אז מגיע בחור איכותי, חכם, יצירתי, נדיב, שנון.
אפילו על העובדה שהוא שמן מאוד מתגברים, מתוך מחשבה שלהתחבק עם דובי יכול להיות נעים.
והפגישה הראשונה בת השעה עוברת בשלום. הוא לא נראה מעולה אבל העיניים הירוקות שלו נוצצות בהתלהבות כשהוא מדבר על יצירה ועל כתיבה ובכלל. וזה מספיק טוב מבחינתי כדי להמשיך לפגישה נוספת.
ואז עוברים כמה ימים של שיחות טלפון וסמסים ומסנג'ר, ובכולם עובר מסר חזק של: את מאוד מאוד מאוד מוצאת-חן בעיני. כל-כך מוצאת-חן בעיני שאני כבר יכול לקרוא לך "בוביק " ו"קסם" ו"מותק" ולדבר על הנשיקה שתהיה לנו וגם על הסקס שמחכה בדרך. בעצם, את כל-כך מוצאת-חן בעיני שבא לי נורא להרשים אותך. אז אני מבטיח לך שאני עוד ארזה ואהיה קצת פחות דובי, ואני מדבר מלא מלא על עצמי ועל מה שאני עושה וכשאת מספרת לי משהו משלך אני מיד קופץ לתת עצה טובה כדי שתראי כמה אני חכם ובכלל – לא כל-כך משנה לי מי או מה את, כי את כבר מוצאת-חן בעיני, הרי סגרנו את העניין הזה מהרגע הראשון שנפגשנו אַת את שלך כבר עשית עכשיו תורי להוכיח לך שיש שם המון דברים שווים מתחת לדוביות.
ועוברים עוד כמה ימים כאלה וסוף סוף נפגשים לדייט שני, שכבר מבוסס על איזו תחושה ערטילאית של אינטימיות, כאילו שאנחנו כבר גרים ביחד לפחות שנתיים. רק שמבחינתי זה בכל זאת דייט שני ואני עוד לא מכירה אותו והוא בטח שלא אותי. והבחור עדיין דובי אבל לא נורא כי אני יודעת שהוא איכותי וחכם ויצירתי ונדיב ושנון ויהיה לי מעניין איתו. ונסיון העבר כבר לימד אותי שלכל אחד נותנים צ'אנס אבל מצד שני שיש תקופה מסויימת שצריך לבחון מי הבנאדם שמולי ולא להסתנוור מהרשמים הראשונים. והדייט הזה מתגלה כמעצבן. הרבה שתיקות, הרבה דיבורים על עצמו. כל פעם שעולה נושא שקשור אלי הוא מוצא איך הוא מתחבר לזה בחייו. זה לא שהוא עסוק בעצמו, א-לה נרקסיסט. הוא פשוט מאוד עסוק בלהרשים אותי. וזה מייגע. ומתיש. ואני קולטת שאין לי סבלנות ומציצה בשעון.
והדייט נגמר בהתנשקות. לא רעה דווקא. אולי כי סוף סוף הוא שותק באמת? אבל אחריה נהיית לי מועקה כי מיד אחר-כך מגיעה הודעה מהמסנג'ר ועוד שיחת טלפון שהמסר החד-משמעי מהם הוא: את מדהימה הורסת מתוקה יפהפיה אני כבר מת לזיין אותך (פחות או יותר באלה המילים) ובירח דבש שלנו – כבר אז נתחיל לעשות ילדים שיהיו מהממים כמוך וגם אני אנסה להיות מהמם אם רק תקשיבי לי עוד קצת ותתני לי להוכיח לך את זה.
ואני קולטת שקשה לי לסגור את הטלפון ונאלצת להגיד שאני מאוד עייפה והולכת לשנ"צ וכשאני סוגרת את הטלפון אני כבר מבינה שאם אני צריכה להמציא סיפורים כדי לסיים שיחה, ושזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אז משהו כאן לא טוב, למרות שהוא בחור איכותי, חכם, יצירתי, נדיב, ואף שנון.
וזה סיפור שקצת חוזר על עצמו בשנה האחרונה. בחורים ש"מתאהבים" בי עד מעל הראש וכל-כך מתלהבים שלא משאירים לי אויר לנשום, שלא לדבר על להוכיח שאני ראויה וקצת מאפשרים לי לאמץ את שרירי הלב שלי עצמי. ההתנפלות הזאת אולי מתאימה לבחורות מסויימות, אבל לא לי. אני צריכה להרגיש שעשיתי משהו שמגיע לי שיאהבו אותי, אני צריכה להרגיש את התנועה בתוכי. אני צריכה להרגיש שנותנים לי את המקום לספק, שלא מלבישים עלי פנטזיה מבלי להכיר אותי לעומק.
ועכשיו אני צריכה לצלצל ולהגיד לו שלמרות שהוא במחשבותיו כבר עמוק בתוך הסדינים שלי ומנגב את החרא של התינוקות שהפלצתי לו, אני בעצם לא ארצה לצאת איתו שוב, ואיך, לעזאזל, עושים את זה בלי להרוס לו את האגו מצד אחד ומצד שני בלי לפתח דיון סוער על כמה אני טועה?
ואיך שגמרתי להדפיס את סימן השאלה האחרון אני מקבלת ממנו סמס שאומר שמאוד נעים לו לחשוב על חברתי. באסה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
