בלי שאף אחד ידע.
א' ביקשה ממני לספר לה מה מציק לי.
האמת, כלום. סתם הרגשה גועלית שעופפת אותי. לחץ בלת מוסבר ודחף לעשות שטויות.
אני שונאת את א'.
אני שונאת את השמלות המכוערות שלה, ואת החיוך המתחנף הזה. השיער שלה מעצבן אותי, הקול שלה. משהו בה דוחה אותי.
אולי זאת העבודה שהיא לא מבינה אותי נכון. דווקא היא, שצריכה להבין אותי הכי מכולם.
שהיא מדברת אני כאילו סותמת את האוזניים חזק חזק עם שתי האצבעות, כמו ילדה קטנה שצועקת "לא שומעת כלום!!".
אבל אני שומעת, וזה מעצבן.
א', את הסיוט שלי בימים האחרונים.