Fucking Union

קיוויתי שיש שם איזו נהגת אחרת שצריכה לעצור. אחרי הכל, הייתי על אופניים. ונכון שלא נסעתי עם קסדה אבל בכל זאת... אופניים!

זה כבר קרה לי פעם, לפני המון שנים, כשנסעתי עם הטוסטוס שלי במרכז ירושלים. רמקול משטרתי אמר לי בחומרה לעצור בצד. אינסטינקט הלתת גז ולברוח גווע אחרי כמה שניות ועצרתי. מהרכב המשטרתי יצא, כולו מחוייך, אלירן, הדוד השוטר של א'. נשמתי בהקלה. אני שונאת משטרה! באמת שונאת. בירושלים הם היו פרוסים בכל הרחובות ועוצרים אותי על כל שטות שעשיתי עם הטוסטוס. פעמיים נאלצתי לשבת בקורסים האלה של נהיגה מונעת. והנה זה מישהו שאני מכירה ושסתם השתעשע מעט על חשבוני. עמדנו בצד ודיברנו קצת סמול טוק. זו היתה תקופה קצרה אחרי שנפרדתי לראשונה מא'. אם תחזרו, אמר לי השוטר אלירן, זה כבר יהיה לכל החיים! ואתם - אתם מתאימים. אתם צריכים לחזור. אני זוכרת את המשפט הזה יותר מכל דבר אחר שאמרו לי באותה חצי שנה של פרידה. כנראה כש"תופסת" אותך משטרה והאדרנלין גבוה, כל מיני דברים מקבלים משמעות חזקה יותר. אני לא באמת מאמינה שזה קשור, אבל זמן קצר אחר-כך חזרתי אליו לעוד שנה שלמה, שבסופה נפרדנו בפעם האחרונה.

יש מחקר כזה, בפסיכולוגיה חברתית, על אנשים שנותנים להם לעבור גשר רעוע ואז שמים בסופו בחורה עם שאלון. להבדיל מאלה שלא עברו קודם את הגשר המפחיד, הראשונים מודים אחר-כך כמה הבחורה היתה מושכת ואטרקטיבית. אדרנלין עושה לנו את זה, כנראה.

"תעצרי בצד בבקשה" קרא אלי אתמול הרמקול המשטרתי. עוד עברה בי איזו מחשבת בריחה קטנה, אבל התאפסתי על עצמי ועצרתי. בג'יפ המהבהב ישבו שניים - שוטר ושוטרת. השוטר התחיל לדבר איתי על למה אין לי מחזירי אור. גימגמתי משהו על כך שנסעתי באור יום ולא שמתי לב איך כבר נהיה חושך כל-כך מוקדם. בקושי חמש אחר-הצהריים! באמת השבת נגמרה מהר נורא, תוך התכרבלות נעימה במיוחד עם הבחור החדש מול "400 המלקות". השוטר יצא מהג'יפ והנהגת החנתה אותו בצד. הנה, הלך עלי, חשבתי. מאיפה את באה, שאל, איפה את גרה. הזעתי נורא. כנראה שלא מהנסיעה כי כל הדרך ממנו היתה בירידה. לקח לי יותר מדי זמן וזיעה להבין שהשוטר הזה פשוט מפלרטט איתי! גימגמתי משהו על כך שאני חוזרת עכשיו ממישהו שהתחלתי לצאת איתו. הנהנתי באמפטיה כשסיפר לי שהוא חווה רק התחלות כאלה, אבל חסרים לו ההמשכים. רשמתי לו את השם שלי, בלי מספר הטלפון. דחיתי בעדינות את ההצעה שיביא לי מחזירי אור מיותרים שיש לו.

בתוך רבע שעה של שיחה, עשר דקות בערך רעדתי מפחד המדים, עוד דקה נקלט לי במח שאני לא הולכת לקבל שום דו"ח, ועוד ארבע בערך לנסות להבין מיהו הגבר הזה מאחורי המדים שעומד לפני ומנסה להתחיל איתי. רגע לפני שהתחיל להתפתח בי כעס אמיתי על מה שקורה פה, הוא קיבל הודעה במכשיר הקשר על תינוקת שנמצאה לפני דלת בית בגבעתיים. הוא איחל לי משהו, נכנס לג'יפ ונסע, ואני המשכתי לנסוע בירידה הביתה, מצטערת שרשמתי לו את השם הנכון שלי. אמנם הוא נראה טוב, והיה בסך הכל חמוד. ואני לא יכולה להתעלם מהמחמאה הזו, שמישהו מתחיל איתי. אבל באיזו זכות הוא מבהיל אותי עם רמקול משטרתי למטרות פלירטוט? ואיך לעזאזל הוא משתמש בכוח שיש לו, שאמור להיות כוח שמגן עלי, כדי להשיג לעצמו זיון?