אין זמן יותר מתאים לפרוק בבלוג הזה יותר מעכשיו, כל הפריקות שהיו עד עכשיו לא מגיעות לזו.
בחיים אני לא יתאר לעצמי כמה אני מתגעגעת, כמה זה צורב ושורף מבפנים
בחיים לא יצא לי להתגעגע למישו בצורה כזו, זה מטורף
כמה זה מפחיד לשמוע ולהרגיש.
כמו שהיום שכבתי במיטה שלי ורצו לי מחשבות ופלאשבקים מטורפים על העבר
על הווה, על הדברים הטובים שעברתי, נשבעת שרק טובים חשבתי.
בחיים לא חשבתי שאני יהיה בסיטואציה של לשכב לחשוב ודמעות יטפטפו בעניי
עברתי על כל פרט קטן וגדול, עברתי על כל פיסה
על כל חפץ ועל כל פלאשבק.
אהבה כזו של בנאדם, וזה לא קשור לבן זוג בהכרח לא מוצאים כל יום,
וזו לא משיכה מינית.
השינוי שעברתי יש בו חסרונות ויתרנות, לאט לאט היתרונות הפכו לחסרונות.
ואני רוצה שיחזרו ההיתרונות.
כי מה שווה השינוי בלי ההיתרונות שבישבילהם אני נושמת וקמה כל בוקר.
בימים האחרונים אני מרגישה שאין לי חשק לקום בבוקר "רק תעזבו אותי, ותנו לישון"
אני מבריזה משיעורים ובית ספר כאילו זה רשות. ואמרתי לעצמי שבמחצית ב' אני שומרת על המלאה שלי
וזה לא משו שאני עושה בעקבות התקופה האחרונה, התקופה המגעילה הזו.
שמשהו באמת חסר לך אתה מעריך אותו.

אני לא בנאדם מושלם, אני בחיים לא יהיה כזו
אני מה שאני ומי שאני.
אני לא שואפת לשלמות
אבל יש כלכך הרבה אנשים שלא מקבלים אותי סתם ככה.. כי בא להם כי אני לא באה להם בטוב
זה כלכך מכעיס אותי שלא לומדים להכיר את הבן אדם לפני.
ויש לזה יחס אצלי. זה מה שכואב, תמיד כאב..

אני מקוה שאת קוראת את זה..
ושאת שם ושאת בסדר
שיש לך מישו שמקשיב לך, אולי לא כמוני אבל יש לך שם מישהו שמקשיב.
למרות שאין שום דיבור בנינו =\
וששומדבר רע לא קורה לך, שזה הדבר הכי חשוב לי.

,עד לפעם הבאה.
איריס