תחושה של מציאות שלא דומה למשהו שקיים למטה. לבהות כל היום בבטון. אסור להסתכל למטה. למצוא סדקים. חרכים באפור. בדמיון. לחשוב על עולם ללא אנשים. לחיות בעולם ללא אנשים. האוטופיה. אין מנהל שיושב לי על הראש. חוץ מהאחד. סמיכותי הרבה לבורא עולם אמורה לקרב אותי אל הדלת שמאחוריה התשובות. כשאני מעשן קופסה ביום ומאפר גשם של ניקוטין על האנשים שמתחתיי אני מרגיש קצת כמוהו. נגמלתי מפחד גבהים אבל לא מסיגריות. מוכן לקחת את הסיכון. מאז שהסוללה של הנגן נגמרה אני שר לעצמי כל היום שירים ופזמונים. בחלוקה לפי עשורים. וסגנונות מוסיקליים. כבר שלושה ימים שאני תקוע על הטרילוגיה הברלינאית של בואי. הניכור האפל ממכר וממסטל. ניזון ממיכלים של אוכל באבקה, שלתוכם אני עושה את צרכיי. הפסקתי כבר מזמן להרגיש את הרגליים. אני לא יכול להתלונן כי אף אחד לא ישמע אותי. לפעמים נדמה לי שמטוס מתקרב אליי במהירות רבה. אני מפחד שהוא עומד לאבד שליטה. לא מצאתי עדיין דרך להתגונן מפניהם. חייב לשלוח קורות חיים. שלוש פעמים ראיתי ציפור שמסיימת את חייה בכנף של בואינג. לו רק יכולתי לתת לה התראה מוקדמת. אם רק היה לי פקס. או מכונת כתיבה. הייתי כותב את הרומן הראשון שלי סוף סוף. שם כבר יש. גם גיבור. למרות שחיים של סופר הם לא משהו שיש להשתוקק אליו. החיפוש האינסופי אחר השראה יכול להוביל למקומות לא טובים.
ארור החורף הזה. ארורות הרוחות האיומות שבאות איתו וסוחפות אותי ומנדנדות אותי ומוציאות אותי משיווי משקל. ככל שאני מתרחק מהקרקע אני מזהה פרצופים של אנשים בקלות רבה יותר. בניגוד לדעה הרווחת המרחק מחדד את החושים. אני רואה הכי טוב כשאני הכי רחוק.
ורשימות. כל הזמן להריץ בראש רשימות. חמישים הסרטים הכי טובים. שלושים התאונות המחרידות שראית מול עיניך בעבודה. חמישים משחקי הכדורגל הכי מרגשים שראית מהיציע. עשרים הדמויות המרתקות ביותר בעולם העתיק. שלושים השחקניות הכי יפות שחלמת עליהן בלילה. חמישים ימים עד שיחליפו אותי.
אני לא חושב שאתגעגע. אולי רק לדבר אחד כן - לראות את הזיקוקים של יום העצמאות ממש, אבל ממש מקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
