(חגית בנזימן, מתוך "למה לאמא מותר")
את השיר הזה הבאתי לקבוצות הילדים שאני מעבירה בבית-הספר. הספר של בנזימן היה מהראשונים שהיו לי כילדה, עוד לפני שידעתי לקרוא. ביקשתי מהילדים להפוך את הדף ולכתוב את הכותרת "ממחר". ולכתוב. אז זה מה שגם אני אנסה לעשות עכשיו, מתוך תקווה שכשכותבים את הדברים הם מקבלים משנה תוקף:
ממחר אנסה לקחת הכל יותר בקלות
לא אתעצבן על נהגים חצופים שכמעט הורגים אותי בכביש
ולא אקח כל-כך קשה ללב את הסיפורים של המטופלים שלי.
ממחר אעריך יותר את מה שיש לי
אגיד תודה על הפרחים שפורחים לי בגג
ואעריך את החברים הטובים שלי.
ממחר לא אהיה מיואשת מכך שאין לי אהבה
אנצור את רגעי הלבד בהם אני יכולה לעשות מה שבא לי
ואת הרגעים הקטנים המרגשים של התקווה.
ממחר אהיה טובה יותר למשפחה שלי
אהיה סבלנית להורים שלי, שמזדקנים לאיטם
ולאחותי שעסוקה בעצמה עד בלי די
ואוהב את האחייניות שלי ללא גבול.
ממחר אחיה יותר, אהיה יצירתית, פעילה ונמרצת
לא אשב שעות מול תוכניות מפגרות כמו מפרץ האהבה
ובשעות פנויות אקרא ספר או אלך לים או סתם אטייל.
ממחר אהיה פתוחה יותר לאנשים
לא אשפוט ולא אחרוץ דין. אתן עוד ועוד צ'אנסים.
ממחר אחייך יותר, גם אם אני לא אוהבת את החיוך שלי.
ממחר אוהב את החיוך שלי. ובכלל את עצמי.
ממחר אפסיק להבטיח דברים שאני לא יכולה לקיים,
כי זה סתם מכניס אותי ליסורי מצפון
ואעשה כל שביכולתי לקיים את מה שכבר כן הבטחתי.
גמר חתימה טובה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
