נהיה לי עומס. כזה עומס שמכסה לי את הראיה בריר דק של טשטוש. כזה עומס שמקשה עלי להיות בתוך דבר אחד בלי לחשוב תוך-כדי על חמשת הדברים הבאים שאני צריכה לעשות. עומס שגורם לי לישון כל לילה רק חמש שעות בלי כל יכולת להשלים שינה באיזה שנ"צ מרענן. כזה עומס שעושה אפילו את הכתיבה בבלוג שלי ובתגובות לעוד "דבר" שצריך לעשות. וזה לא נעים לי.
מילא אם הייתי מקבלת איזו משכורת ראויה על העומס הזה.
אבל לא. כמעט כל דבר שאני עושה עכשיו, ושדורש ממני תשומת-לב והשקעה, אלה דברים שלא מכניסים לי כסף. במיוחד כל מה שקשור לבניית הזהות המקצועית שלי. הו, בניית זהות מקצועית! יודעים מה זה? זה תהליך כזה, ארוך ומייגע, שבו את שולחת המוני לחמים (שאפית בדם יזע ודמעות) על-פני המים וחוזרת איזה חמש פעמים ביום לחוף לראות אם אולי במקרה חזר פירור. בינתיים את מסתכלת על הגלים ומספרת לעצמך שזה בסדר, שככה יכירו אותך פה כמה דגים קטנים וגדולים ויום אחד תהיה לך זהות מקצועית שתוכלי להגיד שבנית לעצמך בעמל רב!
את הקמח, אגב, את משלמת מכספי הפיצויים של התאונה כי המשכורת לא מכסה שום דבר מכל זה.
אז אני בעומס. אפילו לכתוב כאן עמוס לי. כל-כך עמוס שפיספסתי את היומולדת של הבלוג שלי, שחל לפני יומיים. בן שנתיים, כפרעליו, וכבר הספיק לעשות לי התקף לב קטן בשבת האחרונה כשחשבתי שהלך לאבדון. אין לי כרגע את המילים לתאר את האהבה העצומה שאני רוחשת למרחב הזה, אז אני פשוט אקדיש לו שיר:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
