אוהב אותה ככה שהיא הכל בשבילי,גם אם היא לא יודעת את זה.

אני חושב שערך של דברים בעולם הזה נמדד ביחס לדברים אחרים,אחרת אי אפשר באמת לומר מה שווה יותר.

כרגע,בחיי,הכל יחסי אליה.

אני מניח שזה מעורר אצלי איזשהו אינסטינקט הגנתי...שאני מוכן להילחם באיזה נמר או דוב בשבילה.

בשבילי,בראש,כל עוד זה "בשבילה" יש לזה הצדקה,ויהי מה.

אז יבוא כאלה ויאמרו שאני הסמרטוט שלה או משהו בסגנון...אני לא חושב כך.יש לי עדיין שיקול דעת,ואני גם סומך על שלה.

האהבה שלי היא בלי תנאים,מלבד אחד...הדדיות.

בכל אופן,אולי כדאי שאמשיך לעשות שיעורים...נשאר עוד לא מעט.